השיר שעל הקיר


ניצן מינץ – משוררת ואומנית רחוב

נולדה בשנת 89 בתל-אביב. גדלה בשכונת נווה צדק. כיום חיה עם בן-זוגה בדרום תל-אביב, כותבת ויוצרת בסטודיו המשותף שלהם, גם הוא בדרום תל-אביב.

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
אני משוררת ואמנית רחוב. עוסקת באומנות פלסטית ובכתיבה.

DSC_0052

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
נולדתי בבית רוקח, אחד מעשרת הבתים הראשונים בתל-אביב, הבכורה במשפחה של שישה ילדים. אני הנכדה של הנכדה של שמעון רוקח, והנכדה של לאה מג'רו-מינץ, האומנית, ששיקמה את בית רוקח והפכה אותו לאתר מורשת של תל-אביב. זו רק נקודה קטנה מהמשפחה, אבל היא חשובה לי במיוחד, כי שם נולדתי, והפסלים והציורים של סבתא שלי תמיד מילאו אותו. מעבר לכך שזה היה בית היסטורי, האומנות תמיד הציפה אותו מקיר לקיר, מרצפה לתקרה. אני מניחה שכשגדלים בבית כל כך רווי באומנות, זה יכול להשפיע, למרות שהאומנות שלי ושל סבתא שלי שונות מאוד. אני מרגישה תחושת פספוס אדירה לגביה, כי היום, יש לי המון שאלות שקשורות לפיסול, והיא כבר לא יכולה לעזור לי. תחושת פספוס דומה אני מרגישה עם סבא שלי מהצד השני, יוסף הדר, שהיה מלחין. הייתה תקופה שמאוד רציתי לעבוד עם מלחינים, לנסות לתפור מוזיקה לטקסט, ולא נשארו לו לחנים פנויים. כילדה, היה ברור לי שאעסוק במשחק או במוזיקה. אפשר לראות ניצנים לאומנות שלי לפני הצבא. מגיל 16 בערך התחלתי לכתוב שירה, ולפני הגיוס, אהבתי לצאת עם חברה לרסס גרפיטי ברחובות תל-אביב. בהמשך גם אלתרתי שירה ברחוב. זה היה סוג של ונדליזם, בעיקר בשביל האדרנלין. בצבא שירתי כמדריכת אב"כ בחיל הים בחיפה. הרגשתי שאני נחנקת שם, וזה היה אחד הטריגרים הרציניים ליצירה שלי. הרגשתי לחץ אדיר, ואיום על החופש שלי, והתחלתי לתלות עבודות על עמודי חשמל. אחרי השחרור נרשמתי ללימודי משחק בבית ספר למשחק 'הנגב'. בשלב מסוים עזבתי ונרשמתי ללימודי כתיבה. בארבעת השנים האחרונות אני לומדת כתיבה ואומנות פלסטית ב'מנשר'. הלימודים שם מאוד מתאימים לי כי בית הספר מעודד זליגה בין המגמות ושילוב של אומנויות שונות.

DSC_0014

DSC_0058

מה הייתה העבודה הראשונה שיצרת?
את השירים שנכתבו בסגנון חופשי ברחוב אני כבר לא זוכרת ואין לי תיעוד שלהם. העבודה הראשונה בסגנון של היום הייתה סידרה של כמה שירים על עמודי חשמל. לא היה שם איזה אקט אומנותי או מודעות, וגם לא נושא משותף. בעיקר שחרור אדרנלין, משהו בהול שהייתי חייבת לעשות. הכול מהבטן. היו שם אפילו שגיאות תחביריות. בתחילת הדרך אבא שלי היה בא אתי עם פטיש ו"מסמרי עשר". בסופו של דבר הבנתי שזה נורא מרעיש, במיוחד כשעובדים בלילה, ועברתי למברגה.

