התנועה שמתוך הסטאזיס


לזכרה של אניה.

יוצרות

אניה ברוד טל – רקדנית וכוריאוגרפית

נולדה בשנת 65 בסנט פטרסבורג. גדלה בקרית אונו. למדה ריקוד בניו-יורק ובארץ. כיום גרה עם משפחתה בקרית אונו ועובדת ככוריאוגרפית עצמאית.

אניה3 (1)

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
הכי נוח לומר שאני כוריאוגרפית, ואני גם מורה לבלט כבר 30 שנה, אבל ההגדרה הנכונה היא שאני עוסקת בהרחבה בתחום המחול.

אניה

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
נולדתי בברית המועצות, בסנט פטרסבורג. יש לזה משמעות גדולה מבחינת הריקוד. זו עיר שיש בה תרבות מאוד פתוחה למחול ולאומנות. אבא שלי היה פעיל עליה, ובשנת 71 גורשנו לארץ. כך יצא שהתחלתי כתה א' בישראל, בקריית אונו, בסיטואציה חברתית כלל לא פשוטה. אני מניחה שבאופן לא מודע, זה דחף אותי לעסוק במשהו שייתן ביטוי רגשי למה שעובר עלי. זה התחבר לי מצויין למחול. גדלתי כבת יחידה בבית לא יצירתי במיוחד, אבי מהנדס ואמי כלכלנית, אבל שניהם גיבו, תמכו ואיפשרו לי ללמוד בצורה מאוד מקצועית. בכתה ג' כבר למדתי…

View original post 1,601 מילים נוספות

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

מווולטי-טסקינג


שירלי יובל-יאיר סופרת, מוזיקאית ופסיכולוגית.
נולדה בגבעתיים בשנת 1968. גרה בהוד השרון עם בעלה ושלושת ילדיה. יוצרת, עובדת ומטפלת בסטודיו-קליניקה בביתה. מופיעה ומנחה סדנאות ברחבי הארץ.

DSC_8285

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
זו השאלה הכי קשה. במשך שנים הגדרתי את עצמי בפעלים – מנגנת, שרה, מביימת, כותבת, מטפלת. הרגשתי שאם אגיד את הכותרות אצטרך לבחור. רק שאי אי אפשר לומר – "מפסכלגת".. היום אני מגדירה את עצמי כפסיכולוגית מוזיקאית וסופרת.

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
נולדתי וגדלתי בגבעתיים. אמי מטפלת באומנויות. טיפוס סקרן ויצירתי. בכלל, גידלו אותי עם חופש להתנסות בהמון שבילים. לא היה מסר של – 'תמצאי מקצוע פרקטי'. תמיד האמנתי שכשאעשה מה שאני אוהבת, זה יהיה פרקטי. תמיד ערבבתי. זה התדר הכי חזק שלי. תמיד התעסקתי במקביל בכמה דברים, באנשים, ברגשות, במילים. ותמיד ביחד. אני זוכרת את עצמי כילדה כותבת. ניהלתי עם החברות שלי שיחות נפש בכתב. הייתי ילדה משקפופרית. ממש תחתיות קוקה קולה היו לי. והיה את הערבוב בין זה שמאז ומתמיד הייתי זמרת, רציתי להיות על במה, לבין קצת ביישנות. התנסיתי בהמון דברים. גם מאוחר יותר, באקדמיה, הלכתי לכמה תחומים. למדתי מוזיקה ברימון, בימוי, פסיכולוגיה לתואר ראשון ושני בתל-אביב. בתחילה חשבתי שאלמד במקביל ברימון ובתל-אביב, אבל זה לא עבד. הבנתי שהפסיכולוגיה תחכה. והיא באמת חיכתה, שבע שנים. זו הייתה דרך ארוכה ומפותלת, אבל נכונה בשבילי. כשהגעתי לפסיכולוגיה, שרתי ולימדתי פיתוח קול, וכבר במהלך התואר הראשון, כשעשיתי עבודה מעשית ב'אברבאנל', התחלתי לטפל דרך קול. בקבוצה. החוויה הייתה חזקה ומדהימה. הבנתי שיש שם חיבור נכון בשבילי, אבל האוכלוסייה לא התאימה לי. העדפתי לעבוד עם אוכלוסיות יותר בריאות. הכתיבה גם היא הייתה שם תמיד. גם כפסיכולוגית, הכלי שלי הוא מילים וסיפורים. באחת הפעמים שהתייעצתי עם הפסיכולוגית שהדריכה אותי בסופרוויז'ן, שאלתי אותה – 'מה זה הדבר המדוייק שאת נותנת למטופלים שלך, תנסחי לי את הדבר הפלאי הזה'. והיא ענתה לי – 'אני מחזירה לו סיפור. המטופל בא עם סיפור, אנחנו פותחים אותו, מדברים עליו, ובסוף השעה אני מחזירה לו את הסיפור בוורסיה זו או אחרת'. כתבתי בעבר טורים למבוגרים, וספרים ומחזות לילדים. בשנים האחרונות נכנסתי לתחום הפסיכולוגיה החיובית. בתחילה למדתי לבד מה שהיה בתחום, ומאוחר יותר הוצאתי תעודה בלימודים אינטרנטיים מארצות הברית. סדרת הספרים שלי – 'גיבורים אמיתיים', שכתבתי יחד עם ד"ר טל בן-שחר, עוסקת בפסיכולוגיה חיובית…

DSC_8351

 מה הייתה העבודה הראשונה שיצרת?
המחזה הראשון שכתבתי היה 'פרה-פרה', שעלה בתיאטרון הקיבוץ ובתיאטרון לילדים ולנוער. הוא קדם לספר שיצא בעקבותיו – 'דו-רה-מו'. המחזה, כמו הספר, עוסק ברעיון של להיות אחר, להשמיע את הקול שלך. הספר הראשון שהתפרסם היה 'על החיתול ישבתי'. זה אוסף שירים שכתבתי בשנה הראשונה אחרי לידת בתי הבכורה, מתוך חווית ההורות הצעירה.

DSC_8240

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
כשאני כותבת לצורך הרצאות וסדנאות, כתיבה שמבוססת על המון מחקרים וספרים, נוח לי לעשות את זה בבית. לרוב במטבח, אבל רק כשאני לבד ואין סביבי ילדים שצריכים אותי. בבית אני מוקפת בדברים שאני אוהבת, בהרבה אסתטיקה ואור. אני גם מאוד אוהבת לכתוב בבתי קפה, בעיקר כאלה שיש בהם גם ספרים. הסביבה הזו מאפשרת לי, כמו שהגדירה את זה נורית זרחי, 'בדידות מאוכלסת'. יש גירויים, אני לא לבד, אבל אף אחד לא זקוק לי. אפילו כשאני בחו"ל, אני מחפשת בתי קפה שיתנו לי השראה. הכתיבה יכולה להיות לעיתים סיזיפית, לפעמים קשה להתרכז, ולפעמים זה תענוג. את הסדנאות והטיפולים אני עושה במרתף, בקליניקה שלי. מה שהייתי משנה אולי בסביבות העבודה שלי זו פינת העבודה שצמודה לחדר השינה שלנו. נמצאים בה המון דברים מקצועיים והשראות, אבל היא עמוסה ולכן אני לא משתמשת בה הרבה. בסך הכול, יש לי מגוון של חללי עבודה, ואני אוהבת את זה.

DSC_8306

מהם מקורות ההשראה שלך?
אנשים, משפטים, רעיונות, הם השראה בשבילי. הרבה פעמים משפט מדליק אצלי משהו, כמו למשל, משפט של נורית זרחי על פרה שרוצה להיות זמרת. ממנו נולד המחזה 'פרה פרה', והספר 'דו רה מו'. המשפט הזה הזכיר לי משהו בחווית ילדות שעברתי, הזוי ככל שזה נשמע. מייד עלו רעיונות מוזיקלים של משחקי מילים כמו – פרה מוווווחרמת, פרה פסיכולוגית
מוווו ודעת, הפרה הפרנואידית מוווו ודאגת.

DSC_8251

הספר 'נץ על העץ', לדוגמא, מבוסס על סיפור אמיתי שחבר שלנו סיפר באחת השבתות שבילינו יחד. זה סיפור על טיסן של הבן שלו שנתקע בצמרת של עץ, מה שהוביל לסדרה של אלתורים להורדת הטיסן.

DSC_8237

אני מאוד אוהבת לשמוע הרצאות ב'טד'. זה מעורר השראה בעיני. לכל אחד יש המון סיפורים, גם בסדנאות שלי. זו ממש מתנה בעיני. אנשים חיים עם האקסיומות שלהם, בתוך עצמם, וכשמוציאים החוצה, מבינים שיש עוד אופציות, עוד וריאציות.

DSC_8303

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
יש לי הרבה מחברות שאני כותבת לתוכן מחשבות והשראות. זה לא שיטתי. קודש וחול מעורבב. אם שמעתי משהו שיש לי עליו הרהור, זה נכנס למחברת. הן מלאות ברעיונות. כשאני מדפדפת, אני רואה שם את כל הנבטים של מה שעשיתי, של כל החלומות שלי. אין דבר אחד שעשיתי שלא מופיע שם. משם, זה עובר עוד הרבה שלבים. מרגע שאני מחליטה להתמסר לרעיון מסוים ולעבוד עליו, זה הופך להיות מאוד סיסטמתי. אני בונה לוח זמנים ומתחייבת אליו. אותו דבר לגבי סדנאות. אני מאוד יזמית, וצריכה להמציא לעצמי כל הזמן כלים. בתוך התהליך, אני מלקטת דברים שאני רוצה שיהיו בפרויקט ושמה אותם במקום אחד. מאוחר יותר, אני מתחילה לארגן אותם וליצור את הדבר עצמו. בספרי הילדים ובמחזות שלי אני תמיד כותבת בחרוזים. פרטיטורות כאלה. ומעשירה את הדמויות, עם הרבה הומור. בסדרה 'גיבורים אמיתיים', למשל, בחרתי אנשים ידועים ומעוררי השראה, וכתבתי מעין ביוגרפיה רגשית שלהם. כל סיפור בסדרה מדגיש איזה מנגנון רגשי עיקרי שאפיין את הגיבור. בספר 'תומאס ואני', למשל, שעוסק בתומאס אדיסון, סיפרנו על האופן המיוחד שבו הוא ידע להתמודד עם כשלונות ובכלל לא פחד לטעות. לכן היה אדם כל כך יצירתי.

תומס ואני

איך נראה יום בחייך?
הימים שלי נורא מגוונים, אבל יש להם מבנים קבועים. יש לי לדוגמא סדנאות קבוצתיות טיפוליות, 'שומעים בקולך', פעם-פעמיים בשבוע. בשני בקרים בשבוע יש לי מטופלים בקליניקה. פעם בשבוע בערך אני מעבירה סדנאות חד-יומיות למנהלים. יש לי גם הרצאה-הופעה על פסיכולוגיה חיובית, לרוב פעם בשבוע בשעות הערב, ומדי פעם אני מופיעה עם שגית אמת במופע המשותף שלנו. ומגיעה למפגשי סופרים בבתי ספר. בין לבין, ישנה הכתיבה. יש לי גם שלושה ילדים, כך שאחד הדברים הכיפיים בעבודה שלי זה להיות אדון לזמן שלי. כשהיו קטנים, יכולתי להיות אתם בצהריים, ולצאת בערב להופיע. היום הם יותר צריכים אותי בערב. זה דינאמי.

20151118-DSC_7651

על מה את עובדת כרגע?
בימים אלה אני מנחה, מטפלת, מופיעה. אני לא כותבת כרגע משהו חדש. אני בשלבי חשיבה על כמה פרויקטים חדשים. מלקטת רעיונות למין תיבת אוצרות, אבל עדיין לא עושה בה סדר. זה מזכיר לי משהו שעשיתי לבנות שלי לבת-המצווה שלהן. לקחתי את קופסאות הזיכרונות שלהן והפכתי את כל האוצר הזה לאלבום. אני מתעדת.

DSC_8312

מקפיאה רגעים. גם לדיסק שהוצאתי בתקופת 'רימון' קראו – 'לחשוב כמו מצלמה'. נורא חשוב בעיני לא לאבד את הרגעים, את הילדות. לא לאלחש. באיזשהו אופן, אני גם עובדת ככה. מכניסה לקופסא, וכשהחלום מגיע לגיל מצוות,
אני יושבת לייצר אותו.

DSC_8318

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
מקום מאוד מרכזי. זה ה
DNA שלי. גם הערבוב הוא בDNA שלי. בתקופת הלימודים בפסיכולוגיה פחות שרתי, ורק אחר כך הבנתי שזה לא בריא לי.
אני חייבת שיהיה לי מיקס של עבודה רגשית עם אנשים, שירה, כתיבה. זה הנשיפה והשאיפה שלי. החמצן.

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
זו שאלה. יש למשל את התקליט שהוצאתי בתחילת הלימודים שלי ברימון. הייתי בלהקה צבאית, ואחר-כך זכיתי בהזדמנות נפלאה להוציא תקליט בגיל מאוד צעיר ולעבוד עם הד ארצי. בדיסק הזה, לדוגמא, אני לא מסוגלת לשמוע את רוב השירים. היום זה נראה לי מאוד בוסרי. אני רואה שם אומץ יצירתי מאוד גדול. אומץ לשחק. אבל אני בכל זאת לא יכולה לשמוע. מאז לא כתבתי הרבה שירים. אני כותבת רק לאנשים אהובים עלי באירועים מיוחדים, ולשירים האלה אני מאוד קשורה. אני גם מאוד אוהבת את הספרים שלי ומשתדלת לא להסתכל עליהם בעין ביקורתית.

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
יש לי קשר למקום שאני חיה בו, אבל ההשפעה הגדולה ביותר היא של האנשים שסביבי. אני גם זקוקה ואוהבת להיות לבד, אבל האנשים המשמעותיים בחיים שלי הם אנשים שמעוררים בי המון השראה. כמו טל בן-שחר, שגית אמת, שהיא חברת נפש ושותפה למופע 'כשתגדלי תביני', והבן זוג שלי, הילדים שלי וחברותי הקרובות. כיף לי שיש לי מרחב יפה וגדול. אני זקוקה לאסתטיקה ולאור, אבל כשהכתיבה בוערת בי, זה יכול לקרות בכל מקום.

DSC_8307

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה או בדרך שעשית עד היום?
הקושי הגדול שלי זה לוותר. זה קושי למחוק, לסנן. לדוגמא, ב'על החיתול ישבתי', הספר הראשון שכתבתי, היו המון שירים, והעורך שאהב את זה אמר לי – את יודעת לכתוב, אבל את עוד לא יודעת למחוק, והוא שלח אותי ללמוד למחוק. לאורך השנים, אני לומדת לוותר, אבל זה עדיין מקשה עלי. התמסרות למשהו אחד היא נטישה של משהו אחר. זה שיעור שאני כל החיים לומדת אותו.

