עין טובה

חדוה שפרעם – אומנית צילום

נולדה ב-1960 בקיבוץ עין צורים. חיה בכליל עם בן זוגה, אומנית, הוגה, כותבת, מצלמת, מלמדת.

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
אם היית שואלת אותי לפני שנה, הייתי אומרת שאני צלמת. היום אני מגדירה את עצמי מחדש, אפשר לומר שאני אומנית שמשתמשת בצילום כאמצעי לביטוי, ומלמדת צילום ככלי לביטוי אומנותי.

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
נולדתי בשנת 60 בקיבוץ הדתי עין-צורים. גדלתי בבית מאוד דתי, אבל שפוי. הפועל-מזרחי. אבא שלי היה מאוד אומנותי, צייר קריקטורות לעלון של הקיבוץ וכתב שירה. אימא שלי הייתה מאוד פילוסופית. אני חושבת שלקחתי משהו מכל אחד מהם. אני זוכרת שבכתה ו', ישבתי על ספסל מול בית הכנסת ומישהו סיפר לי שיש מקום שנקרא בצלאל, ולומדים שם אומנות וציור, ואני עניתי לו – אז שם אני אלמד. פשוט ככה. היה לי ברור. דבר נוסף שהשפיע על הדרך האומנותית שלי היו מפגשים אינטנסיביים עם המוות בגיל מאוד צעיר. מישהי ששירתה איתי בצבא ירתה לעיניי באחיה, מישהי נוספת שטיילה אתי נפלה ממצוק והצלחתי להציל אותה ממוות. בגיל 21 בערך נפרדתי מאלוהים של הדתיים. חשתי בדידות תהומית. התפכחות. בדיוק אז, התחלתי ללמוד אומנות בבצלאל. למרות שלא הייתי במגמת צילום, החל מהשנה השנייה שלי התחלתי להגיש עבודות בצילום. בפעם הראשונה שנכנסתי לחדר חושך התאהבתי ולא רציתי לצאת משם. הקטע הזה שאתה תופס את האור, הולך אתו לתוך החושך, ויוצא עם משהו שמדבר עם שניהם. הייתי המומה. זה גמר אותי לגמרי. תמיד הייתי בדיאלוג עם תחומי אומנות שונים, פיסלתי, ציירתי, אבל אין כמו ההרגשה הזו של הצילום והפיתוח בשבילי. מי שמצלם היום בדיגיטלי לא מבין את זה. כמובן שבבצלאל לא השתגעו על זה, קטלו את העבודות שלי, לא היה מקובל להציג צילומים במחלקה לאומנות, אבל אני המשכתי בשלי. אחרי תקופת בצלאל, נסעתי קצת לעבוד בטוקיו, כמו הרבה ישראלים באותה תקופה. ואז, צלם מסוכנות הידיעות הצרפתית ראה את פרויקט הגמר שלי בבצלאל, וקיבלתי מברק – בואי לארץ, יש לך עבודה. עבדתי כצלמת בסוכנות הידיעות הצרפתית מספר שנים, ובהמשך, כארט דירקטורית בתחום הקולנוע והטלוויזיה. עסקתי בהלבשה, תפאורות, פרסומות, סרטים ודרמות. פרויקטים מאוד גדולים. גרתי אז ביפו, בבית מדהים ששיפצתי במו ידי. היה לי בן-זוג ונולדה לי ילדה. בגיל 43 נמאס לי מהכול. בתי הייתה בת 8, הייתי כבר חד-הורית, והחלטתי לעבור לגור בקרוואן על חוף הים, בנווה ים. 36 מטר רבוע, רק אני והיא. היה לי את האומץ הזה ללכת. הרגשתי משיכה בלתי מוסברת והלכתי אחריה. בשנה הראשונה בקרוואן עוד הייתי על הקו לתל-אביב ועבדתי המון, עד שב-4.4.2004, בגיל 44, נסעתי על ווספה במורדות הכרמל, ואמרתי לעצמי – זהו. די. אני לא ממשיכה לשתף פעולה עם מה שצריך ולחיות חיים של אחרים. רוצה להתחיל לחיות את החיים שלי. לקח לי עוד קצת זמן, והצטרפתי לקהילה רוחנית של שי טובלי בקיבוץ מורן. הכרתי אותו עוד קודם, אבל אז עברתי לגור בקיבוץ, עם הבת שלי ועוד כ-20 איש. היינו שם שלוש וחצי שנים, עד שהקהילה התפרקה. זמן קצר לפני שהתפזרנו, הצטרפה לקהילה ליאור מן, בחורה בת 22. קיבלנו במתנה

