התנועה שמתוך הסטאזיס


אניה ברוד טל – רקדנית וכוריאוגרפית

נולדה בשנת 65 בסנט פטרסבורג. גדלה בקרית אונו. למדה ריקוד בניו-יורק ובארץ. כיום גרה עם משפחתה בקרית אונו ועובדת ככוריאוגרפית עצמאית.

אניה3 (1)

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
הכי נוח לומר שאני כוריאוגרפית, ואני גם מורה לבלט כבר 30 שנה, אבל ההגדרה הנכונה היא שאני עוסקת בהרחבה בתחום המחול.

אניה

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
נולדתי בברית המועצות, בסנט פטרסבורג. יש לזה משמעות גדולה מבחינת הריקוד. זו עיר שיש בה תרבות מאוד פתוחה למחול ולאומנות. אבא שלי היה פעיל עליה, ובשנת 71 גורשנו לארץ. כך יצא שהתחלתי כתה א' בישראל, בקריית אונו, בסיטואציה חברתית כלל לא פשוטה. אני מניחה שבאופן לא מודע, זה דחף אותי לעסוק במשהו שייתן ביטוי רגשי למה שעובר עלי. זה התחבר לי מצויין למחול. גדלתי כבת יחידה בבית לא יצירתי במיוחד, אבי מהנדס ואמי כלכלנית, אבל שניהם גיבו, תמכו ואיפשרו לי ללמוד בצורה מאוד מקצועית. בכתה ג' כבר למדתי אצל מורה מברית המועצות, אינסה אלכסנדרוביץ'. נוצר בינינו קשר מצויין, כנראה גם בגלל השפה. הרגשתי בבית. לא מזמן נסעתי לבקר אותה בשיקאגו. היא דמות מאוד חשובה בחיים המקצועיים שלי, מפני שהייתה הראשונה להוביל אותי ולקרוא את היכולות שלי. בגיל 15 וחצי נסעתי לגור וללמוד ריקוד בניו-יורק. גרתי בדירה שכורה אצל פרופסור לכינור, ולמדתי ב'סקול אוף אמריקן בלט'. אצל בלנשין. זה לא מובן מאליו, בגיל הזה, במיוחד לבת יחידה, לעזוב את הבית, אבל אמא שלי נסעה אתי לחודשים הראשונים, ראתה שאני מסודרת, וחזרה לארץ.

5263877734_29075d9c56

הרוסית עזרה לי להשתלב בתחום שלי בניו-יורק. הרבה מהמורים היו רוסיים. לאחר שלוש שנים חזרתי ארצה, ובצבא הבינו שאני בתנופה של קריירת מחול ופטרו אותי מהשירות. המשכתי לרקוד בבלט הישראלי, אחריו בבת-שבע, ואז, בשנת 84, הגעתי ללהקת בת-דור ונשארתי בה 16 שנים, גם כרקדנית סולנית, ובהמשך כמורה וככוריאוגרפית. עבדתי עם הרבה יוצרים וכוריאוגרפים ולמדתי שם המון. עיקר הקריירה שלי כרקדנית הייתה בבת-דור.

cv2

5263267209_04c8038a44

הייתי אומרת שהמעבר לכוריאוגרפיה קרה גם בזכות פציעת במפרק בבהונות כף הרגל שחוויתי מעט לפני גיל 30. לא היה בזה משהו טראגי. הבנתי שלא אוכל לרקוד יותר כרקדנית מקצועית, אבל המעבר ליצירה מילא אותי ועשה לי טוב. כרקדנית, את יוצרת בגוף אחד, וככוריאוגרפית, את יכולה ליצור עם הרבה מאוד משתנים. במקום להיות בדיכאון, פרחתי. בגיל 35 נישאתי, ובאותה תקופה גם עברתי לנהל את להקת המחול הקיבוצית הצעירה. התואר הראשון שלי היה BA כללי, עם התמחות בניו-מדיה, ובתואר השני, באוניברסיטת תל-אביב, עשיתי תזה בנושא 'סטאזיס ביצירת מחול. באמצע התזה היה לי אחד ה'סטאזיסים' הכי גדולים, חליתי בסרטן. התזה נכתבה תוך כדי. כיום אני כבר שנה אחרי הטיפולים.