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
הרבה. המופע עם שגית, ספרים וסדנאות עם טל בן שחר, עבודה עם המאיירים על הספרים. המחזות הם שיתוף פעולה עם שחקנים, מעצבי תפאורה, לפעמים במאים אחרים.

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
אני אוהבת המון, אין לי מישהי ספציפית. אני קוראת הרבה. כיום בעיקר עיון ומחקר. עכשיו סיימתי את אליס מונרו. היא נפלאה. בכתיבה, אני לפעמים אוהבת יותר את ה'איך' ופחות חשוב לי ה'מה'. אני פחות מתחברת לדברים שהורגים את הזמן.. אוהבת את הסופרות האיטלקיות – מורנטה, גינצבורג. זו יכולה להיות להטוטנות בכתיבה, או פשטות. לאחרונה הכרתי משוררת דרך הפייסבוק – איריס אליה כהן. מקסימה.

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
אני חייה את החיים האלטרנטיביים. עושה הכול. לא יכולה לחשוב על משהו אחר שהייתי רוצה לעשות.

אם יכולת לבחור לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
בעיניי, כל אדם שמתעניין בעצמו, יש לו משהו לשמוע בדברים שאני מציעה. זה לא בהכרח יהיה הפתרון לבעיותיו, אבל הוא יכול להרוויח מזה.

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
לעשות יותר מדיטציה ומיינדפולנס. להכניס יותר את הכלי הזה לחיים שלי.. העומס נהיה מסובך. אני רוצה להצליח לנהל את הזמן שלי טוב יותר. לילד את החלומות שבועטים לי בכיסים. להתמסר בקרוב שוב לכתיבה. יש לי תמיד יותר רעיונות מאשר זמן לממש אותם. כרגע, למשל, יש לי בתנור עוד ארבעה ספרי ילדים שמחכים המון זמן, וגם עוד משהו למבוגרים. ולהביא את הפסיכולוגיה החיובית עוד ועוד לתוך חיים של אנשים. שירגישו יותר בוחרים.

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
לקחת מחברת. לכתוב עליה – אני ורעיונותיי, או – אני והשראותיי. לא צריך לחכות לתנאים המתאימים, לחדר הנכון. לזמן הנכון. לקחת את המחברת עליך. כל הזמן. להחזיק אנטנה עם תדר שאומר – אני אדם יצירתי. כולם יצירתיים. זה שלא עשיתי פרודוקטים יצירתיים אולי, לא אומר שאני אדם לא יצירתי. כשאדם מניח לעצמו, מרפה, הוא יכול לאסוף המון דברים. דברים שמעוררים בו תגובה, חשק. השראה. זה מביא לערנות. זה יכול להיות שיר, מראה, אנרגיה של מישהו. זה לא חייב להיות מחברת, לא כולם רושמים. אפשר לאסוף חפצים, אפשר לצלם. העיקר לפתוח פולדר של האני היוצר. והמלצה שניה – למצוא שותפים טובים. להכנס ל"זוגיות". בחלק מהחלומות היצירתיים הגדולים שהיו לי ומימשתי, עזרו לי שיתופי הפעולה. מצאתי אתי עוד אבא או אמא לפרוייקט. לדוגמא, העבודה עם שגית – רציתי לייצר לעצמי משהו שאני עצמאית בתוכו ושייתן לי במה להופיע. הרמנו את ההופעה ביחד, וזה לא היה קורה לבד. גם בדברים אחרים, אני משתפת אנשים שקרובים אלי, זה עוזר ללדת. ועוד המלצה קטנה – להתרחק מ'כבייני חשק'. כשיש חלום יצירתי, תמיד יהיו אנשים בסביבה שיגידו למה זה לא יצליח. תמיד יהיה את ה'לא'. צריך להתרחק מזה. לבחור אנשים שמאמינים ומתלהבים.

מה המוטו שלך?
המוטו שלי הוא גם וגם. זה נכון להמון היבטים בחיים שלי. חוץ מבעלי, ששם אין גם וגם, זה נכון לחיים המקצועיים, להורות. לא הייתי יכולה להיות אמא שנשארת בבית, ולא הייתי יכולה לוותר על ההורות. הפסיכולוגיה החיובית היא התמקדות במה שעושה אותך מאושר. אצלי, אני לא רק יותר מאושרת, אני גם יותר מרגישה, יותר חרדה. יותר הכול.

איזו עצה את יכולה לתת לקוראי הבלוג?
להינות בזמן הקריאה! אם אדם קורא בלוג על אנשים על אנשים יצירתיים, ומתוך זה הוא מסיק למה הוא לא יצירתי, ושאין לו את החדר עבודה הזה, וההורים האלה, והאמצעים האלה, אז חבל. אם קוראים מתוך השוואה להיעדר, אז מפספסים משהו חשוב. לקרוא כל דבר כהזמנה קיומית לממש חלום. גם אם לך אין תנאים כאלה, לכל אחד יש את התנאים שלו.

האתר של שירלי.

״דו רה מו״.

פורסם בקטגוריה כתבות | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

תכשיט בהקשבה


מאיה מור – צורפת ומעצבת תכשיטים
נולדה בשנת 75 בחדרה. גדלה בכפר הס. למדה באיטליה. כיום חיה ברמת-גן עם בת זוגה ומעצבת תכשיטים בסטודיו הביתי.

20151022-SBG_7030

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
אני מעצבת תכשיטים וצורפת. אבל זו הגדרה חסרה קצת. בנוסף לתכשיטים, אני גם גולשת גלים, עובדת בעץ ובחומרים אחרים.

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
כילדה, אני זוכרת שביליתי המון אצל סבתא שלי. היה לה בית עם חצר, וזה היה חלק מאוד משמעותי מהילדות שלי והחיבור שלי לטבע. אני בת בכורה, בהפרש של כמעט חמש שנים, כך שהיה לי הרבה זמן לשחק לבד בין העצים. תמיד אהבתי לפרק דברים, להבין איך הם בנויים, אם כי לא תמיד הרכבתי חזרה. כשהייתי בת חמש עשרה עברנו מכפר סבא לכפר הס, לבית עם גינה, שכמובן מאוד אהבתי. נמשכתי גם לחוגים של אומנות ופיסול. בתיכון למדתי אדריכלות ובצבא עסקתי בשרטוט. אחרי הצבא עבדתי מעט במלצרות ולקחתי קורס בגילוף עץ. נסעתי גם לניו יורק ועשיתי קורס בפיסול. כשחזרתי לארץ, נרשמתי לקורס נגרות של משרד העבודה. זה היה כיף אדיר. תמיד חיפשתי לעשות דברים טיפה שונים, ומהר מאוד הבנתי שאני נהנית גם משלב התכנון והעיצוב. מאחר ויש לי דרכון אירופאי, החלטתי לנסוע לאיטליה ללמוד עיצוב מוצר. וכך, בגיל 23, ארזתי את עצמי ועברתי לסיינה. במשך כמה חודשים למדתי איטלקית, ועברתי למילאנו ללימודי תואר ראשון בעיצוב המוצר. למילאנו העיר פחות התחברתי. היא גדולה וקרה. למרות זאת, תקופת הלימודים הייתה מדהימה. ברגע שנגמרו הלימודים, עפתי משם לבולוניה. מצאתי עבודה אצל מעצבת מוצר, מעין התמחות שלאחר הלימודים. במקביל, עבדתי בחנות פרחים שעשתה עיצובי חלונות ראווה ואירועים. זו הייתה חוויה לא נורמלית. אחרי שנתיים, הבנתי שהגיע זמן להמשיך וחזרתי לארץ. שוב, התחלתי לחפש את עצמי. הבנתי שעבודת עיצוב שמתחילה ומסתיימת במחשב לא מתאימה לי. אני צריכה את המגע עם החומר. מאחר וכתושבת חוזרת הייתי זכאית לקורס של משרד העבודה, בחרתי בקורס צורפות, למרות שהייתה לי הרגשה שמתכות הן קרות ולא יתאימו לי. תמיד העדפתי חומרים רכים וחמים יותר. מהר מאוד התחברתי למתכות, ליכולת לרכך ולעבד אותן כרצוני. זה נחמד לי שהעבודה היא בקטן, שהדיוק הוא אלמנט מרכזי בעבודה והסיפוק הוא דיי מיידי. תוך כדי הקורס, אנשים התלהבו ממה שעשיתי והתחלתי לעשות קולקציות. אחרי הקורס עבדתי תקופה ב'רביד', שם קיבלתי המון ידע וניסיון מעשי. ניסיון הוא חלק ממש חשוב בתכשיטנות. רק ככה אפשר להגיע לדיוק ההכרחי. היה לי חשוב לעצב ולעשות בעצמי, ולא להוציא עבודה החוצה. היה לי באותה תקופה סטודיו קטן בבית, ומכרתי בעיקר בירידים.

מה הייתה העבודה הראשונה שיצרת?
לעבודה הראשונה שמכרתי הייתה לי השראה מכנפיים של דבורה. אני אוהבת דבורים, יש לי קטע איתן. תמיד קישרו גם את השם שלי ל'דבורה מאיה'. עבדתי המון זמן על הצורה הבסיסית של הכנף, ורציתי לעשות תכשיט שבו שתי כנפיים מחזיקות אבן. זה היה תהליך מאוד ארוך. בסופו של דבר, זה הפך להיות דגם שמכרתי הרבה ויצרתי וריאציות שונות ממנו.

20120209-Gold ring with Aquamarine stone

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
הסטודיו שלי נמצא כיום בבית. הייתה תקופה שהייתה לי חנות בגן החשמל בתל-אביב, אבל גיליתי שיותר נעים לי לעבוד בבית. איזור העבודה שלי ממוקם במרפסת קטנטונת שצמודה לחדר השינה. יש לי שם כל מה שאני צריכה. הדבר האהוב עלי ביותר הוא עץ הברוש הענק שעומד ממש מול המרפסת והאור הנהדר שיש שם. הייתי שמחה לשטח מעט יותר גדול, אבל בסך הכול אני מרוצה.

20151022-SBG_6984 20151022-SBG_6988 20151022-SBG_6981

20151022-SBG_6968

מהם מקורות ההשראה שלך?
ההשראה שלי מגיעה מהמון מקומות. מאנשים, מלקוחות. מצד אחד, אני יוצרת קולקציות בהשראה שלי, ומצד שני, הלקוחות, עם הבקשות, הצרכים והפנטזיות שלהם, הם חלק מאוד גדול מהעבודה שלי. אני טיפוס שצריך חברה ואוהבת את האתגר של להפוך את הרצונות האלה למציאות. למוצר, במקרה הזה תכשיט, יש מטרה מעבר לקישוט. והחיבור עם האנשים נותן לזה את הערך המוסף מבחינתי.

20151022-SBG_702320130721-צמיד מוביוסמהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
יש שני תהליכים עיקריים. אם זה עם לקוח, אני קודם כל יושבת ומקשיבה לסיפור שלו. אחרי הפגישה, אני לוקחת זמן לעבד את הרעיון. זה יכול לקחת כמה ימים ואפילו שבועות. ברגע שמתגבש אצלי משהו, אני יושבת ועושה סקיצות כדי להראות ללקוח כמה חלופות. אנשים אוהבים לבחור, כך שאני אף פעם לא נותנת אפשרות אחת בלבד. בהרבה מקרים, אני יודעת מראש במה יבחרו. התהליך השני הוא של תכשיטים שמגיעים ממני. קורה שאני משתמשת בתוכנת תלת-מימד, או עושה סקיצות, מדפיסה בתלת-מימד מודל שעווה או תכשיט מוגמר. זה משתנה.

20151022-SBG_6993

איך נראה יום בחייך?
זה תלוי. אם יש גלים, אני מתחילה את היום בים. נוסעת לחוף עם הגלשן שלי, על הקטנוע. זו ההתחלה האהובה עלי. רמת הריכוז שלי אחרי גלישה היא הרבה יותר גבוהה. בימים שאני לא נוסעת לים, אני עובדת בסטודיו, נפגשת עם לקוחות, או עובדת על המחשב. חלק מהעבודה שלי זה גם שיווק, צילום, כתיבה..

20150201-טבעת גל

על מה את עובדת כרגע?
כרגע אני עסוקה בעיקר בהזמנות לכריסטמס דרך החנות שלי. מעבר להזמנות של לקוחות, אני גם עובדת על תכשיטים ומתנות מותאמים לחג, לקראת גל ההזמנות של העונה.

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
מקום מאוד מרכזי. אין ממש הפרדה בין הסטודיו לבית אצלי. כרגע זה מתאים לי. אני לא צריכה לעמוד בפקקים.. אולי יום אחד אעשה הפרדה יותר ברורה, אם יהיו ילדים למשל, אבל בינתיים קורה שאני עובדת גם עד אמצע הלילה. אין ממש גבולות.

20120308-coin case

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
בדרך כלל, אני קשורה לעבודה שאני עובדת עליה, ובאיזשהו שלב משחררת אותה. בתחילת הדרך היה לי קשה יותר לשחרר.

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
המגורים ברמת-גן הם קצת מחוסר ברירה, אבל זה נוח לי. קרוב לים, ללקוחות. מעבר לזה, אין לי חיבור למקום הזה.

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
קודם כל, תהליך החיפוש לא היה פשוט. לקח לי הרבה זמן, מהצבא ועד לפני כמה שנים, לדייק את מה שאני רוצה לעשות. גם בתוך הנישה כמעצבת תכשיטים הייתי צריכה למצוא את המקום שנכון לי, שזו העבודה הצמודה עם הלקוחות, בניגוד לייצור קולקציות ומכירה בחנויות. וכמובן שיש את הקושי שהוא מדינת ישראל..

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
מייד לאחר הלימודים, עבדתי עם רביד ועיצבתי עבורם תכשיטים. היום, מבחינתי, כל תכשיט שאני עושה עם לקוח זה שיתוף פעולה. זו דרך העבודה שלי.

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
יש הרבה. למשל, ציביה (ברקאי), בת הזוג שלי, היא יוצרת קולנוע. אני מעריצה את ההתמדה והעקשנות שהיא מגלה למרות שתהליך היצירה אצלה יכול להמשך שנים ולמרות כל הקשיים שהיא נתקלת בהם. זו דרך שעלולה לגרום לך לפקפק בבחירות שלך.

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
אני מניחה שהייתי גולשת גלים בהוואי או סן-פרנסיסקו. הגעתי לגלישת גלים בגיל מאוחר יחסית, לפני ארבע שנים. חיפשתי הרבה ענף ספורט שיתאים לי, וברגע שהגעתי לגלישה, ידעתי שזה זה. הצטערתי שלא התחלתי בגיל שלוש, זה בטח היה משנה לי את החיים..