אחת את השנייה, גילינו ששתינו אוהבות לצלם, והיא לימדה אותי צילום דיגיטלי. באותו זמן עברתי לגור בעין עירון. שאלנו את עצמנו – מה נעשה עם ה'ביחד' שלנו. ליאור תמיד הייתה בעניין של מעגלי נשים, צילום, וגם אני מאוד אוהבת נשים, צילום, אומנות. החלטנו להקים יחד את 'נשים מצלמות'. הייתה לנו תחושה כאילו יד נעלמה משכה אותנו בציציות ראשנו, ואנחנו רק אמרנו – בסדר, נעשה את זה. זה לא שלא עבדנו קשה, אבל היום אנחנו מסתכלות על הסילבוס של הקורס, ושתינו מרגישות שלא אנחנו כתבנו אותו. 'נשים מצלמות' זה עבורי קודם כל מרחב של שיתוף , מקום שבו אני יכולה לשתף את המעמקים שלי עם נשים אחרות ועל ידי השיתוף הזה, למצוא יחד מקומות השראה נוספים. באופן כללי אם אני מסתכלת על החיים שלי, בכל פעם שבחרתי בחירה לא הגיונית, פסיכית, נגד כל התבניות שכולנו חונכנו עליהן והלב שלי דפק ואמר את פסיכית, את תמותי מזה, יקרה לך משהו נורא, והלכתי על זה, זה תמיד הצליח, הקפיץ אותי קדימה. עכשיו עשיתי את זה שוב כשעברתי לגור בכליל.

מה הייתה העבודה הראשונה שיצרת?

אני מעדיפה להתייחס דווקא לגל השני בקריירת הצילום שלי, זה שהתחיל לפני שבע שנים עם הצילום הדיגיטלי. הייתה לי סידרת צילומים שעשיתי לספר של חבר, והוצגה בתערוכה בגלריית די-אנ-איי בתל-אביב. צילמתי אבנים בעשב בזריחה, וכשאני מסתכלת על זה, אני יודעת ששם נולדתי כצלמת, כאומנית. התמונה הספציפית הזו צולמה בערך שבוע אחרי שלקחתי מצלמה דיגיטלית ליד, וכמעט התעלפתי כשראיתי אותה. הבנתי שגם אם לא החזקתי הרבה זמן מצלמה, העין שלי, וגם הפנימיות שלי המשיכו להתפתח, ויש לזה הדהוד בעבודות שלי.

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
העבודה שלי נעשית בעיקר בשטח, בחוץ, ואני מלמדת בסטודיו של 'נשים מצלמות' בפרדס חנה. בכל זאת, יש לי פינת עבודה בבית, דלפק בגודל 1.30 על 60, שאני מאוהבת בו. הוא כל כך יפה שבא לבכות. והנוף שנשקף ממנו הוא לא יאומן. אני יושבת בגן-עדן, מוקפת בחפצים שאני אוהבת, ומעבדת את התמונות שלי על המחשב. לא הייתי משנה דבר.