מה הייתה העבודה הראשונה שיצרת?
עוד כמורה, בגיל 20, נהגתי להעלות מופע בסוף כל שנה, כך שהיצירה והראיה הבימתית התחילה עוד שם. את היצירה הראשונה המשמעותית ככוריאוגרפית עשיתי בסדנא של בית הספר לכיתה הגבוהה בבת-דור, זו שממנה עולים ללהקה. קראו לה – מקום קטן ליד המרכז. זה היה בתקופה שבה הפסקתי לרקוד, ורציתי לטפל ב-מה זה אומר להיות על במה, באור הזרקורים, עוד הייתי שם בנפשי, לגעת בחומרים ובתחושות האלו. זו עבודה מאוד נחמדה, שאני עדיין אוהבת אותה.

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
חלל העבודה שלי מפוזר. חזרות עם הרקדנים אני עושה כמובן רק בסטודיו, עם רצפה תקנית, במרחב בטוח ללא הפרעות. את העבודה שלי עם עצמי, הקונספטואלית וגם התנועתית, אני עושה בבית, בעיקר בסלון. לא הייתי משנה דבר, אבל יש לי איזושהי פנטזיה לסטודיו אולטימטיבי. אני מסתכלת על הנוף הפתוח מהדירה שלי, וחולמת על סטודיו פתוח, מין מרפסת ענקית, מקורה כמובן, עם רצפה טובה.

מהם מקורות ההשראה שלך?
ההשראה מגיעה לפעמים מדברים מאוד בנאליים, כמו טלפון חוגה למשל. כשהדברים מתיישבים לי נכון, ויש לי תחושה של אותנטיות, זה יכול לגדול. אם זה יותר מדי פלצני או תיאורטי, זה לא עובד בשבילי. אני לא אוהבת את הקונספט-דאנס שפופולארי היום. המון תיאוריה ומעט תנועה. מעדיפה את התנועה, הרקדנים, הבמה. התוצאה הסופית מאוד חשובה לי.

אניה חזרות 2

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
התהליך מורכב. יש המון עבודה עוד לפני הכניסה לסטודיו. זה מתחיל מגיבוש הרעיון עם עצמי. כשיש לי קונספט ברור, אני מתחילה לבחור רקדנים, עושה אודישנים. כדי ששעות הסטודיו יהיו פרודוקטיביות, אני צריכה לבוא עם נושא בשל לכל קטע שאני עובדת עליו. אני מחלקת את עבודה לקטעים  ויש קטעים שחוזרים בוריאציות. ישנו נושא תנועתי, ואותו מפתחים יחד עם הרקדנים. לא קורה שאני מגיעה לסטודיו לא מוכנה. הרעיונות מתפתחים דרך העבודה עם הרקדנים, ומתוך זה, אני עושה ליכוד של הדברים המוצלחים, ואז שוב משחקים עם זה, מעבדים, ונוצר רובד שיש בו משהו אמיתי, משהו שהרקדנים מרגישים אתו בבית.

אניה חזרות 1

במקביל לעבודה עם הרקדנים, אני עובדת מול גורמים נוספים כמו מפיקה, מעצבת תלבושות, תופרת התלבושות, אנשי המוזיקה, מולטי מדיה. אני זו שסוגרת את הקצוות מבחינה יצירתית. בעבר היו לי בעיקר הפקות שעבדתי בהן ככוריאוגרפית בלבד, וכל נושאי ההפקה היו מטופלים בנפרד. לאחרונה אני מרכזת הכול, וזה לא פשוט. את הכוריאוגרפיה עצמה אני בונה בקווים כללים, כשהתנועות מבוטאות בשפת המחול. גם במחול שהוא לא קלאסי, התנועות הן תמיד ואריאציה על תנועות הבלט הקלאסי, ואפשר לתאר אותן במונחים של בלט קלאסי, כמו עמידה ראשונה, תנועה כלפי פנים, כלפי חוץ וכולי. אני מצלמת את הרקדנים בתנועות שעבדנו עליהן, ואנחנו נעזרים בקבוצת ווטסאפ,

וטסאפ

כדי לזכור רצף של תנועות, את המבנה, ועל מה צריך לעבוד. בסך הכול, אני עובדת בסטודיו עם הרקדנים לא יותר מארבעה חודשים. יש כאלו שעובדים שנה על הפקה, אבל אני אוהבת תנופה, ואנרגיה נכונה, אחרת זה מייבש את הרקדנים.

