הדובה והמחט


עמליה זנד – ציירת, מקעקעת, יוצרת בובות ורבת פעלים

נולדה בשנת 1960 בקיבוץ אושה. כיום חיה בפרדס חנה עם בתה, יוצרת ועובדת בדירתה.

DSC_0465

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
זה נורא תלוי מול מי אני עומדת. אני אומנית מקעקעת, יש לי הרבה כובעים, ומתווספים כל הזמן. אני מוכרת בכינוי 'הדובה הגדולה' בעולם הקעקועים, ומשתמשת בשם – עמלמול ארט במה שקשור לציורים ולבובות שלי. חוץ מזה, אני גם מקטירה בתים, קוראת בקלפים, כותבת, וחלק בלתי נפרד מהגינה הקהילתית של פרדס חנה.

DSC_0399

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
כילדה בקיבוץ עסקתי באומנות, ציירתי הרבה, והייתה לי גם משיכה חזקה לגננות, לעבודה עם צמחים. ההורים שלי לא היו אנשי חזון, עשו מה שאמרו להם בקיבוץ. אבי עלה מרומניה עם קום המדינה, ואמי הייתה מתנדבת בריטית. המורה לאומנות טיפחה את כישוריי, ונשלחתי גם לחוג עיצוב בדו ותלת מימד וחוג לכתיבה יוצרת לבני נוער בטכניון. באותה תקופה זה לא היה שכיח ללמוד פעם בשבוע בחיפה, ויפה מצד הקיבוץ שאיפשר את זה. אחרי הצבא, עברתי לירושלים ולמדתי אומנות בבצלאל, משנת 82 עד 86. כשהייתי ממש בסוף הלימודים, נסעתי לארצות הברית לחודשיים, ואז הודיעו לי יום אחד מהקיבוץ – בואי מהר. כשהגעתי, האחות בקיבוץ בישרה לי – אחיך ירה בעצמו. הוא היה אז בן 16, ושרד עוד כמה חודשים במצב של צמח. ברגע שזה קרה, עם כל ההלם, הכאב והאבל, הבנתי מייד שזה סימן, אות, פואנטה. סוג של מתנה. גם החוויה של ההתנהלות המשפחתית סביב אדם ששינה את התפקודים שלו והפך לצמח הייתה מאוד מעניינת. זה נשמע אולי קר, אבל זו האמת. הייתי אז בת 26. זה פתח לי את הראש ושינה לי את החיים. במשך כל התקופה הזו המשכתי לצייר. בסוף הלימודים בבצלאל עברתי לגור ביפו, במתחם משותף עם אומנים נוספים בעג'מי. במשך כמה שנים התפרנסתי כמודל לציירים ולפסלים. הייתה לי קריירה די מצליחה בזה, ובגלל שאני באה מתחום האומנות, העבודה עם אומנים הייתה לי מעניינת. השילוב עם הסבלנות שהייתה לי, ומבנה הגוף המאוד מסוים שלי היו מאוד מבוקשים. את עבודות הציור שלי הצגתי במקומות דיי אזוטריים כמו חנות מסגרות ומכבסה. ואז, בדיוק כשנגמרה לי הסבלנות לעבוד כמודל, היוניברס, כדרכו, שלח לי הזדמנות אחרת. תחליף מושלם שמפרנס אותי עד היום. זו הייתה תחילת תקופת הקעקועים בארץ, היו אולי 5 מקעקעים טובים. התחלתי אצל עופר פרי 
בתל-אביב. יש בקעקועים סוג של מאגיה שחורה, מניפולציה פולשנית ובלתי הפיכה. אפשר להשתמש בזה גם לריפוי, אבל זה עדיין מאוד חזק. את עצמי קעקעתי לבד, וגם נתתי לאחרים לקעקע אותי. כשנדלקים על זה קשה להפסיק. היום כבר נרגעתי קצת. מה שיפה זה שמעט לאחר מכן פגשתי את ליאורה גיל, המורה הרוחנית שלי, שהיא הצד המואר, המאזן את ה'בלאק מג'יק' שבקעקועים. כיום יש זילות של עולם הרוחניות, וקצת קשה לי עם זה, אבל אני מתייחסת לזה בלי ציניות. למדתי קריסטלים, קריאה בקלפים, כתבתי סיפור על אטלנטיס, ולאחרונה אני עוסקת גם בהקטרות של בתים. טיהור אנרגטי רוחני בעזרת צמחים שונים.