מהם מקורות ההשראה שלך?
הטבע נותן לי השראה גדולה מאד. לא רק עצים ואבנים, שאני מצלמת הרבה. קורה שאני מרגישה תקועה, ועוברת מעלי להקת עגורים קשקשנית, בבת אחת אני יוצאת מהתקיעות. גם אנשים הם מקור השראה בשבילי. לדוגמא – צ'כוב, טולסטוי, אתי הילסום, ג'ידו קרישנמורטי. אני נוטה להתמזג לחלוטין עם סופרים כשאני קוראת את היצירות שלהם, נעלמת בתוכם, נספגת לתוך האהבה, מהדהדת אתם, ואחר כך מתאבלת על אותו אדם שהתמזגתי אתו במהלך הקריאה. הנקודה הזו של ההתמזגות והאהבה גורמת לי להשראה הגדולה ביותר, ומשם אני יוצרת.

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
בשני התחומים האהובים עלי ביותר – כתיבה וצילום, התהליך מאוד שונה. המשותף לשניהם הוא שאני תמיד נותנת לדבר לקחת אותי אתו. השבוע ראיתי שיר מהמם: "אני קשור לרגלו של הפיל בשלשלאות של זהב" כלומר, הפיל הוא כמו אלוהים, הבריאה, והוא לוקח אותי למסע. בכתיבה, יש תמיד שקט, התרוקנות לפני שהכול מתחיל, ואז אני יושבת מול המחשב והאצבעות מתחילות לנגן. אני צריכה רק לעקוב אחרי זה. בצילום, התהליך הוא יותר מובנה. אני נותנת לעצמי להיסחף, ואז, כשאני מבינה שהנושא לכד אותי, אני מתחילה לצלם אותו באופן מודע. אני מצלמת שנים את אותו נושא, עד שזה פשוט מסתיים. לדוגמא, הנושא האחרון שלי היה עצים. צילמתי שלוש וחצי שנים, עד שיום אחד זה נגמר. אני יכולה לראות היום עץ שיכול היה להתאים לסדרה, ואז לומר לעצמי – אוקיי, איטס אובר..

איך נראה יום בחייך?
אני קמה בסביבות שש וחצי בבוקר, וקודם כל מנקה את הבית. כל יום מטאטאה, מסדרת, שוטפת כלים, מותחת שטיחים, עד שהבית מוצא חן בעיני בחזרה, ואז מדליקה נר, מדליקה קטורת, עושה קפה, ויוצאת עם הקפה לטייל עם הכלבה שלי. הבת שלי לומדת כרגע בוויצ"ו חיפה, ורק אני ודני, בן-זוגי, גרים בבית. יש לנו מיניבוס נייח בחצר, ובבוקר דני יוצא לעשות בו יוגה ומדיטציה. כל אחד עם טקסי הבוקר שלו. כשאני מסיימת עם הטיול שלי, אני עושה גם כן יוגה או מדיטציה, ובהמשך – מה שצריך. מיילים, תכנים לקורס. יש ימים שהם ימי צילום, אבל אני משתדלת תמיד להגיע הביתה לאכול עם דני צהריים. זה ממש שווה, כי הוא מבשל אוכל טבעוני מדהים. שנינו טבעונים. אני גם לומדת קליעת סלים פה ביישוב. פעם בשבוע אני נוסעת לבקר את הבת שלי, ישנה אצלה, ונוסעת למחרת ללמד בפרדס-חנה. זו הזדמנות לראות אותה, וכך גם מתקצרת לי הנסיעה של הבוקר.