20151022-SBG_7046

אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
שאלה קשה. אולי אם הדרקונים, המלכה חליסי ממשחקי הכס. זו נראית לי פנטזיה מטורפת ומאתגרת ביותר.

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
יש לי חלום לעבור לגור קרוב מאוד לים, בבית שיהיה בו גם עץ שאפשר לבנות עליו בית עץ קטן לסטודיו. אני מאמינה שזה בר-מימוש, ושברגע שהחלטתי שנכון לי לעבוד בבית, זה צריך להיות המקום הכי כיף שיכול להיות.

20151022-SBG_6973

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
נחישות והתמדה. יש פער גדול בין להתחיל משהו חדש עם המון אנרגיות, חלומות, אמביציה, ואז להתמודד עם הקשיים האמיתיים של היומיום. הוצאות של עסק, הצורך להיות יצירתי כל הזמן, להתמיד. זה אולי נשמע בנאלי, אבל זו באמת ההמלצה שלי. זה מסע ארוך, גם החיפוש של המקום הנכון ומימוש היכולות, וגם הדרך כיוצרת, כעסק. חשוב לא להתייאש בדרך. וכשמוצאים, להאמין בזה.

20151027-שרשרת--zoom-diamond4אותיות

מה המוטו שלך?
הים לימד אותי המון דברים. יש הרבה משפטי 'גולשים'. אבל הייתי אומרת פשוט – לכו לגלוש!

איזו עצה מעשית את יכולה לתת מניסיונך האישי?
לכו לגלוש! ואם אתן חוששות, תתחילו מסאפ. אם עדיין תחששו, תמיד יש חסקה..

מאיה-אתר.

 
פורסם בקטגוריה כתבות | עם התגים , , , , , , , , | 4 תגובות

FE-bulous


 

מיקי מן – אמנית מתכת – סטודיו FE

נולדה בשנת 78 בחולון. גרה בתל-אביב עם בעלה ושני בניה ועובדת בסטודיו-חנות Fe, בדרום העיר.

20150603-SBG_5203
איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
אני לא נכנסת בדיוק לאף הגדרה. פעם נלחצתי מזה, אבל היום זה יתרון בעיניי. אני אדריכלית בהשכלתי, מעצבת ועוסקת במתכות.

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
גדלתי בחולון. אני זוכרת את עצמי כילדה שגוזרת ומדביקה. כנערה, קניתי מקרר ישן בשוק הפשפשים, ציפיתי אותו בפרווה לבנה והפכתי אותו לארון. זה לא עבד מדהים, אבל היה מיוחד. הייתי תלמידה חרשנית עם משיכה גדולה למקצועות הריאליים. אבא שלי הוא איש כספים, ועד היום, השיח שלנו הוא סביב נושאים כאלה. ממנו לקחתי תעוזה ואומץ להוביל מהלכים עסקיים. אמי מדרום אפריקה. זה אומר עליה הכל. בשנים שגרנו בחולון היא רק רצתה לעבור לתל-אביב, מה שקרה כשהייתי בת 20. היא תמיד רצתה שהכול יהיה לפי הספר. השוקולד הנכון, המוזיקה הקלאסית הנכונה. ממנה למדתי על העולם, קולנוע, מוזיקה, תרבות. בצבא שירתי כחיילת אזרחית בשב"כ. כשהשתחררתי, רציתי ללמוד כימיה. אמא שלי אמרה לי – 'יש לך נטיות עיצוביות'. לכי תלמדי משהו שקשור בעיצוב. שקלתי ללמוד עיצוב פנים, ובעצתה של אמי נרשמתי לאדריכלות, שיש בה תמהיל של המקצועות הריאליים והצד האומנותי.
התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל-אביב מיד אחרי הצבא. תמיד הייתי צמאה לידע ונראה לי בזבוז זמן לא להתחיל מיד ללמוד. אחרי שנתיים החלטתי לעבור לרוטרדם, שהתחילה באותה תקופה לתסוס עם באאז אדריכלי. נסעתי לשם עם שי, בעלי, שאתו אני מגיל 20. הוא למד שם תקשורת. ההחלטה לעבור נבעה גם מזה שהפילוסופיה האדריכלית בארץ נשמעה כמו פוליטיקה של שנות השבעים, עם עקרונות סוציאליסטים וגישות מיושנות. הרגשתי שיש בחוץ עולם מתקדם יותר עם כלים עשירים יותר בשבילי. שאוכל ליישר קו עם מה שקורה בעולם. בהולנד סיימתי את התואר הראשון באדריכלות אחרי 3 שנים, ואז המשכתי לתואר שני עם התמקדות באורבניזם. הלימודים שם היו מרתקים, אבל בסופו של דבר היה לי ברור שאני לא רוצה

20150603-SBG_4988

לעסוק באדריכלות. יש המון אדריכלים טובים, והעולם הזה יסתדר בלעדיי. רציתי ליצור משהו משלי. בדיוק כשחזרתי מהולנד, אחרי 5 שנים, גילו אצל אמא שלי סרטן. אני זוכרת שישבתי אתה אחרי הניתוח בתל-השומר והתבוננתי בקיר אומנותי מאוד גדול. באותו רגע, היה לי חלום, כמו התגלות, ואמרתי לאימא שלי שאם היו שואלים אותי מה אני רוצה לעשות, הייתי אומרת – כאלה קירות. לקחת מושג אדריכלי פשוט כמו קיר ולקרוא עליו תיגר. לפשט אותו. למרות זאת, מתוך כבוד להורים שמימנו את הלימודים שלי ומתוך רצון להיות באמת סגורה על עצמי, עשיתי סיבוב של שנה בכל מיני פרויקטים ותפקידים שקשורים לאדריכלות. במקביל, התחלתי לעצב רהיטים למגירה וחלמתי עדיין למכור קירות. חיפשתי את הזהות המקצועית שלי. בסוף אותה שנה הלכתי לעבוד בחנות של שרון ברונשר בגן החשמל. באחד הפרויקטים שעשיתי בעיצוב פנים, הכרתי מישהו שירש מאביו מסגריה. היה לו לופט של 250 מ', וחזון לפתוח שם משהו חדש. יחד עם אדריכלית שלמדה אתי בהולנד, הפכנו את המסגרייה למסגריית בוטיק, גלריה, ובשבילי – גן עדן. בית ספר שנשארתי בו חמש שנים. למדתי שם את עולם המתכות. הכרתי את החומרים עוד מהלימודים בהולנד, אבל הידע המעשי היה חדש לי. מתכת היא מאוד ורסטילית ואקולוגית. היא גמישה ויכולה לשאת שינויים גם במשך מאות שנים. מאחר ולא היו לי עדיין ילדים, עבדתי שעות ארוכות במסגרייה, בהתקנות בשטח, עיצבתי כאוות נפשי והתפתחתי. כשילדתי את הבן השני שלי, לפני שנתיים, נפרדנו כידידים. רציתי להתחיל לעשות את המוצרים שלי, ושיהיה לי חלל תצוגה ציבורי ונראה יותר. כשמצאתי את המקום הנוכחי שלי דרך יד 2, לא האמנתי. החשיפה פה מעולה, יש שתי חזיתות ותנועה רצינית ביום ובלילה. המיקום מצויין מבחינתי. יש בו תמהיל מדויק של חנויות עיצוב ובעלי מקצוע.

20150603-SBG_5035-2

מה הייתה העבודה הראשונה שיצרת?
העבודה הראשונה שעשיתי במתכת הייתה הפאנל של הפרחים. זו דוגמה שראיתי ברקע של משחק פלייסטישן, עם מנזר והר יפני. יש בזה משהו שמשלב מתמטיקה ואומנות.

20150603-SBG_5024

העבודה הראשונה שעשיתי בחלל הנוכחי שלי היא הכוורת. זו קונסטרוקציה מתכתית שמחזיקה את עצמה בזכות הכיפופים. מכרתי קיר כזה.

20150603-SBG_5100


איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
לפני ששכרתי את המקום, הייתה בו חנות תיקים ומזוודות. אני פשוט רוקנתי אותו והתחלתי לשים דברים שעיצבתי. בהמשך הוספתי כורסא. ושולחן עבודה. את עבודת התכנון והעיצוב אני עושה בחלל החנות-גלריה-סטודיו שלי. אני משרטטת שעות, גולשת באינטרנט. זה מרגיש לי פרטי וציבורי בו זמנית.

20150603-SBG_5004-3

מה שאהוב עלי במיוחד זה האור. בחוץ יש אור מאוד צהוב, והפנים יותר כהה וקר. משהו באור שיש לי פה בפנים מזכיר לי את הולנד. כל סקלת הצבעים משתנה בהתאם לאור. המקום הרבה יותר קטן מהלופט שעבדתי בו לפני כן, אבל החשיפה מצוינת, ולכן אני משאירה תמיד אור בלילה, לנצל גם את התנועה הלילית.

מהם מקורות ההשראה שלך?
אני שואבת המון השראה מפינטרסט. אוספת תמונות, ואז הופכת את הרעיונות למשהו אחר. שלי. הרעיונות מגיעים גם מהדברים הגבוהים והנמוכים של החיים. יש לי, למשל, תמונה של נוף עירוני שעשה ידיד שלי מהלימודים, האדריכל חיים מלמן. הוא מיפה את הנוף התל-אביבי. אני לקחתי את הציור, שכפלתי אותו כמו השתקפותבמים והשתמשתי בטכניקת 'אנודייז' שיוצרת מתכת מוזהבת. זה נראה כמו סיסמוגרף עירוני.  קורה שההשראה מגיעה דווקא מטכניקה חדשה שאני לומדת.

20150603-SBG_5056

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
מרגע שיש לי את הרעיון, זה בוער בעצמות לראות את זה קיים. הפיתרון הטכני יכול להיות אסימון שנופל בלי שאשים לב. איזושהי מחשבה שמתגנבת לראש, ואז נכנסות החלטות שמאוד משפיעות על האופי של המוצר. לדוגמא, ראשי האיילים שעושים עכשיו מקרטונאג'. הסתכלתי עליהם וחשבתי למה לא לעשות מאלומיניום. התעסקתי בטכניקה של השחלה, מאחר ואלומיניום אי אפשר לרתך, כדי ליצור מוצר קל ושטוח. בכנפיים, למשל, חיפשתי שיטה ליצור נוצות בלי להיכנס לעמלנות של שעות.

20150603-SBG_5083

 20150603-SBG_5084

ככה הגעתי לרעיון של חיתוך חלקי בלייזר וכיפוף. את אותה טכניקה יישמתי על עיגולים כדי ליצור משחק באור. לפעמים, חלק מהתהליך הוא תכנון משותף עם הלקוח. יושבים יחד וחושבים על חומרים, צבעוניות, דוגמא.

20150603-SBG_4982

איך נראה יום בחייך?
מאד כיף. יצאתי מהעולם הכאוטי של הבנייה, מהמחלוקות, מהלחץ. אני אמנם עושה פרויקטים בבנייה, ומגיעה בשלב הכירורגי של השיפוץ, אבל זה שונה. העסק התחיל לגדול, אני מייצרת יותר ויותר מוצרים מוגמרים שלי, יכולה לבחור לקוחות ולא חייבת לקחת כל עבודה. אני שואפת להיות בעמדה שלא תחייב אותי לאספקה מיידית או מהירה. 
בשביל דברים טובים ומיוחדים אפשר לחכות. מבחינת שגרת היום שלי, אני הרבה בחנות, על המחשב. אני עובדת מול הרבה מפעלים ויצרנים, לפי סוגי המתכות ואופי המוצר, כך שיוצא לי גם להסתובב בשטח, להגיע להתקנות. אני מופע של איש אחד וזה יכול לכלול הנהלת חשבונות, חשמלאי, הפקת מוצר, מהלכים כלכליים.. אני מקפידה לסיים לעבוד בארבע אחר הצהריים ולהיות עם שני הבנים שלי. ההפרדה מאוד ברורה.

על מה את עובדת כרגע?
על הדבר הבא. יש כמה מוצרים שנמצאים בשלבי פיתוח, כמו למשל מגש בקומות. השאיפה שלי היא לייצר כמה שיותר מוצרים מוגמרים, ברמה גבוהה. יש לי גם מספר פרויקטים של עיצוב פנים והתקנות ועוד שיתוף פעולה עם האדריכל סעדיה מנדל, על בית פרטי בנווה צדק. אני עושה שם חיפוי של קיר מעלית בחיתוך לייזר. זה כבוד מאוד גדול לעבוד אתו.  מעבר לזה, אני מתחזקת את עמוד הפייסבוק שלי, שולחת ניוזלטר חודשי, לא מעמיסה במילים, בעיקר תמונות, רק כדי להישאר בתודעה. בחודש הקרוב אני נוסעת לתערוכה בבאזל, כשהמטרה היא לקבל השראה מעולם האומנות הפלסטית ולתרגם את זה למתכות.
איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
אחרי השנים שהזעתי במסגרייה, אני בשלב שיותר קל ונעים לי. הדברים נבנים יותר לאט. אני עדיין סוס עבודה, ומשקיעה, אבל כאמא, חשוב לי גם להשקיע בזמן עם הבנים שלי. מה שנחמד זה שגם האזור שאני ממוקמת בו נסגר ממילא בשעה שש. הגישה שלי היא שמה שלא הספקתי היום אספיק מחר. זו שלווה.
מאוד כיף לי, ולא משעמם. נדיר שאני צריכה לעבוד גם בלילה. פעם זה היה קורה הרבה יותר.

20150603-SBG_5010-2

20150603-SBG_5146

20150603-SBG_5170איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
העבודה הבאה שלי. מתבשל לי עכשיו רעיון לעשות משהו עם האימאג' של הגל היפני ועם אריחים מרוקאים. מין קולאז'. אני חייבת לאמן את המוח שלי לפרוץ את מרחבי החופש וליצור שילוב בין הרמוניה לכאוס.


איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
אני מרגישה שאני נמצאת במקום הנכון. באזור אורבאני, יצרני, שנותן גם במה למעצבים.

20150603-SBG_5131

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
אני מרגישה שניקיתי את הקשיים. בתחילת הדרך הם היו בעיקר להשיג מימון ולשרוד כעסק. אני משתדלת להיות עסוקה בהווה, בלי עודף פרשנויות.

10313645_308339832660382_6278877509291301682_n

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
לא היו לי שיתופי פעולה עם אומנים אחרים. חלק גדול מהעבודות שלי הן עם אדריכלים, ואז אני שמה את עצמי בצד. מנסה להיכנס לראש שלהם ושל הלקוח ולתת את המוצר הכי מדויק, גם אם זה לא הטעם שלי.