איך נראה יום בחייך?
אני מתעוררת מוקדם, לפעמים לפני שש, ואוהבת להתחיל את היום בתנועה, לפרק את הגוף ולתת לו תחושה שהוא פה, זז, חי, ובטוב. גם אם אני לא מרגישה טוב, זה משפר לי את ההרגשה. ואז, ארוחת בוקר עם הילדים. אנחנו אוהבים לקחת את הבוקר באיזי. מקשקשים על כוס תה, ואז מתחילים את היום. שלוש פעמים בשבוע אני עושה פילאטיס, ושלוש פעמים בשבוע אני עם הרקדנים בסטודיו. החזרות מסתיימות בשלוש, ואז אני 'אמא הסעות'. שני הילדים שלי מנגנים, והבת שלי משחקת כדורגל. בימים שאני לא בסטודיו, אני עובדת על הצדדים האחרים של ההפקה.

אניה (1)

על מה את עובדת כרגע?
בימים אלו אני בעיצומן של חזרות על הפקה שנקראת 'טלדול'.

אניה חזרות

מדובר בנושא רעיוני שנבט אצלי לפני 15 שנה, ולפני שנתיים תפס תאוצה. הרעיון המרכזי הוא מפגש בין דפוסי תקשורת שונים. ברמה התנועתית, ישנן דמויות בהשראת טלפון חוגה, שיחד עם החוט המסתלסל

אניה חזרות (1)

מסמלות תקשורת איטית, קשב מאוד ממוקד עם אינטימיות גדולה. מולן, ישנן דמויות שמייצגות יותר את התקשורת כפי שהיא מוכרת לנו היום. ישירה, קופצנית, מפוזרת, ללא אינטימיות. אני מפגישה מדיה מהעבר עם מדיה עכשווית ובוחנת את הטכנושיק והטכנו פוביה של כל דמות, את ההיבטים הפסיכולוגים והאישיותיים שלה. אני עובדת עם מפיקה שגם מעצבת את התלבושות, חברה מאוד טובה וותיקה שלי.

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
זה חלק מאוד משמעותי בחיים שלי. כשאני לא יוצרת, אני חושבת על היצירה. גם כשאני מתבוננת באנשים, אני מדמיינת את הכוריאוגרפיה שלהם, מתרגמת אותם לבמה, ומחזירה אותם למציאות. זה בלתי נפרד ממני.

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
יש עבודות שאני יותר אוהבת, ויש כאלו שפחות. קורה לי שאני מסתכלת על עבודה ואומרת לעצמי שהיא פחות מוצלחת. יש קטעים מסויימים שאני יותר אוהבת. לדוגמא, דואט של גיישה ומתאבק סומו מתוך עבודה שנקראה 'הזירה'. הגיישה אמורה להעריץ את האדון הגדול, ותוך כדי שהיא מעריצה אותו במחיאות כפיים קטנות, מתפרצים לה מתוך הכניעות שלה קטעים של 'גם אני פה'.

יש דואט נוסף מאותה יצירה שאני מאוד אוהבת, ובו אני משתמשת בחבל שמחבר את שני הרקדנים, מסמל את הקשר ביניהם, ויוצר רוחב של תנועה. יש עוד קטע מיצירה ישנה בבת-דור שאהוב עלי. הוא נקרא שקירקה, שזה ברוסית העור העודף בעורף, המקום שממנו מרימה החתולה את הגורים. היו לי תלבושות עם לולאה בעורף, כמו שיש במדים של טנקיסטים, כדי שיהיה קל יותר לשלוף אותם מהטנק. זה היה קטע מאוד חזק.

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
בטח. אני חושבת שקצב החיים מכתיב את קצב התנועה, את רמת המתח והשחרור במחול. ריקוד זה ביטוי מאוד ראשוני של הזהות שלנו. הגוף לא יודע לשקר, כדברי מרתה גראהם. הייתי עכשיו, לדוגמא, בנורבגיה. השקט שהיה שם בצימר מול הפיורדים, לו הייתי חיה שם, בטח היה מוציא ממני קצב, שיאים ונושאים אחרים.