על מה את עובדת כרגע?
אני מצלמת הרבה כרגע, ובמקביל כותבת בבלוג שלי – תקרת הזכוכית. הכוונה לתקרת הזכוכית של התודעה. אני מאוד נהנית מהכתיבה. חזרתי להיות הילדה השובבה של הקיבוץ, רק בגוף של בת 54, ומאוד נבונה. יש בכתיבה רצון באינטימיות עם עצמי, ושיתוף של האינטימיות הזו עם אחרים. כנשים, יש לנו יכולת מאוד גבוהה לאינטימיות. אני מאוד אוהבת נשים מבוגרות. גיל הבלות זו מילה של גברים. אני קוראת לזה – גיל החכמה. בנוסף לזה, נפתח עכשיו קורס נוסף ב 'נשים מצלמות', ואנחנו גם עובדות על קבוצה שתצא בעוד שלושה חודשים ליפן. תמיד יש המון עשייה. פרויקט נוסף שעדיין לא ברור מה יצא ממנו הוא צילום (גם בוידאו) וראיונות עם אישה בת 90, ניצולת שואה. אישה מדהימה, שמרתק לראות את השואה דרך העיניים שלה. פעם בשבועיים אני מבלה אתה, יחד עם אפרת מ'נשים מצלמות', שלוש שעות בלתי נשכחות. היא מלאת חיים, עוצמתית, מצחיקה, ומספרת לנו סיפורים שלא סיפרה אף פעם. דברים שלא יאומנו, ולא זוועות, בשבילה אלו היו השנים היפות שלה כנערה, כאישה צעירה, וזו הייתה המציאות שלה.

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
אני לא חושבת שאני יכולה לדבר על החיים לחוד ועל היצירה לחוד. החיים הם יצירה ויצירה היא החיים. אף פעם לא היה רגע שלא יצרתי. מגיל מאוד צעיר. אני תמיד עושה משהו שהחיים משתקפים בתוכו, ולא יכולה לדמיין חיים ללא יצירה. מה עושים בלי זה?

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
בטח! יש סדרות שאני יותר אוהבת, לא בהכרח אלו שאחרים אוהבים. באופן מאוד מובהק, חלק מהעבודות יותר מדברות אלי, ולא משנה כמה פעמים אראה אותן, אמשיך לאהוב אותן. למשל, העבודה של האבנים והדשא בזריחה. העניין בה הוא האור מול המצלמה, מול הטבע, ואיך הוא פוגש אותי. יש בה גוון מיסטי, האור כמעט הופך לישות. יש גם סדרה שלמה של פורטרטים שאני נורא אוהבת. יש צילומים שאני לא מאמינה שאני צילמתי, כי הם נהדרים בעיניי.

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
לפני חמישה חודשים עברנו מעין עירון לכליל, ודווקא מאז שעברנו לכאן קרה לי דבר מאד מוזר.אני כותבת אחרת, יותר, ללא מאמץ מודע, כאילו מישהו אחר התחיל לכתוב. יותר מדויק, רהוט, אינטימי. באופן כללי, אני תמיד מחוברת לסביבה שלי. את הסדרה של העצים, למשל, צילמתי במשך שש שנים ברדיוס של קילומטר וחצי מהבית הקודם בעין עירון.

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
הקושי היחיד שלי היה בדיאלוג עם עולם האמנות שנמצא שם בחוץ, הממסד. בשנים מסוימות מאד רציתי להשתייך אליו, כשלומדים בבצלאל זה נכנס חזק לוורידים, אבל זה מאד לא התאים לי. לפני שנתיים בערך, הצורך הזה פשוט נשר ממני, ונהייתה לי שלווה, יופי גדול. להיות חלק מהעולם הזה זו עבודה. ללכת לפתיחות, לדחוף קדימה את העבודה שלי. למרות שיש לי חברים רבים שהם אוצרים, זה לא בשבילי.

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
אני מאוד אוהבת שיתופי פעולה. אוהבת את הדיאלוג בין אומנים. היו מספר מייצבים שהכנתי יחד עם שוקה גלוטמן, צלם מאוד מוכשר ומוערך, וגם חבר טוב. האחרון היה בתערוכה קבוצתית שנקראה 'לאן נושבות רוחות הסתיו', בבית האומנים. העבודה שלנו נקראה – רינגרינג, שיחזור מדויק של חדר משנות השישים המאוחרות בישראל, כולל מאוורר, רדיו וזבובים במאפרה.. את החדר ניתן היה לראות דרך חריץ צר בדלת. זה גרם לנו אושר ענק.