20150603-SBG_5278

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
אני לא זוכרת שמות, אבל יש המון. אני יושבת הרבה מאוד על תמונות באינטרנט ועושה לייקים.
אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
לא הייתי רוצה להחליף את מה שיש לי היום. אם הייתי מאמינה בגלגולים, הייתי אומרת שעברתי כבר כמה גלגולים והגעתי לגלגול המוצלח ביותר.

20150603-SBG_5156

אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
אולי בעצמי. כך שאני אגיד את המילה האחרונה. הייתי מאוד רוצה לעשות קיר שלם במקום מסחרי-מוזיאלי, מכובד, עם חשיפה. קיר שכולו מלאכת מחשבת.

67346_362997073861324_5661890016068895184_n

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
אני כל הזמן נמצאת בשאיפה שבגיל 40 יזמינו ממני קיר רציני, בטכניקה פורצת דרך וגרפיקה מגניבה. אני בונה את דרכי לשם. ועוד דבר שאני רוצה לעוד שלוש שנים, וזה ממש בחיתולים, זה מוצר שיימכר בעולם, לא משהו שמותאם ללקוח, אלא משהו שללקוח יהיה שווה להתאים את עצמו אליו. איזושהי שידה מאוד יוקרתית. פיתחתי לאחרונה טכניקת חיתוך לייזר שמזכירה סריגה, תחרה, עם שתי שכבות של מתכת

20150603-SBG_5102

20150603-SBG_5279

בצבעים שונים. בינתיים יצרתי בשיטה הזו הדום, ועכשיו אני הופכת את זה לארונית. המטרה היא לא לחסוך. להתפרע ולעשות משהו שהוא תכשיט. אני חושבת שהגעתי, כמעצבת, למקום שאני לא חייבת לעשות דברים סופר שימושיים, אין לי בעיה עם ה'כשל הטכני'. צריך להעז ולמתוח את הגבולות. אנשים יקנו את זה כי זה יפה. לפעמים אני מפנטזת לעצמי, אם פעם אהיה מפורסמת, איזה סוג של מפורסמת אהיה. אני מניחה שאשאר בעשייה מופנמת וצנועה, כמו האדריכלים היפנים, זקני השבט. חכמים וארציים.

20150603-SBG_5144

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
כשלמדתי אדריכלות, קראתי את 'כמעיין המתגבר' של איאן ראנד. האדריכל שם היה קצת מורד ומאוד טכני. הוא ניסה להביא אמצעי ייצור מתקדמים ולעבור מאבן לפלדה. היה לו קשה להנחיל את השינוי, ולכן התחיל לעבוד כבנאי. משם הגיע להיות אדריכל. אם חושבים על זה, זה גם המסלול שאני עשיתי עם המתכות. הייתי בעצם מנהלת פס ייצור במסגרייה במשך כמה שנים כדי להגיע למה שאני עושה היום. ההתחלה מלמטה מאפשרת לך בעצם לדעת להתמודד עם כל סוגי החניות והמעקפים שהנהיגה בדרכי החיים מזמנת. זו גם הסיבה שעזבתי את אוניברסיטת תל-אביב.

מה המוטו שלך?
"enjoy today", "the time is now", זה היה המוטו שלי שנים, על זה גדלתי, החוויה של ההווה.

20150603-SBG_5119

איזו עצה תוכלי לתת לקוראים שלנו מניסיונך האישי?
אתן רעיון לשימוש רדי-מייד במתכת. אני אוהבת נורא את כלוב הציפורים שלקחתי והפכתי אותו לבר משקאות. אם חושבים על זה, זה בדיוק מתאים. המתכת היא אינסופית. ובכלל, בדור שלנו, יש לנו את היתרון שאנחנו יכולים לזרום עם המחשבות שלנו ולנצל את המשאבים הסביבתיים להמציא את עצמנו.

   20150603-SBG_5096

פורסם בקטגוריה כתבות | עם התגים , , , , , , , , , , | תגובה אחת

מה מתבשל על הבמה ביפו?


חנה וזאנה גרינוולד – אשת תיאטרון

נולדה בשנת 65, גדלה ביפו. גרה ברמת-גן עם משפחתה.

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
אני במאית תיאטרון, יוצרת, כותבת. אני גם מנחת קבוצות. עבדתי בזה שנים רבות, כהסחת דעת מהייעוד שלי כאומנית.

20150218-SBG_0610

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
אני הבכורה להורים שעלו ממרוקו. גדלתי ביפו, ברחוב עזה, בשכונת מהגרים, מול שלד ענק של בנין מוזנח, שבמשך 20 שנה עמד ככה. תמיד הייתי ילדה אחרת, באופן ההתבוננות שלי על דברים. ראיתי דברים שאחרים לא ראו, הסתכלתי מבחוץ, הקצב האיטי, הדיבור, ההתעסקות בפרטים הקטנים, הסגנון שלי, היו שונים. נמנעתי מעימותים, לא נלחמתי. בכיתה י' קיבלתי סטירת לחי מצלצלת ונשארתי כיתה. זה שינה את חיי. הבנתי שהאחריות לדברים היא עלי. עזבתי את בית הספר והמצאתי את עצמי מחדש. עברתי לבית ספר בדרום תל-אביב. התחברתי מאוד לילדים, הייתי תלמידה מעולה. בצבא הייתי מש"קית ת"ש. אחרי הצבא גרתי בכפר סולד. קיבלתי שם המון אהבה, עבדתי בבית ילדים והייתי מלכת הילדים. הציעו לי מימון לימודים כגננת או אחות, אבל רציתי ללמוד תיאטרון, וזה לא התאים להם. הרצון ללמוד תיאטרון הגיע מחוג דרמה שהייתי בו בסך הכול חודש, אבל חוויתי בו חוויות מאוד מיוחדות. היה לי קשר חזק לעולם הספרות. תמיד ידעתי למה התכוון המשורר, ניתחתי יצירות ספרותיות באופן מאוד אינטואיטיבי. ולמרות שאני לא ילדת דרמה ולא קראתי אף מחזה או ביקרתי בתיאטרון לפני כן, לימודי התיאטרון מאוד משכו אותי. המחזה היחיד שראיתי במסגרת סל תרבות בבית ספר היה 'אופניים לשנה', של נולה צ'לטון, והוא שינה את חיי. עזבתי את הקיבוץ והתחלתי ללמוד תיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל-אביב. כדי לפרנס את עצמי בזמן הלימודים, ניקיתי שלושה  בתים ביום, עד שהשותפה שלי לדירה מצאה לנו עבודה בדוכן למכירת תעודות הומוריסטיות בדיזינגוף סנטר. מי שהמציא את התעודות האלה

20150218-SBG_0670

הוא היום בעלי, ואז – סטודנט למתמטיקה, אשכנזי, מסורתי, בן לניצולי שואה, שהסכים לחכות עד שאהיה פנויה. פרויקט הגמר שלי בתואר כבר המשיך לעבודה בתיאטרון קהילתי. הייתי אז בת 27. העבודות שלי בתיאטרון הקהילתי זכו להכרה חברתית, אבל לא אומנותית. אחרי שנתיים נולדה בתי הבכורה. דווקא הטוטאליות שבאמהות, הביטול העצמי מול הצרכים של מישהו אחר, דחפו אותי לכיוון היצירה והמימוש העצמי. הבנתי שאני חייבת לעשות את זה, על חשבון האימהות הטובה שלי ושביעות הרצון של הילדים שלי. ואני מאמינה שזה גם לטובתם. כיום, העבודה שלי מדברת על קיפוח, על מזרחיות, על נשים. ולמרות שבורכתי ואני 'פריווילגית' באופן מוחלט, אני רואה את האפליה והדיכוי. אני מחפשת, ולא רואה ייצוג לזהות שלי לא בטלוויזיה ולא בתיאטרון.

מה הייתה העבודה הראשונה שיצרת?
במסגרת התיאטרון הקהילתי, עשיתי מחזה שנקרא "נשים בצומת", עם נשים משכונת 'נווה אליעזר'. הצגה שעסקה בסיפורים שלהן, נשים בנקודות מעבר בחיים שלהן. העבודה בתיאטרון הקהילתי הייתה ההכשרה שלי לעולם התיאטרון בהמשך, כי שם עשיתי הכול – כתבתי, ביימתי, טיפלתי בתאורה, בכל האספקטים של התיאטרון. מאוד מאתגר לעבוד עם אנשים שהם לא שחקנים מקצועיים ולהפוך אותם ל'פרפורמרים'. אני מביאה אותם למקום שהם מביעים את עצמם ונלחמת עד הסוף שיהיה מדויק.

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
קודם כל, המקום היחיד בעולם שאני מרגישה שאני יודעת  מה לעשות כדי להגיע מ-A ל-B, זה המטבח. אני יודעת איזה תהליכים צריך לעבור חומר כדי להגיע למה שאני רוצה.

20150218-SBG_0704

11310962_10153373801169931_1556097274_n

לעומת זאת, בתיאטרון זה הרבה יותר קשה. אני באה עם חוסר ידיעה. את 'פאפאעג׳ינה' יצרתי במטבח. זו הצגה שכולם מבשלים בה, כולל אני.

 964512_10151570992339931_760841994_o

 את כתיבת הבוקר הקבועה שלי, בערך רבע שעה ביום, אני עושה במיטה. כמו שג'וליה קמרון ממליצה לעשות בספר 'דרך האומן'. זה דבר נהדר, והכתיבה הזו היא גם חומר הגלם שלי. אני מנסה כבר הרבה זמן לארגן לעצמי מרחב עבודה, אבל לא מצליחה. יש לי חדר בתיאטרון יפו, שם אני חלק מהצוות ואחראית על הפעילות החינוכית ועל השיווק, אבל אני לא מפתחת יחסים עם החדר שלי. כאילו אני לא מסוגלת להיות ביחסים קבועים, רק בארעיים. עבודת החשיבה שלי נעשית תוך כדי בישול, תוך כדי הליכה. בעבודה בבית, עם כל מה שקורה מסביבי, יש לי לפעמים תחושה שאני יכולה להיות או אמא, או אישה שכותבת מילים. זה שתי נשים שונות, מצב של או-או.

מהם מקורות ההשראה שלך?
הרחוב, הסבל האנושי, אוכל, שוק, מילים, שירה, ריח..

20150218-SBG_0539

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
אין לי תהליך קבוע. יש כאלו שיגידו שהשיטה שלי היא חוסר השיטה. אין לי מושג איך עושים מחזה. מה שכן, אני תמיד מקשיבה טוב טוב לחומרים, בודקת את הדופק של החומר, בודקת בכל היבט, לאורך ולרוחב, ומקשיבה למה שהבפנים שלו רוצה שיאמר דרך זה. לדוגמא, ב'פנינה לב נייר', יש את הסיפור של ג'קי פערל, אשת הבובות, ויש את החומרים שרוצים להכניס דרך זה. סיפורים קשים שצריך למצוא להם דרך להיות מסופרים. במקרה הזה, החלטנו שאנחנו קודם כל מייצרות משהו, ואז רואות מה מבקש לצאת ממנו. במפגש שלה, עם העולם שלי, נוצרת העבודה. תוך כדי התהליך ג'קי נלחמה על שפיותה, אבל היה

צילום: דן בן ארי

ברור לי שהיא יהלום, יהלום שצריך לעבוד עליו. קיבלו את ההצגה הזו לפסטיבל עכו בלי שהיה מחזה מוכן. פשוט ככה, קיבלו שתי משוגעות, וחשבו שאפשר לסמוך עליהן. שלחנו רק רעיון ותמונות, והתחלנו לכתוב תוך כדי. מתוך כל משפט בקע משפט אחר. אני הדרכתי את ג'קי, ראיינתי אותה, ובסופו של דבר זה קרה. בתהליך העבודה אני מייצרת שכבות, מחברת טלאים ותופרת, עד שהכול מתחבר.

20150413-SBG_2840
ב'פרחה שם יפה' למשל, שמספר על דיכוי מזרחיים ונשים בארץ, לקחנו 15 שירים ממשוררים שונים, ביניהם – ארז ביטון, סמי שלום-שיטרית, ויקי שירן, סיגלית בנאי, מירה חברוני, מירי בן שמחון ז"ל, ובנינו להם מסגרת, חיברנו, הדבקנו ותפרנו אותם, בנינו קונסטרוקציה של שירה שמולידה דבר ועוד דבר. במקביל עושים חזרות, עובדים על עיצוב התפאורה, הכול ביחד. זה יכול להיות מאוד מלחיץ, אבל זה מה שמניע אותי. חשוב לי מאוד שהאומנות תהיה מתוחכמת ועמוקה, אבל גם נהירה, פשוטה ומובנת. אני יוצרת רבדים של אינפורמציה, שכבות של טעמים שונים, שהקהל מתרגם לעצמו ומבין תוך כדי הצפייה מה הוא אוכל..

איך נראה יום בחייך?
מאוד אינטנסיבי. אחרי כתיבת בוקר של רבע שעה במיטה, אני קמה, מסדרת, מבשלת, הולכת להתעמלות, הולכת לעבודה בתיאטרון ביפו, מסיעה, מארגנת לוגיסטיקה.. פעמיים בשבוע אני נמצאת בתיאטרון, אחראית שם על החינוך והשיווק. יש לי שלוש הצגות שרצות במקביל, אחת רצה בתיאטרון 'תמונע' ('ותהר ותלד'). אני מסתפקת ביומיים בתיאטרון כדי להשאיר לי מרחבים. חשוב לי עכשיו לטפל בעצמי. אני אפילו הולכת לשיאצו, עושה דיאטה, פילאטיס. זה כיף.

20150218-SBG_0562

על מה את עובדת כרגע?
כרגע אני עובדת על ההצגות שלי שרצות במקביל במקומות שונים בארץ. אני עושה בהן הכל. מוכרת אותן, מסיעה את השחקנים, מפעילה תאורה, בונה תפאורה. ככה זה בפרינג'. יש הצגות שרצות בכל הארץ, ואז אנחנו מעמיסים את התפאורה ברכב שמשמש אותנו לתחרויות רכיבה של הבנות שלי.

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
מקום ענק. אני מקבלת מזה את האפשרות להיות אדם טוב יותר. להשפיע על דברים. לפתוח דלת לאנשים אחרים. לבנות להם מסלול. לשפר להם את החיים. להביא למודעות. השחקניות עוברות תהליכים מאוד מרגשים ועמוקים בזכות העבודה על ההצגות. זה לא פשוט, אבל מאוד מרגש. הנגיעה היא גם בשחקנים וגם בקהל. מי שמגיע להצגות נחשף לתרבויות אחרות, ישנות לפעמים, ויש לזה כוח. עובדה שעוד ועוד אנשים ממשיכים להגיע, כל אחד מרגיש צורך להביא את התא המשפחתי שלו, כמו מדורת שבט.

20150413-SBG_2874

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
זה כמו לשאול אותי איזו ילדה שלי אני הכי אוהבת. אני אוהבת את כולן ונפעמת מהן. את 'פרחה שם יפה' ראיתי אלף פעם, ואני עדיין יושבת ונדהמת.