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
לפני חודשיים התחלנו, דהדה, בן הזוג שלי, ואני, לשפץ סטודיו ששכרנו בדרום תל-אביב. אנחנו עובדים בו יחד רוב הזמן, שנינו אומני רחוב. מדובר בלופט גדול בבניין תעשייתי. יש אזור שלי ואזור שלו, וגם כשאני פה לבד, בניגוד למשל לדירה שלנו, אני לא מרגישה בודדה. אני יכולה להיות כאן שעות והבדידות נעלמת. לא הייתי משנה דבר, פרט לעוד כמה שיפורים כמו פינוי צינורות אוורור גדולים, וקצת יותר נוחות. בסטודיו אני עושה את רוב העבודה שלי, למעט הכתיבה, שנעשית רק בבית, על המחשב. זה חוק שלי עם עצמי, משהו חרדתי כנראה, כאילו אם אתעורר באמצע הלילה וארצה לכתוב, אוכל מיד לעשות את זה. לא שזה קורה לי, אבל ליתר ביטחון.

DSC_0036

DSC_0045

מהם מקורות ההשראה שלך?
עד לא מזמן, היה לי מין אלוהים פרטי שלי, יצור שחור עם שלוש אצבעות בכל יד, לא מפחיד, רק מחבק ומעניק מתנות. הוא היה ההשראה שלי. תמיד היה לי חשוב להיות מוסרית ולבנות לעצמי עולם פנימי עשיר כדי להיות ראויה למתנות שלו. לאחרונה הוא מופיע פחות, כנראה שאני פחות זקוקה לו. מה שכן היה שם תמיד כהשראה, ועדיין הכי מיידי לי, זו מוזיקה. אני כל הזמן בחיפושים אחר מוזיקה חדשה שתפעיל אותי ותיתן לי השראה. זה מה שנותן לי רעיונות. אני נכנסת לטראנס, מזקקת את הרגש ששיר מסוים מפעיל אצלי, ומזה יוצאת שירה. אני שואבת מאומנות אחרת למדיום שלי. לפעמים גם יש לי השראה ויזואלית ממקום מסוים, ממשהו שאני רואה בראש.

1377014_618961371490166_988837623_n

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
יש לי בעצם ארבעה עולמות של יצירה. שירה לעצמי, שלא מתאימה ולא תצא לרחוב, שירת רחוב, אומנות פלסטית שמשולבת בשירה ברחוב, ואומנות פלסטית שנעשית בסטודיו, ולא תמיד קשורה לשירה. אני הולכת ברחוב ומסתכלת כל הזמן סביבי. אני יכולה למצוא חתיכת פסולת, או קרש, שנראה לי פתאום הדבר הכי קסום, מושך ויפהפה בעולם כולו. אני יודעת שהוא מכוער, אבל זה בכלל לא משנה. הוא מגיע אתי לסטודיו ומחכה. בסוף יצא ממנו משהו שמשלב טקסט. אני חושבת על קומפוזיציה, על דימויים מופשטים. גם הלוקיישן נותן לי רעיונות. אם אני רואה קיר מוזנח, הלב שלי מתחיל לדפוק בהתפעלות אינסופית. כמו לעמוד מול יצירה מדהימה במוזיאון. אני עומדת ומשתאה בהתרגשות. כשיש מקום שמרגש אותי, אני חייבת לשים בו עבודה, לנכס אותו לעצמי. אני לא הראשונה בעולם האומנות שמתרגשת מכיעור, עשו את זה גם לפני 100 שנים עם תחילת זרם ה'רדי-מייד'.

12972_625528720833431_137651121_n

איך נראה יום בחייך?
ארבע פעמים בשבוע אני לומדת, ואז ממשיכה לעבוד בבית או בסטודיו. בזמן האחרון אני רואה המון סרטי תולדות האומנות. כותבת שם של אמן ביו-טיוב, וצופה באובססיביות בסרטים דקומנטרים. בין לבין, אני כול הזמן עם העיניים פקוחות. מחפשת לוקיישנים, בודקת עמודים וקירות. קורה שאני ודדה יוצאים ביחד לסיבוב ומחפשים מקומות לעבודות שלנו. בכלל, אנחנו מבלים המון ביחד. בסופי שבוע אני מדריכה לפעמים סיורי אומנות רחוב בתל-אביב.
בעיקר בדרום העיר.