אומן נוסף שאני משתפת אתו פעולה הוא אומן נייר בשם יזהר נוימן. הוא עושה נייר יפני מסורתי וגופי תאורה מנייר. את הטיול של 'נשים מצלמות' ליפן אנחנו מוציאים ביחד.

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
בכל תקופה אני מתחברת למישהי אחרת. כרגע אני קולעת סלים אצל אישה יוצאת דופן בשם כרמלה משה בכליל. היא משחזרת את אורח החיים המסורתי של התימנים דרך ריקודים, סיפורים וקליעת סלים. לפני כן, למדתי קדרות אצל דורון דהן, פסלת מדהימה בפרדס חנה. אישה נוספת שאני מאוד מעריכה ואוהבת, ואפילו הייתה מושא צילום שלי, היא עמליה זנד, "הדובה הגדולה", ציירת ומקעקעת מפרדס חנה. אני מאוד מחוברת לעבודה שלה, למסע החיים ולהגות שלה. לפני כמה שנים היא עשתה רישום שלי באקוורל, שנקנה על ידי מוזיאון ישראל.

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
אולי משהו שקשור בהתנהגות של בעלי חיים. זואולוגיה ימית.. הייתי רוצה לעקוב באופן פסיבי אחרי בעל חיים כלשהו, להתמזג אתו וללמוד אותו כדי לעזור לו. מין 'ג'יין גודול והשימפנזים' כזו. יש בי  אהבה גדולה לבעלי חיים, במיוחד לעופות  דורסים ובעלי חיים ימיים. פה בכליל יש לנו מושבות ענקיות של שפני סלע. קורה שאני משקיפה עליהם במשקפת יחד עם כוס הקפה של הבוקר ומוצאת את עצמי רוצה להכיר אותם מקרוב.

אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
אני מודעת לסתירה שאני הולכת לסתור את עצמי כאן, אבל למרות שהצלחתי להשתחרר מהממסד האומנותי, בואי נגיש שאם ה-MOMA  יפנו אלי, אני לא אסרב לתערוכת יחיד שם…הייתי שמחה לאוורר את העבודות שלי בחו"ל. ואם הייתי יכולה לבחור מושא לצילום, הייתי שמחה לצלם את קרישנמורטי, הפילוסוף ההודי שנפטר ב1986. בכלל, אני חושבת שאני אוהבת לצלם את הגיבורים שלי. הייתי מוכנה לנסוע לחווה של טולסטוי, ולומר לו – "אני חדווה, בוא נעשה לך פורטרט".

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
להמשיך להעמיק אל תוך עצמי. למצוא ביטוי עמוק של אינטימיות עם עצמי.

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
ללא קשר לתחום היצירה, הייתי ממליצה הרבה פחות לשים לב ל'האם זה הולך למצוא חן', האם אנשים יאהבו את זה, ולפתח מערכת של הקשבה מעודנת ורגישה לפנימיות. לעצמך. כדי שהיצירה תהיה ביטוי לאני הפנימי, שמדבר לפעמים מאוד בלחש. להיות נאמנים לו. ההכרה החיצונית בעבודות שלנו זה נחמד וכיף, אבל זה לא העיקר.

מה המוטו שלך?
אני מאמינה שתפקידה של האומנות הוא לא לרפא אותנו מהשיגעון, אלא לרפא אותנו מהשפיות. יש משפט נוסף שמלווה אותי, של סטניסלב ריכטר שהוא צ'לן בינלאומי: Life unfolds for me like a theatre presenting a sequence of somewhat unreal sentiments; while the things of art are real to me and go straight to my heart.

איזה עצה תוכלי לתת לקוראים שלנו מניסיונך האישי?
הכי חשוב: לא משנה מה אנחנו עושים, לעשות מה שאנחנו באמת אוהבים. לא משנה מה המחיר שצריך לשלם תמיד זה המחיר הנמוך ביותר. כשאנחנו עושות מה שאנחנו באמת אוהבות, זה הכי פשוט והכי מדויק.