20150413-SBG_2814

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
בואי נגיד שאם אמות מחר, השכנים שלי לא ידעו מי זו חנה. ביפו, לעומת זאת, אני חושבת שידעו. התחלתי לעבוד בתיאטרון ביפו לפני חמש שנים בערך. האג'נדה הייתה יותר פלסטינית, דו-קיום. היום מבינים שיש קהל מזרחי. המזרחי הזה, הוא בעצם הערבי-יהודי. להצגה החדשה 'אום כולתום', למשל, מגיעים אנשים זקנים שמעולם לא היו בתיאטרון. כך שהתרבות היא לא רק לאליטה מצומצמת, זה יותר רחב. אפילו שייקספיר ראה את זה ככה. אני רואה את התיאטרון כמשהו שצריך להגיע להמונים, אבל בצורה מתוחכמת, מדויקת, שאפשר להתחבר אליה מהרגש. יש פה פחד לעסוק ברגש, יש רצון לעסוק באינטלקט, ואני מרגישה שזה התפקיד שלי פה. בכל העבודות שלי.

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
לפעמים אני מרגישה מוצפת מכל העולמות השונים שלי. הבת שלי אמרה לי לא מזמן – פתאום הבנתי שאת אמא של המון אנשים. אני אחראית על המון דברים. ממציאה שפה חדשה כל הזמן. אולי אם הייתי יותר מאורגנת, עם חדר עבודה, היה לי יותר קל. אבל אני גם יודעת שבמקומות של הכאוס נמצאת היצירה.

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
מהות העבודה שלי היא שיתופי פעולה. לדוגמא – בהצגה 'ותהר ותלד' שרצה בתיאטרון תמונע, פנתה אלי השחקנית רחל קשת, ועבדנו על החומר ביחד. אני משתפת פעולה בעיקר עם נשים. כנראה זו בחירה שלי. משהו בשפה שלהן, בהבנה, ביכולת שלי לממש את עצמי דרך העבודה אתן.

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
יש כמה. לדוגמא – סמדר יערון – שחקנית טוטאלית. עדי קיסר – משוררת. סיגלית בנאי – משוררת וקולנוענית. רות קנר, אשת תיאטרון. כשלמדתי לתואר ראשון בתיאטרון קהילתי, רצו שאעשה תואר שני. פגשתי את רותי, ושלחתי לה טקסט של
'פאפאעג׳ינה'. היא הציעה שאעשה עם זה תואר שני במסלול של שחקן-יוצר-חוקר, וזה מה שעשיתי. גם יתר ההצגות שלי היו פרויקטי-גמר.

20150413-SBG_2893

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
בטח מסעדנית. יצא לי לעשות בבית קורסים בבישול לנשים. אני יודעת לבשל ארוחה לשישים איש בשעתיים.

אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
אם הקאמרי היו לוקחים את
'פאפאעג׳ינה' זה היה מדהים! הייתי רוצה גם לעשות משהו עם הטקסטים של ויקי שירן. היא דמות מעוררת השראה בעיניי. ב'פרחה שם יפה', לדוגמא, מופיע שיר מדהים שלה, כשהשחקנית נוסעת באוטובוס, וברקע מתנגן לו הפסקול של שירי ארץ ישראל היפה.

השיר נקרא – זיכרון מצחיק:

הזכרון הזה כל כך מצחיק

פשוט בדיחה

איש קטן, כפוף, עם טרנזיסטור זעיר

ואזניות פלסטיק באוזנים

הוא תמיד היה כזה מצחיק

כי המוכר שמכר את הטרנזיסטור

נתן אוזניות עם חוט נילון קצר

שחנק את הצואר

זה במפורש הגיע לו

כי הוא רצה לשמוע שירים בערבית, איכסה

וחדשות בערבית פיכסה, הוא כל כך הרגיז

אותנו, מספר שהוא יודע לקרוא ולכתוב

ערבית ספרותית. איש מצחיק, ממתי לערבים

יש ספרותית מלבד יא חביבי אי-אי-אי

חצי שעה יא חביבי בגרון.

הזכרון הזה, במלוא הרצינות הוא

אבא שלי.

ואבי לא הבין

למה שמחתי כשלפתע שערו הלבין והתעניינתי

אצל המורה כמה זמן אחרי זה זקנים מתים.

פעם אחת כשצעקו אחד על השני

הוא אמר לה בסוף, בשקט בשקט, אני לא יכול להיות

אדם ריק.

מאז ישב בפינת המרפסת, נקודה אילמת

עם חוט נילון שחונק לו את הצואר

לפעמים בוכה לפעמים צוחק

לא מספר איזה תחנות יש לו בראש.

כך אני זוכרת אותו יושב בפינה

מכוץ לבדו, עם זב"שו.

מי היה מאמין, אמי, שהיום

זה יהיה כל כך זב"שי.

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
להמשיך ליצור ולהריץ את ההצגות שלי. לטייל בעולם. אולי אפילו לשלב עבודה ונסיעות בעולם. החלום שלי הוא שיהיה לי תיאטרון ואני אהיה המנהלת האומנותית שלו. ושזה יהיה גם מקום שמבשלים בו, שמלמדים בו בישול. מקום חם.

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
אנחנו כנשים צריכות לממש את עצמנו ולהשאיר משהו אחרינו.
'פאפאעג׳ינה' הייתה שבע שנים במגירה. כל כך פחדתי והתביישתי לעשות אותה. חשבתי מה חמותי תגיד, התביישתי להוציא את עצמי החוצה. ומאז שעשיתי את זה, קרו לי כל כך הרבה דברים טובים. החיים שלי השתנו לגמרי. לפני הרבה שנים, כשהוצאתי את הבת שלי יום אחד מהגן, פרצו לי לאוטו וגנבו לי את התיק עם הטקסטים. התגובה הראשונית שלי הייתה הקלה. תודה לאל שאני לא צריכה לעשות כלום עם הטקסטים האלה. חברים שלי חשבו שאני משוגעת. בסופו של דבר, מצאנו את התיק זרוק ליד פח זבל ברחוב, עם הטקסטים בתוכו. הבנתי שזה הייעוד שלי ואי אפשר לברוח ממנו. אפילו אם זה אומר לעשות גם דברים מפחידים על הבמה. זה מרטיט ופותח את הלב.

מה המוטו שלך?
אם לסכם במשפט אחד את התשובה הקודמת שלי – החיים זה עכשיו, כי עוד רגע את מתה.

איזו עצה תוכלי לתת לקוראים שלנו מנסיונך האישי?
אשמח לתת את המתכון למרק הכתום שמתבשל לי על האש בזמן הראיון:
מטגנים בצל בשמן זית או קוקוס עד להזהבה. מוסיפים ארבעה גזרים קלופים וחתוכים, בטטה אחת גדולה, דלורית או דלעת. מפלפלים וממשיכים לטגן. מוסיפים מים, שתי שיני שום כתושות, מעט קליפת לימון מגוררת, אגוז מוסקט, מלח, מקל קינמון (לזכור להוציא לפני שטוחנים), מעט מיץ לימון, ובערך חצי כוס חלב קוקוס. לבשל ולטחון. והכי חשוב – לטעום כל הזמן!

פורסם בקטגוריה כתבות | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , | 2 תגובות

מעבדה של השראה


20150309-SBG_1777

נעה בר-לב דוידור – יוצרת רב תחומית – אומנות, אדריכלות ועיצוב

נולדה בשנת 58, ברמת השרון. גרה במושב אביחיל, אם לשניים ובעלת סטודיו 'בילונגינג'.

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך? לקח לי זמן להבין שזה בסדר שאני עוסקת בהרבה דיסציפלינות. בכרטיס ביקור דמיוני הייתי רוצה שיהיה כתוב שאני 'עושה דברים'. 'מייקרית'. יוצרת. מספרת סיפורים, בחומרים שונים, בדרכים שונות. 20150309-SBG_1684

נעה חלל

צילמה לירון זנדמן.

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום? נולדתי לאימא ציירת ואבא טייס. גדלתי במושב והייתי ילדה כותבת. אני זוכרת את עצמי גם תופרת ומתעסקת בחומרים, אבל טקסטים מאוד משכו אותי. גם היום, המילים מאוד משמעותיות ביצירה שלי. 20150309-SBG_1685 העבודות שעשיתי בבית הספר לא תמיד ריצו את המורים, הן היו יותר לכיוון האבסטרקטי, ולכן הופתעתי כשבכתה ח', במבחן הסקר לקראת התיכון קיבלתי ציון גבוה בתחום המלאכות. בתיכון,הייתה לי מורה לספרות שגילתה את הפוטנציאל היצירתי שלי וממש פתחה לי עולם חדש. התנסיתי בעיצוב במה, כתיבה ועריכת עיתון. אחרי שירות צבאי בסיני, התחלתי לעבוד כדיילת באל-על ובמקביל למדתי תולדות האומנות ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. היה לי ברור שאלמד משהוא יצירתי וחשבתי על בצלאל.על 'שנקר' שמעתי במקרה, כמה ימים לפני בחינות הקבלה. הרגשתי מיד שזה הדבר בשבילי, הכנתי תיק עבודות בזריזות, והתקבלתי ללימודי עיצוב אופנה. בסיום התואר הראשון עבדתי בחברת 'מיפ', המקבילה ל'קסטרו' של היום. די מהר הפכתי למעצבת ראשית, הבאנו אריגי וסריגי פשתן לארץ וכבר אז היה לי ברור שהחומרים הטבעיים חשובים לי מאוד. אחרי 'מיפ' עבדתי בחברה שנקראה 'ג'ייד'. נעה גייד(1) שם, עסקנו בעיקר ביצוא, ולמרות שהחברה הייתה מאוד מוצלחת, היא נאלצה להיסגר אחרי כמה שנים. כל אותה תקופה, לימדתי במקביל ב'שנקר' והייתי מאוד מחויבת להוראה. לאחר הסגירה של 'ג'ייד' נסעתי לניו יורק לתקופה קצרה, וכשחזרתי, החלטתי להקים חברה משלי ולהתחיל ליצור כל מה שנשאר לי בספר סקיצות כשעשיתי קולקציות מסחריות. 20150309-SBG_1763 באותה תקופה, גרתי בבית ערבי מדהים ביפו. עבדתי כפרילנס עבור חברות כמו 'גולף', עשיתי מכירות בבית, ייעצתי ל'פולגת', אבל הרגשתי שהעניין שלי מתרחק מאופנה לכיוון יותר אומנותי. הקורסים שלימדתי ב'שנקר' תפסו גם הם בהדרגה כיוון יותר אומנותי. במקביל, הכרתי את בעלי ונישאתי. כשהייתי בת 33 ילדתי את בתי הבכורה, וכשהייתה רק בת 8 חודשים, נסענו לגור חצי שנה ביפן, במסגרת העבודה של בן זוגי.החוויה ביפן הייתה נקודת מפנה מאוד משמעותית עבורי. הרגשתי שכבר הייתי שם בגלגול קודם. גרנו בקיוטו, בסביבה מאוד יפנית ומעוטת זרים. באותה התקופה הייתה פריחה של מעצבי אופנה יפנים כמו איסי מיאקי, יוז”י יממוטו, קום דה גרסון ….אבל לא רצתי לראות את האופנה אלא דווקא מצאתי את עצמי הולכת הרבה למקדשים, לגני זן, לשכונות המסורתיות…לטבע. את היצירתיות הפניתי לאריזת מתנות, משהו שכיח ביפן. ארזתי מחומרים מהטבע שמצאתי בשיטוטי. חזרנו לארץ, והרגשתי שאין לי יותר מה להגיד באופנה. שלא מתאים לי יותר ליצור במטריה שהקיום שלה, שזמן המדף שלה, כל כך זמני וקצר. באופנה, במיוחד ביצוא, עובדים על הקולקציה של שנה הבאה, בזמן שקונים בדים לעוד שנתיים, מתאהבים וזורקים, רומנים קצרים. איבדתי את התשוקה לזה. התקופה ביפן ביחד עם האמהות שינתה לי את האופן שבו התייחסתי לעיצוב, לטרנדים. בינתיים, החלטנו לבנות בית במושב אביחיל. לקחנו ארכיטקט, ואני זוכרת את עצמי כל אותה תקופה יושבת בלילות עם התוכניות, בודקת מה שהוא עושה, נכנסת לזה יותר ויותר ובאיזשהו שלב, נפרדנו מהארכיטקט והמשכתי את העבודה על הבית שלנו לבד. זה פשוט קרה. נכנסתי לעולם העיצוב והאדריכלות.

נעה בתים

צילום:שי אדם.

אנשים ראו ושמעו, ומצאתי את עצמי עובדת בתחום שהוא כל כך הרבה יותר משמעותי בשבילי מאופנה – בית. חלל, אכסניה לחיים. בעבודה עם משפחות על הבתים שלהם, פיתחתי שיטה, או דרך מיוחדת ליצור את הבריפ של הבית. את אבני היסוד ועמוד השדרה שממנו יגזרו כל ההחלטות וכל הבחירות .אני מאמינה שאי אפשר ל'עשות למישהו בית. הדרך שלי היא לגלות יחד עם האנשים את הסיפור של הבית הספציפי שלהם.

נעה בתים2

צילום:שי אדם.

מהם הצרכים הפונקציונאליים, כמו הרגשיים, האנרגטיים. וכד'.. ואז לתרגם אותם לחללים, לחומרים, לשבילים בבית ועוד.. . לכל משפחה יש את הסיפור והחזון שלה. אני מאמינה בלהתחבר אל האנשים ולהגיע אתם לאמת שלהם, כדי שהבית לא יראה כמו אסופה של טרנדים, 'קאט אנד פייסט' שראו בכל מיני מקומות. בית צריך להיות על-זמני ואישי. בשנת 2000 נסענו לקליפורניה. שוב, במסגרת העבודה של בן זוגי. גרנו בברקלי שבקליפורניה, בעיני המקום האורבני הנחשק בעולם, כמעט 3 שנים. שם נפרץ אצלי הסכר של האמנות. לא עבדתי באותה תקופה, היה לי סטודיו בחצר והתחלתי ליצור בטירוף.

נעה אמנות

צילום:שי אדם.