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
הקושי העיקרי עבורי, הוא בלהיות באור הזרקורים, גם כרקדנית וגם ככוריאוגרפית, מה שחושף אותי להמון ביקורת. עולם המחול בארץ מאוד מצומצם, ופרגון זה לא הצד החזק שלו. צריך לפתח שריון. היום פחות אכפת לי. אולי בגלל הסרטן. פחות אכפת לי אם לא אוהבים אותי או את היצירה שלי. אני פחות פגיעה. אולי גם מפני שהיום אני גם עובדת כיועצת של קרן שרת ויושבת במדור מחול, אני מבינה יותר את התהליכים ופחות מתרגשת מאמירות לא מפרגנות. הפרופורציות שלי השתנו. למדתי לפרמט אותן מחדש בטיפול בדמיון מודרך ברפואה אינטגרטיבית בבלינסון. הגעתי לשם יום אחד עם כאב ראש מאגי, ודרך הדמיון המודרך, עברנו איבר איבר בגוף, וההבנה שרק הראש כואב לי, ולעומת זאת, כל שאר הגוף לא כואב לי, עזר לי לשנות פרופורציות. בכלל, כשהתגלה אצלי הסרטן, בדיוק כשהייתי בפרמיירה של ההפקה במוסקבה, בשלב מתקדם, זו הייתה עבורי בגידה של הגוף. הכלי שאימנתי במשך שנים רבות כל כך פתאום נקלע למצב של מחלה. מצד שני, הגוף גם עזר לי להתמודד עם המחלה.

 2 (1)

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
העבודה שלי היא בהגדרה עבודה של שיתוף פעולה. הרקדנים משתלבים בתהליך הכוריאוגרפיה, ועל שאר התחומים אני עובדת עם אנשי מקצוע נוספים כמו מעצבי תפאורה, תלבושות, מוזיקאים ומפיקים.

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
אני אוהבת מאוד את טווילה תארפ האמריקאית. היצירות שלה בועטות והתנועה שהיא יוצרת משגעת. היא רותמת את העין. גם ג'ניפר מולר ,שיצא לי לעבוד איתה, היא יוצרת עם קו וחותמת מאד ברורים . תפיסת במה  מגי מארן היא יוצרת נוספת שאני מעריכה והופיעה לאחרונה במשכן בהרצליה. גם בארץ יש כשרונות, כמו ענבל פינטו למשל, אבל לא אתחיל למנות אותם.

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
אולי רופאה. או אשת עסקים. יכול להיות שהייתי עוסקת בניהול.

אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
במקרה שלי, אולי צופה. להפקה הנוכחית הייתי שמחה להביא מישהו מתחום הטכנולוגיה. איש או אשת הייטק שעוסקים בפיתוח טכנולוגיות, עם ההיבטים הפסיכולוגיים של זה.

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
אני רוצה להמשיך ליצור, לחקור. אבל גם להמשיך לחיות זו שאיפה. ולטייל. ולתפוס את אומנות המינונים הנכונים, לרווח את העומס, הטורבולציה שיש בסוף כל הפקה. ללמוד ליצור בלי הטורבולציה הזו.

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
לא לרוץ. לעבוד על גיבוש רעיונות, לתת להם לגדול ולא לעזוב אותם. ההבשלה הזו זה הגרעין של היצירה. וגם, לא לפחד מביקורת.

מה המוטו שלך? 
לא ממש, אבל יש לי שפה מיוחדת עם הרקדנים, היא רק שלנו.

איזה עצה תוכלי לתת לקוראים שלנו מניסיונך האישי?
לעשות דברים שעושים טוב . בכל יום לעשות משהו שהוא מתנה לעצמי. לא להתעורר מאוחר ולהרגיש החמצה. גם אם זה משהו קטן. וגם, בגלל המחלה שעברתי, אני משתדלת לא לראות יותר מרופא אחד או לעבור טיפול אחד בשבוע.

אניה (3)

אניה ברוד-טל.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, כתבות, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על התנועה שמתוך הסטאזיס

  1. זו נוסטלגיה אמיתית. למדתי אצל אינסה וזוכרת היטב את אניה. היתה בוגרת ממני בכמה שנים. אי אפשר לשכוח אותה ואת הסטודיו הקטן במרתף בדיזנגוף ואת אינסה מורה קשוחה מומחית בלהוציא מימך את המיטב. תהיתי איפה היא היום. מאחלת כל טוב לאניה. טובית בסירטמן (לשעבר סביצקי)

  2. sigalia1 הגיב:

    פרסם את זה מחדש ב-יוצרותוהגיב:

    לזכרה של אניה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s