הקטרה שהם

צילום שוהם אפרתי

תרנגולת הזהב

מה הייתה העבודה הראשונה שיצרת?
הסדרה הראשונה שעשיתי (אני תמיד עובדת בסדרות מאוד גדולות) הייתה סדרה של מונו-פרינטים שקראתי לה 'גן-עדן 2'. מעין רמיזה לסרטי המשך שהם תמיד הפלופ של הסרט המקורי..  מאוד אהבתי לעשות את ההדפסים האלו. זה בעצם ציור שמן על פלטת מתכת, שמודפס הפוך, במכונה של ליטוגרפיות, כשמה שנשאר על המתכת זה הד חלוש של הציור המקורי. הצגתי את הסדרה הזו בחנות מסגרות, כשרפי לביא מעיתון העיר ראה אותה, התלהב, וכתב עליה ביקורת טובה. זה היה 5 שנים אחרי שסיימתי את בצלאל. מוזיאון ישראל נתקלו בהמלצה והחליטו להציג את התערוכה אצלם. בהמשך הצגתי גם בגלריות אחרות כמו ארסוף ותירוש, אבל לרוב נמשכתי למקומות יומיומיים כמו מכבסה או חנות.

DSC_0442

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
לדירה הנוכחית שלי עברתי רק לפני כמה חודשים. פעם ראשונה שאני שוכרת דירה בשיכון כזה, ואני ממש אוהבת את זה. רובה משמשת כסטודיו שלי, שמחולק בעצם לכמה שטחי עבודה. הראשון הוא שולחן הקעקועים,

DSC_0343

השני זה איזור המחשב שלי שבו אני מתחזקת כ-15 עמודי פייסבוק, וגם עובדת על הציורים שלי. אני לוקחת ציורים שעשיתי ביד, ועושה להם עיבודים דיגיטליים בפוטושופ וגם בצייר הפרימיטיבי.

kokeshi 6

הפינה השלישית היא פינת הבובות, מכונת התפירה, הבדים והכפתורים שאני אוספת. זה מאוד מעסיק אותי ב-6 השנים האחרונות. (התחלתי מעיסת נייר ועברתי לתפירה).

DSC_0439

DSC_0418

DSC_0364

יש לי גם ארון שבו אני מחזיקה את כל חומרי ההקטרה והאביזרים הרוחניים יותר. הייתי רוצה שזה יהיה יותר מקום שאפשר ללכלך.זה קצת בעייתי כשעובדים בדירה שחיים בה. ודבר נוסף שהייתי מוסיפה זה אולי מזגן, מפני שבקיץ מאוד קשה לי לתפור. במחשבה שנייה, אם עד היום לא עשיתי את זה, אולי זה לא מספיק חשוב.

DSC_0469

DSC_0484

מהם מקורות ההשראה שלך?
אני. זה אולי נשמע לא צנוע, אבל אני לא מאמינה בהשראה. לא חושבת שאני זקוקה להשראה חיצונית. מבחינתי זו עבודה, או יותר נכון משחק. אני משחקת במחשב, בגינה, משחקת עם צבעים ונייר ועם בדים. אני לא צריכה רגע מסוים שבו קרן אלוהית תיגע לי במצח ואראה את האור. אני פשוט יושבת ועושה. הרעיונות אולי מגיעים מהטבע, מהסביבה הקרובה אלי, מהעובדה שאני אישה. הסגנונות שלי משתנים לאורך השנים, ואני מציירת נשים, חתולים, גמדולים, כמו שדוני גינה. אבל החוט המקשר בין כולם זו אני.

DSC_0447

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
מאחר ואני מתייחסת ליצירה שלי כאל משחק, אין תהליך מובנה. אני מפתיעה את עצמי, בודקת כיוונים חדשים. לפעמים זה מוצלח ולפעמים זה פלופ. שום דבר לא מקודש או רציני מדי. אני לא מתפעלת מעצמי יותר מדי. בקעקועים ובתפירה זו אותה עבודה בשבילי. להחזיק את הדבר הדוקר הזה ביד ולעשות אתו ארט. בציורים שלי, קורה שאני מעבדת בפוטושופ רישום שעשיתי ביד, ואז, על התוצר המודפס אני שוב מציירת ביד.

DSC_0509

איך נראה יום בחייך?
כדי לקבל תמונה של החיים שלי כדאי להסתכל על שבוע. אני מחלקת את הזמן שלי בין הקטרות של בתים, ציור, עבודה על המחשב, קעקועים, קריאה בקלפים ותפירת בובות כשלא חם מדי. בקיץ אני מתמקדת יותר בציור, ובחורף בתפירה. יש ימים קבועים שאני בגינה הקהילתית. זה חלק גדול וחשוב בחיים שלי כיום.