התחברתי בצירוף מקרים מדהים לאמנית ידועה, קרול בידל, שיש סביבה קבוצת אומנים. התקבלתי לקבוצה, ושיטת העבודה הייתה כזו שהיא נותנת כל פעם נושא, עובדים עליו ומקבלים ביקורת. עבדתי הרבה עם חומרים רכים , סיבים, (פייבר ארט) אבל גם עם בטון, לטקס, זפת ועוד.יצא שהעבודות שלי הוצגו בגלריות ותערוכות. עסקתי גם בצילום. באמנות אני משתמשת  הרבה בחומרים "ביתיים" חומרים זוכרים, המשפחה, הגרביים, חפצי מעבר ועוד..אחרי שלוש שנים החלטנו לחזור לארץ, החלטה שהושפעה בעיקר מהמשפחה והילדים. רצינו שיתחילו חטיבה וכתה א' בארץ. בארץ חיכו לי פרויקטים של בתים, והמשכתי גם עם האמנות בסטודיו הפרטי שלי. פגישות עם לקוחות עשיתי בדרך כלל בבתי קפה, הרגשתי שהסטודיו אישי מדי. עם החזון של 'בילונגינג' אני הולכת כבר 15 שנים. אפילו לפני שהיה לו שם. ידעתי שתהיה פלטפורמה ושאתעסק שם במוצרים שימושיים, פונקציונאליים לצד אובייקטים אמנותיים.

נעה סולם

צילום:שי אדם.

עיצוב ואמנות ותצוגה וטיפול משתנה בחלל ויצירה. מה שהפך את זה מרעיון למציאות היה תהליך שעברתי עם יועץ ארגוני, שבכלל הגעתי אליו כי חשבתי שאני צריכה להחליט בין אדריכלות לאמנות, ורציתי לבחור. 20150309-SBG_1754 כל הזמן גם דגדג לי בנוסף הרעיון הזה של מקום. בית לכל העיסוקים שלי. לחיבורים. זה נכון שאפשר לעשות הרבה דברים, כמו ברנסנס, אבל יש מחיר לזה שאתה גם וגם וגם. חששתי מהטוטליות שתבלע אותי, חששתי שזה רעיון גדול ומאתגר מידי, חששתי שהרב תחומיות גדולה ובלתי אפשרית… בתוך 'בילונגינג' יש המון עולמות של חומר, המון תחומים של עשייה, ניהול, מכירות. 20150309-SBG_1700 20150309-SBG_1616 כשהתחלתי לעבוד עם היועץ והוא שמע ממני על החזון הגנוז הוא שאל – מה אם. מה אם תעשי מה שאת רוצה בלי שתהיה לך האפשרות להיכשל ?? 20150309-SBG_1736 דמייני שאין לך מגבלות של זמן וכסף, שאין שיקולים של משפחה וילדים. ואז, מתוך האוטופיה הזו, נשפך החוצה החזון המאוד ברור של המקום הרב תחומי שלי. ידעתי בדיוק איך אני רוצה שהוא יהיה. גם ברמת הפיקסל, וגם במבט העל. התרגיל הזה נתן לי את הביטחון שאני יכולה ללכת על זה ולהקים עסק. לקחתי איתי את יעל, שעובדת אתי עד היום, ורצינו לעשות משהו קטן, אני לא אוהבת מטרות גדולות. התחלנו לעבוד.היה חשוב לי השם. נעה לוגו 20150309-SBG_1729 20150309-SBG_1731 20150309-SBG_1732 וזה פשוט קרה. כתבתי את זה בחוט במחברת עוד לפני המון שנים, מתוך מחשבה שזה יכול להיות שם של עבודה, או שם לתערוכה. ואז הבנתי שזה זה. שיחקתי עם המילה, פירקתי אותה, וזה הרגיש לי נכון. היה חשוב למתג את הפרויקט מהיום הראשון. הקולקציה הראשונה שעשינו, עוד בסטודיו הקודם בויתקין נקראה – 'בילונגיגנ וואן ווייט'. אחד ולבן. התחלה. כל הקולקציה נבנתה סביב דברים שגורמים לנו להרגיש שייכות. נעה לבן מה הייתה העבודה הראשונה שיצרת? אין אצלי עבודה בודדת. אני תמיד עובדת על כמה דברים במקביל. זה מאזן אותי. בקולקציה הראשונה היו מחברות, צעיף , כלי קרמיקה, תיקים, קרשים ועוד…כולם לבנים. החומרים שונים. איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה? את המקום הנוכחי לקח לנו שישה חודשים לבנות, ואנחנו עדיין מתמקמים בו. הסטודיו-מעבדה-חנות-גלריה-גינה הוא חלל העבודה שלי ושל הצוות. 20150309-SBG_1671 20150309-SBG_1708 20150309-SBG_1688 הרבה נעשה פה ויש עבודות שיוצאות לביצוע חיצוני, כמו קרמיקה, ברזל , מתפרות, נגריות וכד'. יש לי כמה שולחנות עבודה, אני זזה… הצוות כיום מונה שלוש עובדות, יעל, נילי ולירון, וגם רומי, הבת שלי מגיעה מדי פעם לעזור. הדבר האהוב עלי ביותר פה זו העבודה עם האנשים. זו כמו מעבדה של יצירה. נקודת המבט שלי בפרויקט הבילונגינג שהוא המשך לעבודה ולשפה התרבותית וחומרית בבתים ובמקומות שאני מתכננת, באה ממקום שבע מחידושים והפתעות טכנולוגיות, חפה מגימיקים והיצמדות לטרנדים. באה מעולם פשוט וצנוע שנותן מקום לחומריות האיכותית אך הבסיסית… לראשוניות, לאיפוק, לצורות הפשוטות לקראפט. 20150309-SBG_1712 20150309-SBG_1652 מהם מקורות ההשראה שלך? הכול נותן לי השראה. אני מחוברת לטבע. קורה שאני רואה בדמיוני סצנה שלמה שמובילה אותי למימוש או שחומר מסוים הוא שבוחר אותי. כשאנחנו מרימים עלה אחד מסוים ביער או אבן אחת בים, יש סיבה שבחרנו דווקא באחד הזה מתוך הרבים שסביבו… בגדול ,ההשראה נמצאת בכל מקום ובכל רגע. הפניות שלי להתחבר היא המפתח. 20150309-SBG_1697 מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש? תמיד יש "נושא" גג. עכשיו למשל עובדים על קולקציה חדשה שהמוצרים ותוצרים שלה יהיו מתחומי חומר וצורה שונים – ברזל, עץ,נייר,טקסטיל ועוד… בתוך עולם רעיוני מסוים. 20150309-SBG_1761 20150309-SBG_1726 התהליך הוא מאוד חופשי, אסוציאטיבי, ולפעמים משותף. יש רגעי קסם, שהאוויר נהיה קרקע לרגלי, וזה יכול לקרות בארוחת צהריים, כשאנחנו מבינות שקרה משהו, או במכונית, או במקלחת. אני מתחילה לספר סיפור, דרך חומר או אובייקט או מוצר כלשהו. 20150309-SBG_1742 מרגע שיש את הרעיון הספציפי, אם זה תפירה או סריגה למשל, זה נעשה ממש פה בסטודיו, ויש עבודות שיוצאות לבעלי מקצוע מעולים שאני עובדת אתם כמו נגרים, מסגרים קרמיקאית ועוד.. 20150309-SBG_1660 20150309-SBG_1600 על כל המוצרים עובדים בצמוד לבעלי המקצוע במעורבות צפופה.ישנם מוצרים שהיו בתחילה מייצבים בחנות, ולקוחות ביקשו לקנות אותם. ההתייחסות שלי לכל אובייקט שאני יוצרת היא זהה. בין אם זו עבודת אמנות שירדה מתערוכה לבין אם זה מחברת או סבון. 20150309-SBG_1765 המחקר, ההתעסקות, החיפוש, ההתרגשות..הסיפור שאני בונה לעצמי סביב זה. 20150309-SBG_1675 20150309-SBG_1723 אין חשיבות בעיני אם התוצר בסופו של תהליך הוא יעודי פונקציונאלי או אמנותי מטפורי. אין בעיני גבוה ונמוך. בסופו של דבר זה אובייקט וזה אובייקט. שניהם חומר, שניהם אנרגיה. כשהבנתי את זה, נתתי לעצמי את הרשות האמיתית להגיד – זה בסדר, זו הפלטפורמה, זה השדה, ואני עושה פה חיבורים, אינטגרציות. יש קשר אסוציאטיבי בין הפריטים. נוצר במקום נרטיב, ולכן, כשקונים פריט מסוים, אני מרגישה לפעמים כאילו שהוציאו לי מילה מתוך הסיפור. 20150309-SBG_1745 20150309-SBG_1752 20150309-SBG_1664 איך נראה יום בחייך? הבקרים שלי איטיים, אני קמה מאד לאט, חולמנית, וכדאי לא לדבר איתי.המשך היום שלי משתנה. הרבה מהזמן אני ב'בילונגינג', אבל מאחר ואני גם עובדת על בתים ופרויקטים מחוץ לסטודיו יש לי פגישות עם לקוחות, עם בעלי מקצוע, ייעוצים של עיצוב פנים, המון דברים במקביל.  לאחרונה הילדים כבר לא בבית, אז ימי העבודה שלי יותר ארוכים. 20150309-SBG_1597 על מה את עובדת כרגע? כרגע אנחנו עובדות על הקולקציה השלישית, ראסט. העבודה היא עם המון חומרים ומוצרים במקביל, ויש המון התרגשות סביב זה. 20150309-SBG_1721 איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו? המון.זה אורח חיים. זו גישה לחיים. זו השאיפה והנשיפה… . 20150309-SBG_1673 אילו עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד? הייתה עבודה שעשיתי בקליפורניה שאני מאד קשורה אליה והיא עוסקת בנוכחות של משהו שנעדר מתוכה. בזיכרון. איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו? ישנה השפעה ברורה. החיבור לטבע, לפרדסים, לעונות השנה, הקירבה לים. אני מופעלת מהשינויים הויזואליים בסביבה שלי, מהחומרים של היום יום שאני פוגשת באקראיות. מהפשטות. זה ברור שהעשייה שלי גם מושפעת וגם משפיעה על הסביבה. 20150309-SBG_1743 אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום? כל ההתעסקות מול הרואה חשבון. ענייני הכספים… כשמתחילים לדבר אתי על מסלקה אני נהיית דיסלקטית. הקושי המרכזי הוא המולטי-טסקינג. להיות גם יוצרת, מפיקה, יזמית, מנהלת, אוצרת, מארחת.. ועוד ועוד…המעבר בין התחומים לפעמים קשה, ואני גם מייצרת לעצמי המון משימות בהתנדבות. האתגר שלי עכשיו זה ללמוד לנהל את הזמן טוב, כדי שזה ייקח ממני פחות אנרגיה. 20150309-SBG_1647 אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה? עכשיו כשאנחנו במשכן החדש זו תהיה הזדמנות מצוינת לעשות מידי פעם שיתופי פעולה או סוג של הפריה הדדית עם אמנים אחרים ויש כבר תוכניות בכיוון… איזה יוצרות אחרות את מעריכה? אני מאוד אוהבת את העבודה של האמניות: לואיז בורז׳ואה, אווה הסה, אנה מנדיאטה, סופי קאל, וקיקי סמיט. אני גם מאוד מעריכה את הכוחות היצירתיים של הצוות שעובד אתי ב'בילונגינג': יעל כהן רז פורת, נילי בן סימון ולירון זנדמן. אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת? הייתי מזמינה משקיע של מלון או בית אירוח קטן. בטבע. ליצור מקום שמחובר לסביבה ושואב ממנה השראה במבנה… בחומריות… לתכנן ולעצב את המקום מהחזון והמבנה ועד אחרון הפרטים. חללים ציבוריים וטריטוריות פרטיות. כולל איך אוכלים.. מה אוכלים.. הכלים.. המוסיקה… הכל. ליצור חווית שהות שלמה של נינוחות, פשטות,חיבורים אמיתיים. 20150309-SBG_1599 מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד? קודם כל אני שמחה עם מה שיש. יצרתי לי וסביבי מקום שמאפשר לי לתת ביטוי לכמה תחומי עיסוק ומימוש. אני רואה ב'בילונגינג' מעין חופה שתחתיה אפשר להמשיך ליצור, לייצר, ליזום ולממש. מקום שמאפשר גם שיתוף ומפגשים של השראה, של חוויה, של הפריה. אולי אחזור ללמד. אולי אתפנה לעשות ספר שאני הוגה המון זמן … אני לא מאלה שמתכננים קדימה מטרות. אני "רואה" חזון והולכת איתו יד ביד… ודברים קורים. עצות? מוטו? יש לי משפט: 'מהדפקט יצא אפקט'. אני אומרת את זה המון לילדים שלי, וגם לצוות. מהטעויות יוצאים הדברים הכי יצירתיים. אני נגד תיקון טעויות. דילגתי על תפר במכונה? המצאתי תך חדש! אני רואה את הברכה בטעויות. מהקשיים והשגיאות נולדים דברים מצוינים. 20150309-SBG_1769 20150309-SBG_1770

פורסם בקטגוריה כתבות | עם התגים , , , , , , | 4 תגובות

קומי תהיי – מופע משותף של שש נשים מאמנות


'קומי תהיי' הוא מופע לנשים שנוצר על-ידי שש נשים חברות, מאמנות בחברת 'תות', ועלה לראשונה בדצמבר 2014 בסוזן דלל.

F0_0478_0321_786

איך נוצר המופע המשותף?
הכרנו והתחברנו דרך העבודה המשותפת ב'תות'. נוצרה לה קבוצה שקראנו לה 'כיף תות בנות', ונהגנו לצאת לכוס קפה/יין מדי פעם. בשיחות נשים שביננו עלו הסיפורים האישיים של כל אחת, עם הרבה צחוק ובכי, וההרגשה שאחרי – הקלה ועוצמה גם יחד. התחושה שהכול אפשרי, עם הכוח הנשי שעוטף ומעורר. ההרגשה שאנחנו רגילות ומופלאות בו זמנית. באחת הסדנאות שהשתתפנו בהן יחד, אמרנו – אנחנו כל כך עוצמתיות, חייבים לעשות עם זה משהו בשביל נשים, ביחד, מעבר לחברות שבינינו. עלמה אמרה – אם אנחנו עושות משהו יחד, אז בגדול, על במה. יפעת ענתה שאין מצב שבעולם שהיא עולה על במה. אבל הזרע נזרע. ואז, יום אחד זימרן הלכה בשדה שליד הבית שלה ושמעה קול שאמר לה – קומי תהיי. בעקבות הקול הזה היא גם ציירה ציור שהפך ללוגו של המופע. החלטנו ללכת על זה. לעלות על במה מול קהל נשי ולדבר את הסיפור שלנו.