946403_610542528998717_72720786_n

על מה את עובדת כרגע?
אני לומדת עכשיו על יציקות. זה לוקח את כל הזמן והכסף שיש לי, כי אני לוקחת שיעורים פרטיים, והחומרים נורא יקרים, במיוחד אם רוצים להגיע לתוצאות מושלמות. רוב העבודות שאני עושה בסטודיו לא יוצאות לרחוב. דברים לא מחזיקים שם מעמד. לא מזמן, משאית העיפה שתי עבודות שלי, זה שובר לי את הלב. לכן, בעבודות ברחוב אני מעדיפה להשתמש בדברים שכבר קיימים ברחוב. עבודה ישירה עם סטנסלים על הקירות. זה עדיין כיף, אבל מגביל לי את החופש ליצור. אם נניח בא לי לעשות משהו מורכב וקליל יותר, אני יודעת שזה יעוף תוך דקה. העבודות צריכות להיות כבדות ודחוסות. בימים אלה מוצגות עבודות שלי בגלריה בראשון לציון, ולפני כן הצגתי במלון דיאגלייב בתל-אביב, ובתערוכות אחרות שונות.

DSC_0102

DSC_0094

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
אני מקבלת מזה המון, והייתי רוצה שיהיה יותר ויותר. אני צריכה ללמוד עוד בתחום הפיסול, ולא לשקוע בדבר אחד. להביא ליצירה שלי עוד ועוד תחומים.

DSC_0006

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
אחת העבודות האהובות עליי נמצאת בסמטת שלוש. זה ברזל חלוד בצורה גלית, עם טקסט שמאוד התחבר לי שם: "אני אורבת לילדות שלי כמו אנס מחוץ לגן ילדים". היא מייצגת את הסגנון שהכי מעניין אותי עכשיו, עבודות שהן 'site specific'. במקרה הזה, הברזל מעוקם בצורה לא טבעית, יש גדר עם חור, כאילו אישיות דמונית פרצה את הגדר. מציאת לוקיישנים מיוחדים נהיית קשה יותר ויותר. העיר מתחדשת, וכל פינה מוזנחת הופכת לחניון או בניין מפואר.

1466100_635925416460428_967657429_n

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
אני לא יודעת אם אני משפיעה על תל-אביב. אם אני משפיעה על מישהו באופן ספציפי, זה נהדר. אני מאוד צעירה, צריך יהיה להסתכל על זה במבט לאחור. מה שבטוח, זה שהעיר מאוד משפיעה עלי. היא מאוד חשובה לי, ואני קצת מפחדת עליה. לא יודעת איך זה יראה כשאהיה בת 40. אולי לא אהיה פה. קשה לי להאמין שצעירים יוכלו להחזיק פה מעמד, לא ברור לי איפה יהיו האומנים עוד 20 שנה. אולי ינדדו למקום אחר. מאוד קשה לשרוד פה כלכלית.