DSC_0369

על מה את עובדת כרגע?
הבובות שלי עשו בחורף הזה טוויסט קטן. הן היו עד עכשיו עם עיניים עצומות, היה להם מין סרניטי כזה, מדיטטיביות, ופתאום הן פקחו עיניים, אז אני ממשיכה עם הבובות פקוחות העיניים. במקביל אני מבשלת את המעבר לשולחן הציור. נורא בא לי לצייר נוף, מה שאף פעם לא עשיתי, ולבדוק את המקום הלא-אמוציונלי-כביכול. המרוחק.

DSC_0408

DSC_0412

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
זה כמו לשאול אותי איך אני זזה, נושמת או אוכלת. אלה החיים שלי, דברים שאני עושה בלי לחשוב עליהם. זו לא מדבקה שמודבקת עליהם, ואני לא יודעת לחשוב על כל דבר בנפרד. אני לא מצליחה להבין אנשים שסוגרים בשש את הדלת של המשרד, ויש להם חיים שהם לא עבודה. בשבילי זה מחול אינסופי בין כל העיסוקים שלי.

DSC_0356

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
יש רק מעט עבודות שממרחק של שנים אני רואה שהן לא טובות והייתי עושה אותן אחרת, אבל אף פעם לא אבוז לעצמי על עבודות כאלה, ולא אשמיד משהו שאני פחות אוהבת. אני אוהבת את כולן, אבל באותה מידה לא קשה לי להיפרד מהן. אם יש להן בית אחר ללכת אליו, אז בשמחה.

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
לפני 18 שנה הגעתי לפרדס חנה עם בן-זוגי, אביה של בתי. אחרי תקופה קצרה נפרדנו ומאז זה רק אני והיא. בת 16 וחצי עכשיו. מעבר לזה שפרדס חנה היא מקום מאוד טוב לגדל בו ילד, אני מרגישה נינוחות גדולה להיות במקום שמדויק לי. (עוד מילה שהוזלה נורא בשנים האחרונות). השילוב בין הדברים הארציים והרוחניים שאני עוסקת בהם, המעבר לשיכון, מאוד נכונים וטובים לי. למרות שמקום המגורים שלי משאיר רבים בפה פעור, אין בזה צרימה עבורי. זה לא מפונפן, ויש לי הזדמנות לפגוש ולדבר עם אנשים שלא הייתי מתחברת אליהם אחרת. בגדול, אני חושבת שאני אדם שתורם רבות לסביבתו, ואפילו אם אין לזה השפעה ישירה על הציורים או הבובות שלי, יש לזה השפעה רבה עלי כאדם. את הגינה הקהילתית פה בעצם הקמתי לפני ארבע שנים, ואני ממשיכה לעבוד בה בהתנדבות. זה הפך להיות מקום מפגש, מקום לאירועים קהילתיים, ומשהו בלתי נפרד מפרדס חנה.

DSC_0024

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
קודם כל, מהבחינה היומיומית, תמיד היה איזשהו קושי כלכלי, להיות אם חד הורית ולעסוק באומנות. למרות הכול, אני מצליחה להסתדר, ולא לעשות ויתורים באומנות שלי. לא מפריע לי לנסוע במכונית ישנה בלי מזגן. זה מחיר קטן לשלם מבחינתי. מעבר לזה, הבת שלי גדלה בסביבה לא שגרתית, בתוך סביבת הקעקועים, וצריכה עד היום לסבול את המשוגות שלי. נראה לי שהקושי הגדול באמת הוא שיכירו במה שאני עושה. התערוכה במוזיאון היתה איזושהי התחלה שנקטעה, ואני לא יודעת איך לחזור למקום שבו יכירו במה שאני עושה כאומנות. בתקופה האחרונה זה נהיה לי פחות חשוב. לא שהייתי אומרת 'לא' ל 
MOMA, אבל זה פצע שמתחיל להיסגר, וזה מאוד מקל עלי.

DSC_0429

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
לא היו לי. אומנות של אחרים משעממת אותי. אני לא הולכת לראות תערוכות. היה איזשהו ניסיון לשיתוף פעולה בתאטרון 'הידית', התאטרון הקהילתי בפרדס-חנה, אבל גם שם הבנתי שלא נעים לי לשחק יחד עם אחרים באומנות. שיתוף הפעולה שאני ממש נהנית ממנו הוא לא באומנות אלא בגינה הקהילתית.