 

קומי 1

אז ישבנו ביחד כהכנה למופע וכל אחת הקריאה את הסיפור שלה לכולן. זה היה כל-כך עוצמתי, מרגש, נוגע. שברגע הזה ידענו שהסיפורים הנשיים האלו חייבים להיות מסופרים, שהם מקור השראה אדיר. צללנו לתהליך יצירה מטורף ימים ולילות. כתבנו מחקנו בכינו צחקנו התייאשנו וקמנו. זה לא שהסיפורים שלנו יוצאי דופן. אלו דברים שהמון נשים מתמודדות אתן. והכי יפה זה לראות את הדינמיקה בינינו. אומרים שנשים אוכלות אחת את השנייה, אבל אנחנו לא יכולות לדמיין שום קבוצת גברים שמנהלת שיחות כמונו ומעצימות אחד את השני כמו אצלנו. התהליך שעברנו בחודשים האחרונים היה אחד המשמעותיים ביותר בחיינו. למדנו מזה שאפשר להגשים כל חלום. צריך רק לדמיין אותו לעצמנו בצורה ברורה, לקבוע תאריכי יעד, וללכת לשם. בהתחלה עשינו הכול לבד, ובהמשך הצטרפו אלינו ששי ושרית אביצור כבמאים, מפיקים ויועצים אומנותיים.

20150210-SBG_0255

איזה פידבקים אתן מקבלות?
לפעמים לוקח כמה ימים עד שהאסימון נופל ומבינים מה זה לקום ולהיות. שמענו תגובות של נשים שרוצות לכתוב את הסיפור שלהן. היו נשים שאמרו לנו שעלינו על הבמה בשבילן, שהראינו להן את האור בקצה המנהרה. חלק מהנשים רוצות לראות שוב, כי יש הרבה חומר למחשבה. כל אחת יכולה למצוא מישהי להזדהות אתה. וגם אם אין בדיוק סיפור דומה לשלהן, זה מוציא מהן הרבה רגשות, עוזר להן לקום מנפילות. הייתה מישהי עם בולמיה שסיפרה שקיבלה תקווה לצאת מזה בעקבות המופע. בכל פעם, אחרי שאנחנו עולות על הבמה מול אולם מלא נשים.אנחנו יוצאות לקבל את פניהן. הן יוצאות מהאולם זקופות מחייכות עם עיניים לחות נוצצות ואנחנו יודעות שהעברנו את זה הלאה… את הכוח. את האפשרות. בדיוק בגלל זה בנינו סדנה כזו של 'סיפור קומי תהיי' שמיועדת לנשים שיבואו ויבנו את הסיפור שלהן.

20150210-SBG_0269

דוגמאות לסיפורי הצלחה שאתן גאות בהן:
מזל – הייתה אישה שבאה אליי עם בעלה עם הרבה סקפטיות לתהליך אימון כלכלי משפחתי. בפגישה הראשונה פגשתי אישה שמרוב ייאוש לא העיזה לחלום, או לבקש יותר מאשר פת לחם לביתה. תוך 4 חודשי אימון היא לא רק התאזנה כלכלית אלא החליטה להקים עסק בתחום משאבי אנוש.

קומי 7

 זימרן – מאומנת ציירת שרצתה לצאת לדרך עצמאית ולהתפרנס מהיצירה שלה – הצליחה ליצור סדר בהתנהלות שלה, לעבוד וליצור בבית כאילו היא לא בבית – בלי הפרעות, הפסיקה לוותר על עצמה ועל החלום שלה, עזבה את העבודה הנוספת וכיום מפתחת ומקדמת את עצמה רק בתחום האומנות. מאומנת נוספת שהגיעה אליי על מנת ליצור סדר ותחושת סיפוק בחייה, מהר מאד זיהיתי שהיא עסוקה כל הזמן במשימות וגיליתי שבמהותה היא יוצרת ושהיא ויתרה על זה משיקולים פרקטיים, חלק מרכזי מהתהליך שלה היה לארגן את חייה כך שהיא מפנה מקום ליצירה, היא הצליחה!

קומי 4

 אלמה – מאומנת שלי, שבמהלך חייה למדה מהסביבה שהיא לא מסוגלת – ולא בגלל שסביבתה הייתה ביקורתית אלא בגלל שעטפו אותה בדאגה שחלילה לא תשבר – הגיעה אלי בלי שידעה מי היא, מה רצונותיה, הכול היה בסדר סביבה והיא הרגישה כלום ותקועה. במהלך האימון זיהינו את המקום שאליו היא ברחה כל פעם שניסתה להציץ אל חלום – ״לא מסוגלת״. בעזרת האימון, היא יצאה מהמחבוא, החלה לימודים בתחום ששנים עניין אותה, החלה להתנסות בתחום, לראות את עצמה, לחוות עצמה מסוגלת. כיום היא מתכננת את העסק שחלמה לפתוח.

קומי 5

 חן – מאומנת שלי שהגיעה במטרה ראשונית ליצור זוגיות, ובנוסף להפסיק לשתות אלכוהול ולרדת 10 קילוגרם – תוך זמן קצר מאוד יצרה פריצת דרך  גם הן בגישה שלה והן בתקשורת שלה, עמדה ב-3 המטרות שלה והתחתנה, לאחר שהיא התחילה עם הבחור שמצא חן בעיניה בבר, יום לפני התאריך שהחליטה עליו בתוכנית ההצלחה שלה בתור היום בו תפגוש את בחיר ליבה.

קומי 6

 יפעת – אם חד הורית בת 40 הגיעה אלי לאימון במטרה למצוא זוגיות. בתהליך היא למדה לשנות גישה, לקחת אחריות על עצמה ועל הבחירה איך לקום בבוקר, מה לעשות כשהיא נופלת לתחושת קורבנות… תוך שלושה חודשים היא התחילה להגיע לאימונים בחיוכים ודילוגים. עלתה על הפטנט. פגשתי אותה שוב לפני חודש כשבאה למופע שלנו והיא שומרת ומתחזקת את הגישה החדשה. סומכת על עצמה, נהנית ממה שיש לה ועושה כדי להשיג את מה שהיא רוצה.

קומי 3

המלצות לנשים יוצרות?
אנחנו מאמינות שכשעושים דברים גדולים חווים קשיים גדולים. ודבר נוסף, ממליצות תמיד לעשות שני דברים – את השמיים ואת הארץ. כלומר, שיהיה חזון, חלום, אבל גם להיות מעשיים וארציים. נקודת התורפה אצל הרבה נשים היא ריבוי המשימות. זו בעיה שאפשר לפתור באימון.

קומי 2

פרטים אישיים:

עירית שובל-ורדי – ילידת 1971, גיאורגיה. נשואה ואם לשלושה, גרה בראשון לציון. בעלת תואר ראשון במשפטים, LLB, ומשנת 2010, מאמנת ב'תות'

יפעת רביד – ילידת 1970. נשואה ואם לשלוש בנות. גרה בצופית. בעלת תואר ראשון במדעי החברה ותואר שני בתקשורת. בגיל 38, לפני שש שנים למדתי אימון ב'תות', ומאז מאמנת, בעיקר לזוגיות. אוהבת את היכולת לתרגם לכל צד את הצד השני, ליצור אמונה מחודשת ביכולת ולנצל את החוזקות של כל אחד מבני הזוג.

חן אטלס – ילידת 1978, תל אביב. נשואה ואם לשני בנים. גרה בבת-ים. בעלת תואר ראשון בתקשורת וניהול ותואר שני במנהל עסקים. למדתי אימון בארצות הברית וב'תות'. בחמש השנים האחרונות, מאמנת אישית ועסקית, עוסקת בהפרעות אכילה, ומעבירה סדנאות סגנונות תקשורת.

אלמה צ'לרו – ילידת 1972, רומניה. נשואה ואם לשניים. גרה בנתניה. בעלת רקע בהנדסת מחשבים ומערכות תעשייתיות. במשך 18 שנים עבדתי בתחום תיירות יוצאת לרומניה. כיום מאמנת עסקית ב'תות'.

זימרן בן עמי – ילידת 1980, ירושלים. פרודה ואם לארבעה. גרה בפרדס חנה. בעלת תואר ראשון בחינוך והוראת תנ"ך והיסטוריה. מזה חמש שנים מאמנת ב'תות', מעבירה סדנאות בנושא התפתחות אישית ומאמנת אנשים לפריצת דרך וביטוי עצמי.

ד"ר מזל שאול – ילידת 1969, תל אביב. נשואה ואם לשלושה. גרה באזור. בעלת דוקטורט בכימיה. מזה שש שנים מאמנת ב'תות'. כיום אני בעלת עסק לייעוץ בתעשיית הפארמה ומאמנת זכיינית ב'תות'. בנוסף, בעשרים השנים האחרונות אני פעילה חברתית בתחום העצמת נשים. אני חברת מועצה ויועצת לענייני נשים באזור.

המופע הבא: 24.3.15 שעה 20:00 במרכז סוזן דלל.
קומי תהיי.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה

יוצאת מהכלים


עדי ניסני – קרמיקאית

נולדה בשנת 1980 בישראל, גדלה בראשון לציון, גרה ועובדת בסטודיו ביפו.

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
נכון להיום, אני מגבשת לאט הגדרה מקצועית. אני מעצבת ומייצרת כלים לתחום הקולינרי. בכללי, אני נעה בין העיצוב לאומנות. כשהעיצוב לוקח לכיוון הפרנסה, והאומנות לפעמים נדחקת לפינה.

20150121-DSC_0402

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
עד גיל 9 תמיד ציירתי והשתתפתי בחוגי אומנות, כולל קרמיקה. תמיד שיבצו אותי בקבוצות המבוגרים, כי להם יותר התאמתי ברמה שלי. מגיל 9 עד 14 המשפחה שלי עברה לפיטסבורג, פנסילבניה. שם לא עסקתי כל כך באומנות. כשחזרנו ארצה, נכנסתי למגמת אומנות בראשון לציון. העיפו אותי משם כי הייתי בלגניסטית. עברתי ל'טומשין', ומשם ל'אנקורי'. בתקופה הזו בעיקר ציירתי, לעצמי. בצבא שירתתי כרכזת כוח אדם בשריון, ועברתי לגור ברמת הגולן עם החבר שלי. מגיל מאוד צעיר שחררתי את הבית. לאחר הצבא טסנו למכסיקו, התמקמנו בכפר קטן קרוב לאוקיינוס, ועבדנו אצל משפחה מקומית שהגיעה ממכסיקו סיטי. החבר שלי עזר להם בהרכבת זכוכיות, ואני עבדתי עם האשה בבר הקטן שלהם. המון בישול, הפסקות בחוף הים, ריקודים. תקופה נהדרת. משם, כשנגמרה הויזה, נסענו לניו-יורק. המעבר החד מהחיים במכסיקו לצפיפות והקור האורבני בניו-יורק החורפית היה לא פשוט. עבדתי שם במלצרות ואחרי חצי שנה קניתי כרטיס לאמסטרדם בהחלטה של רגע. עברתי לבד לאמסטרדם, ביליתי שבועיים עם חברה שגרה שם, וחזרתי לארץ. הייתי בת 22, והתחלתי לחשוב מה הלאה. אחותי התחילה בדיוק לנהל מסעדה 
בראשון, 'פרנצ'סקה ופיש' והציעה לי לבוא לעבוד שם. מהר מאוד קיבלתי שם תפקיד ניהולי.

20150121-DSC_0547

עד החזרה לארץ, הציור תמיד היה שם, במקביל. ובארץ, עם ניהול המסעדה, החיים נהיו עמוסים מדי ונטולי ציור. החלטתי ללכת לחוג חימר. אני זוכרת שהבוס שלי הביא למסעדה כדי יין מקרמיקה שמאוד סיקרנו אותי. משך אותי המגע עם החומר, וידעתי שאני יכולה לעשות יותר טוב. הלכתי לשיעור נסיון בחוג קרמיקה בראשון. התיישבתי על האובניים, ויצא לי כד, שזה ממש בלתי אפשרי בפעם הראשונה על האובניים. משם, הלכתי ללמוד אצל קרמיקאית אחרת, ולאט לאט ניסיתי לפנות יותר שעות לעבודה על האובניים. אחרי תקופה קצרה קניתי אובניים והעמדתי אותם בחדר. גרתי באותה תקופה אצל ההורים. בהמשך, הקרמיקאית יצאה לחופשת לידה, והתחלתי לחפש איפה אפשר ללמוד קרמיקה בצורה יסודית ומקצועית יותר. הגשתי תיק עבודות ל'בצלאל', בעיקר ציורים שלי, ולמרות שלא האמנתי שזה יקרה, התקבלתי. מצאתי דירה בירושלים, עזבתי את המסעדה, והתחלתי ללמוד. אחרי חודשיים, עזבתי את ירושלים ועברתי לבאר-יעקב עם בן-הזוג שלי. בשנה הראשונה הייתי כולי בתוך האובניים. עשיתי הרבה מעבר למה שנדרשנו, מתוך רצון להגיע למשהו מאוד מדוייק. לכמויות אחידות, להגיע לשליטה ורמת מיומנות מאוד גבוהה. משנה ב', השתחררתי קצת מהאובניים ונמשכתי גם לכיוון הפיסול.