993602_567374136648890_1278384192_n

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
אחד הקשיים הוא בעבודה לבד ברחוב. לעתים אני עובדת בלילה, באזורים לא בטוחים במיוחד, וזה לא נעים. אבל גם כשהעבודה היא בשעות היום באזורים בטוחים, יש הטרדות והצקות. אני מצמיחה קוצי דורבן ונהיית יותר תקיפה ויותר חדת שמיעה. הבעיה היא לא עם המשטרה, אלא יותר עם עוברי-אורח שמרגישים צורך להגיב, להעיר, לגזול מזמני. נכון שאני עובדת בחלל הציבורי, אבל בכל זאת, הייתי רוצה שיכבדו את הפרטיות שלי, את זה שאני עובדת. ההצקות הן לא מיניות, אבל בהחלט שוביניסטיות. אין כמעט גבר שיראה אותי על סולם עם מברגה, ולא יציע לעזור או לעשות את העבודה במקומי. ואז אני נכנסת למקום של 'להוכיח את עצמי', שמיותר לי לגמרי, ולא הייתי מגיעה אליו לולא הקהל הגברי. כשאני מנסרת עצים בסטודיו, למשל, אין לי שום צורך להוכיח או לתת את העבודה לגבר חסון.

DSC_0021

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
שיתפתי בעבר פעולה עם אומני רחוב שונים. אחד האהובים עלי הוא סניור ג'י. הוא צייר ואני כתבתי. עשינו מספר עבודות יחד. יש בינינו כימיה מצוינת, וכיף יותר לעבוד בשיתוף, להיות בחברה, ולסבול פחות מהצקות. גם עם דהדה עשיתי שת"פ ברחוב, וכרגע אנחנו עובדים על דברים משותפים בסטודיו.

DSC_0022

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
יש המון. אני עוקבת אחרי הרבה אומנים ואומניות בפייסבוק. הלוואי שיכולתי רק ללכת מתערוכה לתערוכה, לבחור את מה שמרגש אותי ולקנות.

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
סביר להניח שהייתי שחקנית. הייתי מאוד רוצה גם להיות מדובבת, אבל לא בתוכניות ילדים. אם היה לי הרבה כסף, הייתי רוצה להיות אספנית אומנות.

DSC_0028DSC_0064

אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
אם השאלה היא איפה הייתי רוצה שהעבודות שלי יוצגו, אני חושבת שאין לי חלל יותר טוב מהרחוב. אולי הייתי שמחה להפריח כמה נקודות מוזנחות בשוליים של השוליים של איזשהו מקום אחר בעולם. אבל רק בעברית.

DSC_0117

DSC_0119

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
יש לי חלום להוציא ספר שירה במתכונת מיוחדת, לא דרך ההוצאות הגדולות, כדי שאוכל לבחור הכול בעצמי. חלום נוסף שלי הוא לכתוב נובלה. יש לי חומרים, אני כותבת כל הזמן, רק צריכה שיעבדו אתי אנשים מקצועיים על זה.

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
אין לי מושג. החיים על גבול האקראי כמעט. יש אנשים שיודעים בדיוק מה הם יהיו, ולי לא ברור איך. התחלתי ממשחק, המשכתי לשירה ואומנות פלסטית, וזה לא מתייצב. זה מבלבל, אבל טוב לי. אני פוזלת להרבה תחומים, וזה מפחיד. הייתי מייעצת אולי לא להיות חרדתיים. אבל במחשבה שנייה, לא מזיק להיות חרדתי. פשוט להמשיך לעשות למרות הפחד. אם מה שעושים מתקבל בברכה בעולם, אז יופי, ואם זה קורה אחרי המוות שלך, אז פחות יופי.

מה המוטו שלך?
לא ממש מוטו, אבל משהו שעוזר לי – לא לשמור פחדים בבטן. אני חוששת לספר, כי אולי לא יבינו, או יצחקו, אבל כשאני כן מספרת, הפחדים מתפוגגים.

איזה עצה תוכלי לתת לקוראים שלנו מניסיונך האישי?
שני דברים. קודם כל, לא מזיק לשבת זקוף.  וברצינות, למי שמתעניין באומנות רחוב, כדאי ללכת לסיורים כדי להתחיל לקבל מושג על הסצנה הזו, ואז, אם נדלקים על אמן מסוים, אפשר לעקוב אחריו בפייסבוק. כל אומני הרחוב מתעדים בפייסבוק.

DSC_0076

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, כתבות, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s