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
אני לא רוצה לנקוב סתם בשמות כי אולי אכשל בלשוני, אבל אני מאוד אוהבת את העבודה של נתי אמוילס בנחושת. אני עוקבת אחרי מה שעושים בעולם בתחום הבובות, אבל לא אחרי אומנים מסוימים. ה'קראפט', והשילוב של המלאכה עם האומנות, יותר מעניינים אותי מאשר האומן עצמו.

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
יש בי איזו ארכאולוגית סמויה. זה שביל שלא צעדתי בו. בגיל 15 ברחתי פעם מהבית והלכתי לחפירות בירושלים. זה משך אותי, אבל לא בחרתי בזה. אולי בעולם מקביל הייתי חופרת ביצים של דינוזאורים במדבר גובי.

DSC_0431

אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
לא יודעת. יש לי חברה שאני מאוד אוהבת לקעקע. יש לה עור מושלם לקעקועים, ואם היו לה עוד 20 מטרים של עור, הייתי ממשיכה בכיף.

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
אני בנקודת זמן שבה הבת שלי תכף יוצאת מהבית, ואהיה פחות עסוקה בטיפול, לא מחויבת למקום בגלל בית הספר,  ואוכל להרשות לעצמי חיים עצמאיים יותר. זה משאיר אותי עם הרבה אפשרויות. זה זמן לחשוב מה הלאה. ברמת הפנטזיה, הייתי שמחה לגור בעכו המדהימה ולהמשיך לעסוק באומנות ואפילו להתפרנס ממנה, ולא מהקעקועים. לא שאני עושה משהו כדי לממש את השאיפה הזו. ממש כלום. אבל יש לי חלום שתבוא איזו פייה, ואוכל לחיות בנינוחות כלכלית בזכות האומנות שלי. מצד שני, להתפרנס מהאומנות גם יוצר דילמה של איזה פשרות אני מוכנה לעשות כדי שהאומנות שלי תימכר. זה טריקי.

DSC_0422

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
יש כמה, אבל זה אבסורדי כי אני לא חושבת שיוצר מתחיל יכול לקבל המלצות כאלו. חייבים לעבור את השלב של האידאלים הגבוהים ולאט לאט להגיע לגובה הנכון. לפעמים אנחנו מתחילים בתפיסה נורא גבוהה, של האומן כמבשר בשורות ואומר אמירות, ובסוף ישנה מין התקרקעות טובה כזו. בכל זאת, לא נראה לי שהייתי שומעת לעצמי בגיל צעיר.

מה המוטו שלך?
היום אנשים מקעקעים על עצמם המון משפטים ובהתחלה שנאתי את זה, כי העוצמה של המילה הכתובה על הגוף היא נורא נורא חזקה. היו פעמים שניסיתי להניא אנשים מלקעקע משפטים, ואפילו סירבתי והפניתי למקעקעים אחרים. לקח זמן עד שקיבלתי את זה שאנשים בוחרים בקלישאות המטורפות האלה.  אז אבחר שתיים. הראשונה היא: 
"just do it" ,שזו אם כל הקלישאות, והשנייה היא אבי כל הקלישאות: "nothing is under control" ,שגם אני מחבבת אותו. ייתכן שהם עומדים בסתירה, אם חושבים על זה. הקעקוע האחרון שלי, בגיל 50, היה המילה Like. אמרתי לעצמי, נו טוב, לאשה בגילי כבר מותר שילחצו לה על הלייק..

איזה עצה תוכלי לתת לקוראים שלנו מניסיונך האישי?
הדבר היחיד שיש לי להגיד, ואני מנסה להעביר אותו בעצם מה שאני, זה – תעשה מה שאתה אוהב, פאק דה מאני. מה שכיף לך. ואני לא מתכוונת לכיף במובן של בטלה והתמסטלות. אלא, כשעומדות בפניך שתי בחירות, תבחר את מה שאתה אוהב. ודבר נוסף – ללבוש בגדים נוחים. אני בנאדם ששוקל איקס קילוגרמים, ומי כמוני מודעת לאי הנוחות של בגדים. לא עקבים, לא חזיות, לא דברים לוחצים. להרגיש נוח. הבאתי את זה למקום הכי ארצי. נראה לי שזו התחלה טובה.

DSC_0451

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, כתבות, עם התגים , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הדובה והמחט

  1. baronit הגיב:

    זה מאוד יפה עמליה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s