20150121-DSC_0418

בשנה ג' הייתי בחילופי סטודנטים בברצלונה. כשהגעתי, הסתבר שהמחלקה לקרמיקה נסגרה, והחילופים שלי בעצם יהיו במחלקה לפיסול רב תחומי. זה היה מצוין מבחינתי. שילבתי חומרים, משטחים, וגם שיחקתי קצת על אובניים ששמו לי בפינת המחלקה. אחד הדברים שעשיתי שם הייתה עבודה על קיר. ציירתי עצים משאריות חמר, ומהם יצאו בקבוקים עם קוצים שעשיתי, עם תאורה מיוחדת. היה נחמד לצאת מהכלים. דווקא בפרוייקט גמר, כשהמרצים שלי דחפו שאלך למקום של הכלים, לא הסכמתי. יצרתי כיורים עם טפטפות ודיבור על נשיות. נמשכתי למקום הפיסולי. ביום שהסתיימה התערוכה בבצלאל טסתי לאוסטרליה, לעבוד בעגלות עם חברה שגרה שם. במקביל, למדתי במשך שנה עיצוב אופנה. היום אני מבינה שזה עזר לי לעבוד עם משטחים, גזרות, קיפולים. חזרתי מאוסטרליה אחרי שנה, והתחתנתי עם החבר מבאר-יעקב. עבדתי כאסיסטנטית ומורה לקרמיקה, אבל חוסר הפרגון והתמיכה שלו הרחיקו בינינו. רציתי לקנות מחדש אובניים וללמד באופן עצמאי, מה שהגדיל את הפער בינינו. התגרשנו. חזרתי לראשון, קניתי אובניים, והתחלתי להכין כלים למסעדת טאפאס שאחותי פתחה בדיוק באותו הזמן. גרתי ועבדתי בדיוק מעל המסעדה, לימדתי המון, הייתי מאוד עסוקה והתפרנסתי יפה מאוד. אבל למרות הכול, לא הרגשתי מסופקת ונסעתי להודו לחצי שנה. עשיתי שם טיול של מינרלים. לא תכננתי מראש, אבל כשהייתי שם, גיליתי שהודו נורא עשירה בחומר ובמינרלים. פגשתי בחור שהתעניין מאוד בתחום, וביחד חקרנו את הנושא. חזרתי מהודו לארץ והתחלתי ללמוד אומנות ומגדר לתואר שני ב"לסלי קולג'". במקביל, ניהלתי את 'רוטשילד'ס קיצ'ן'. הבנתי שאני חייבת להיות בעיר, עם כל הסלידה שלי מזה, הפריפריה לא התאימה לי יותר. לקראת סיום התואר, כשאני בת 32, התחלתי לחשוב איך חוזרים לעניינים. מצאתי ליד קסטיאל מקום אדיר להשכרה. חלל שמחולק לבית עם מרפסת, ובצד השני שלו יש חללי עבודה. התאהבתי במקום. רציתי להמשיך לנהל את המסעדה ולהשכיר את חללי העבודה עם כל הציוד שהיה לי. מיד כשנכנסתי לגור שם, הודיעו לי שסוגרים את המסעדה. כדי לשרוד כלכלית, הבאתי המון תלמידים, ומצאתי עבודה כ'צ'קרית', בודקת מנות שיוצאות מהמטבח ומקשרת בין המטבח למלצרים, ב social club, ליד המסעדה הקודמת שעבדתי בה. מאחר והייתי כל היום מול השף, רוברט, נוצר שם רומן, והיינו יחד 3 שנים, עד לפני 3 חודשים. במהלך הקשר הזה, החלטתי יום אחד שאכין לו קערה מיוחד לאוכל האסייתי שלו. הוא התלהב ולקח אותה למטבח, העלה תמונות באינסטגרם, וככה נוצר שיתוף פעולה של אומנות ואוכל, והתחילה התעניינות של שפים בכלים שלי. ההזמנה הראשונה הייתה של מאיר אדוני, ומסעדה נוספת בצפון. בנוסף, רוברט לחץ שאלך עם התיק שלי לרפי כהן ואראה לו את הדברים. הלכתי, הראיתי, וקיבלתי את ההזמנה הכי גדולה שהייתה לי עד אז. פתאום קלטתי שזה מתחיל. זה קרה לפני שנתיים, ומאז אני בסחרחרה. לא הייתי בעניין של כלים, וחשבתי שהצלחות יהיו לתליה על הקיר. מאז אני בתוך זה. באותו שלב לא היו לי עוזרים, וגם לא סלאב, מכונת רידוד. הייתי מחוסלת מהעבודה, עבדתי בטירוף. תוך כדי, לקחתי אסיסטנטית ונכנסתי להוצאות מאוד כבדות של הקמת עסק. זה היה בלתי נמנע. הייתה התלהבות מאוד גדולה, ומסעדות רוצות ללכת על כלים מיוחדים, לא שטאנץ תעשייתי.

20150121-DSC_0408

מה הייתה העבודה הראשונה שיצרת?
העבודה הראשונה שעשיתי על אובניים הייתה הכד בשיעור נסיון בסטודיו בראשון.

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
בסטודיו הנוכחי בשמעון הצדיק אני נמצאת קצת יותר משנה, וממש לאחרונה אני גם גרה בו, בחלק שהיה חדר צבע. החלל הוא מבנה ערבי, עם קשתות, שאני פשוט אוהבת, גם את המיקום, ביפו, ליד הים. את הכל בניתי פה לבד. הסטודיו מתחיל מחנות בחזית, איזור פגישות קטן, ייצור, תנורים, והצבע. לאחרונה נוסף גם מאחור איזור המגורים שלי – מיטה, ספה, ואפילו מקלחת ומטבח.

20150121-DSC_0557

עכשיו האסיסטנטים ואני מתחילים לסדר מחדש. המטרה שלי היא להפוך את המקום ליותר סטודיו ופחות בית מלאכה. זו הסיבה גם שהאסיסטנטים שעובדים אצלי היום הם לא סתם פועלים, אלא חבר'ה רציניים שיכולים לעזור בעוד דברים.

20150121-DSC_0421

הרעיון הוא לקחת את המקום לכיוון יותר אווירתי ופחות יצרני, ככה שאוכל גם לצייר ולפסל פה אם אני רוצה.

20150121-DSC_0447

מהם מקורות ההשראה שלך?
הים. חו"ל מאד נותן לי השראה, ולא נסעתי כבר שנתיים.. דווקא איטליה ויפן, שבשתיהן עוד לא הייתי. לאחרונה גם הלימודים, ואוכל נותן לי השראה. מרכיבים איכותיים של אוכל, לאו דווקא אוכל 'פנסי', אבל בהחלט טרי ואיכותי. אפילו עגבנייה טובה. גם מיניות מאוד מעוררת בי השראה. משהו באינטראקציה עם גברים.

20150121-DSC_0430

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
אני פשוט עושה. נמצאת בעשייה. קורה שאני מתבשלת עם רעיון, מחפשת רפרנסים, עושה סקיצות קצת ילדותיות ולא מדוייקות, רק כרעיון כללי, כמו מתכון לעוגה – רושמת דגשים של מה שחשוב שיהיה, של כמה כמות חומר, מצרפת כמה תמונות מעניינות, ומשם זה ניסוי ותהיה. אני מאוד זקוקה לפידבק. זה מאוד חשוב לי. בהתחלה זה היה מרוברט, אבל זה יכול להיות כל אחד, גם באינסטגרם, או אחד העובדים, כל אחד שעובר פה. אני מוציאה כמה פעמים בשנה קולקציה, עם גוונים, צורות, או נושא מסוים. הלקוחות בוחרים מתוך המגוון הזה. קורה שאני עושה התאמות מסוימות ללקוח ספציפי. יש מעט דברים שאני עדיין עושה על האובניים.

20150121-DSC_0406

איך נראה יום בחייך?
קדחת. מתחיל בשש בבוקר עם שתיים קפה שתים סיגריה. תוך כדיי, הראש שלי מארגן סידור, רושמת על דפים מה יהיה היום , מיילים, ואז העובדים מגיעים ואני מראה להם מה לעשות, או שאני נכנסת לעבוד איתם או שאני הולכת לעשות יוגה ואז חוזרת לעבודה. כשאני יוצאת מהיוגה יש 500 טלפונים והודעות וכאלה. הזמנות, בנק, רואה חשבון, לימודים, גרפיקאית, שיווק. העסק השתלט עליי, אני מוצאת את עצמי נעה בין הפועלת ואשת העסקים, וכל מה שמסביב קצת נפגע. התחלתי בסמסטר הזה ללמוד שוב, הפעם תואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, מתוך מחשבה שהלימודים יאפשרו לי ללכת לכיוון יותר אומנותי, לצאת קצת מהעומס של העבודה. אז בימי חמישי ושישי אני בירושלים. העיצוב התעשייתי מאד מכוונן מטרתית לאן שהעסק אמור להגיע אליו, אבל מצד שני, הלימודים מאד משחררים, זה בצלאל וזה מאד קונספטואלי וזה לאו דווקא להגיע למוצר. אני מגישה קונספט וזה יכול להיות מחומרים שהם לא קרמיקה וזה כבר טוב וגם משהו שיכול להיות רעיוני לחלוטין.

20150121-DSC_0641

על מה את עובדת כרגע?
יש לי פרויקט סודי שאמור לצאת ב 13 בפברואר, שותפים בו חברת פרסום, מאיר אדוני והצלם דן פרץ. זה משהו שמתבשל כבר שמונה חודשים. בנוסף, יש לי הזמנה ענקית של בית מלון אמנות שנפתח בזיכרון.

20150121-DSC_0384

כמה מאות כוסות אספרסו צלחות ועוד, ואני מתחילה לעבוד על קולקציית אביב. כמו שאמרתי, אני מוציאה פעמיים שלוש בשנה קולקציות חדשות. השנה עשיתי חגים, חורף וגם אביב. זה שילובים של צורות, של נושאים וצבעים. בחורף השתתפתי  ביריד של נתנאלה, והצגתי שם את הקולקציה. לאביב אכין עלי פורצלן. במקביל, יש את ההזמנות השוטפות, וגם אופציה שעומדת על הפרק, למכור את העיצוב שלי לייצור חיצוני לגמרי. בהתחלה התנגדתי לזה, אבל זה יכול להיות פיתרון טוב בשבילי.  התחלתי לא מזמן לעבוד עם אשת שיווק על מיתוג, מתוך כוונה לקחת את המותג 'עדי ניסני' לכיוון יותר אומנותי ופחות עיצובי-תעשייתי. אני לא אומרת שהגעתי לייצור הכלים במקרה, אני עושה משהו טוב, יש פרנסה, ואני מוכרת בתחום. פשוט חסר לי האיזון עם הביטוי האומנותי יותר. להציג את עצמי קצת אחרת.

20150121-DSC_0412

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
זה תופס את כל המקום בחיי. זה דיי מובן, כי העשייה והעסק הזה הוא אני לחלוטין. אני מקבלת מזה הכול וכלום. זה מכתיב לי את החיים, את מקומות הבילוי שלי, את האינטראקציות עם אנשים, את ה'סטייט אוף מיינד' שלי, כל מה שאני היום זה זה.

20150121-DSC_0466

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
יש, אבל זה מאד עונתי. אני יכולה לאהוב משהו, וסביר שאחרי כמה זמן לא אוהב אותו יותר. אני אוהבת את הצלחת הראשונה שעשיתי לה תבנית וחשבתי שתהיה על הקיר
.

20150121-DSC_0586

יש גם פיסול מהתקופה שהתעסקתי במגדר. זה קשור להתבוננות עצמית, וגם את התזה שלי כתבתי על אומנים שעוסקים ברפלקצייה עצמית.

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
את הים אני לא כל כך מרגישה לאחרונה, זה בתקופות. מצד אחד אני באמצע תל-אביב ומצד שני לא בתל אביב בכלל. מבחינתי, אם הגעתי לרוטשילד אז הגזמתי.
אני לא יוצאת מיפו אלא אם זה עבודה או אני צריכה לקנות משהו. אני מניחה שאם הייתי גרה בצפון, העבודה שלי הייתה יותר בסגנון חופשי. יש משהו במבנה הזה שכולו עשייה.

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
גבייה. כל מה שקשור לכסף, מטריף אותי להתעסק עם בנקים, עם לקוחות , ואני עושה הכול לבד. אני מסוגלת לעשות 50 דברים במקביל, לא יושבת במהלך היום, אבל אז אני צריכה אוויר וחייבת לנסוע להודו. היוגה מאוד עוזרת לי, מאזנת ומשחררת.

20150121-DSC_0426

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
עבדתי על חללי תצוגה של רגבה עם סטייליסטית בשם מאיה לבנת-הרוש, זה היה מאד כייפי. לעבוד עם רפי כהן היה מדהים. היה שלב שהוא סידר את הלובי שלו בתחילת המסעדה ועשיתי כל מיני דברים מגניבים, אבל אחרי חודש הוא נאלץ לסגור את החלל הזה, וחבל.  

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
בגדול, אני לא מעריכה קרמיקה במיוחד. אני חושבת שהתחום בארץ מאוד מוגבל. אני מתחברת יותר לאומנות קלאסית, ופחות לאומנות קונספטואלית ופוסט-מודרניזם. הטכנולוגיה גורמת לנו לאבד מהנשמה.

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
יש הרבה אופציות. אולי נשואה עם 5 ילדים, מבשלת, מנקה ובדיכאון וזה לא היה נגמר טוב. או איזה 'פרי ספיריט' שמטיילת בעולם ועושה מה שהוא רוצה. אבא שלי טוען שיכולתי להיות עורכת דין. יכולתי להיות שפית, מעצבת פנים ואולי עוד אהיה.

אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
הייתי שמחה אם פרידה קאלו הייתה רואה את הדברים שלי.

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
השאיפות כרגע הן לעשות סדר בחיים. בעסק ובחיים האישיים, זוגיות לחיים, וילדים זה משהו שמתחיל ככה לדגדג. לעצב ולעשות אמנות. יש לי חלום שיהיה לי בית שאני עיצבתי ובניתי, שאני מארחת בו, בחצר יש לי צריף לעבודה, אולי זה אפילו ביוון, ואני עפה מדי פעם לתערוכות בחו"ל, תוך כדי פרויקטים עיצוביים לקסטיאל או הביטאט. פרויקטים מעניינים אותי יותר מאשר קו רציף של עבודה.

20150121-DSC_0386

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
לא לעשות קרמיקה, באמת, התחום מאד מוגבל ובעייתי, במיוחד בארץ. וגם, כדאי שיהיה ויז׳ן, לעוף אבל לא להיסחף, להיות כל הזמן בקשר עם המצוי, שזה הבנקים, ובין הלב.

מה המוטו שלך?
לחיים יש חיים משל עצמם, זה מה שזה.

איזו עצה את יכולה לתת למי שקורא את הבלוג?
ללמוד כל הזמן, להישאר עם ראש פתוח, להיות בעשייה, לרצות להתפתח, ולהיות במעין חוסר שקט.

עדי ניסני – אתר.

פורסם בקטגוריה כתבות | עם התגים , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

מתנה לראש השנה


%d7%9e%d7%aa%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%a8%d7%90%d7%a9-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%94-16-%d7%94%d7%a0%d7%97%d7%94

פורסם בקטגוריה הפתעות | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | 3 תגובות

סיגל בלייר-גת מצלמת



עדשה מקרבת
מפגש אינטימי המשלב שיחה וצילום.

חוויה המקרבת אותך אל הטוב והיפה שבך.

"רציתי להודות לך על ההפקה המדהימה, על סך כל הפרטים הקטנים, תשומת הלב המחממת והכי חשוב, התמונות הקסומות. יש בך את היכולת להגיע בשקט בשקט אל לב ליבה של כל אשה. באינטואיציה והרבה כשרון הצלחת ללכוד בעין העדשה את המהות שלי, את החומר שעושה אותי אני ואי אפשר להסביר במילים."

הגדרת דיוקן / פורטרט : הצגת החזות הכללית של האדם, ולעתים הוספת תובנה אמנותית לגבי אישיותו.

אתר

מחיר מיוחד עד סוף דצמבר.
משך המפגש: כשעתיים.

בסופו תקבלי מבחר תמונות שיעברו עיבוד מקצועי.

משוחחת ומצלמת: סיגל בלייר גת 054-6731600

DSC_6973.jpg

dsc_4650

dsc_5252

dsc_5281

 

dsc_3997

DSC_1805

DSC_0597

DSC_9709

DSC_9860

DSC_9835

 

20151022-SBG_7030
niritb&w (1 of 1)
 20150218-SBG_0610
DSC_0705


אניה

פורסם בקטגוריה כללי, סיגל בלייר-גת מצלמת | עם התגים , , , , , , , , | 2 תגובות