מה מתבשל על הבמה ביפו?


חנה וזאנה גרינוולד – אשת תיאטרון

נולדה בשנת 65, גדלה ביפו. גרה ברמת-גן עם משפחתה.

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
אני במאית תיאטרון, יוצרת, כותבת. אני גם מנחת קבוצות. עבדתי בזה שנים רבות, כהסחת דעת מהייעוד שלי כאומנית.

20150218-SBG_0610

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
אני הבכורה להורים שעלו ממרוקו. גדלתי ביפו, ברחוב עזה, בשכונת מהגרים, מול שלד ענק של בנין מוזנח, שבמשך 20 שנה עמד ככה. תמיד הייתי ילדה אחרת, באופן ההתבוננות שלי על דברים. ראיתי דברים שאחרים לא ראו, הסתכלתי מבחוץ, הקצב האיטי, הדיבור, ההתעסקות בפרטים הקטנים, הסגנון שלי, היו שונים. נמנעתי מעימותים, לא נלחמתי. בכיתה י' קיבלתי סטירת לחי מצלצלת ונשארתי כיתה. זה שינה את חיי. הבנתי שהאחריות לדברים היא עלי. עזבתי את בית הספר והמצאתי את עצמי מחדש. עברתי לבית ספר בדרום תל-אביב. התחברתי מאוד לילדים, הייתי תלמידה מעולה. בצבא הייתי מש"קית ת"ש. אחרי הצבא גרתי בכפר סולד. קיבלתי שם המון אהבה, עבדתי בבית ילדים והייתי מלכת הילדים. הציעו לי מימון לימודים כגננת או אחות, אבל רציתי ללמוד תיאטרון, וזה לא התאים להם. הרצון ללמוד תיאטרון הגיע מחוג דרמה שהייתי בו בסך הכול חודש, אבל חוויתי בו חוויות מאוד מיוחדות. היה לי קשר חזק לעולם הספרות. תמיד ידעתי למה התכוון המשורר, ניתחתי יצירות ספרותיות באופן מאוד אינטואיטיבי. ולמרות שאני לא ילדת דרמה ולא קראתי אף מחזה או ביקרתי בתיאטרון לפני כן, לימודי התיאטרון מאוד משכו אותי. המחזה היחיד שראיתי במסגרת סל תרבות בבית ספר היה 'אופניים לשנה', של נולה צ'לטון, והוא שינה את חיי. עזבתי את הקיבוץ והתחלתי ללמוד תיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל-אביב. כדי לפרנס את עצמי בזמן הלימודים, ניקיתי שלושה  בתים ביום, עד שהשותפה שלי לדירה מצאה לנו עבודה בדוכן למכירת תעודות הומוריסטיות בדיזינגוף סנטר. מי שהמציא את התעודות האלה

20150218-SBG_0670

הוא היום בעלי, ואז – סטודנט למתמטיקה, אשכנזי, מסורתי, בן לניצולי שואה, שהסכים לחכות עד שאהיה פנויה. פרויקט הגמר שלי בתואר כבר המשיך לעבודה בתיאטרון קהילתי. הייתי אז בת 27. העבודות שלי בתיאטרון הקהילתי זכו להכרה חברתית, אבל לא אומנותית. אחרי שנתיים נולדה בתי הבכורה. דווקא הטוטאליות שבאמהות, הביטול העצמי מול הצרכים של מישהו אחר, דחפו אותי לכיוון היצירה והמימוש העצמי. הבנתי שאני חייבת לעשות את זה, על חשבון האימהות הטובה שלי ושביעות הרצון של הילדים שלי. ואני מאמינה שזה גם לטובתם. כיום, העבודה שלי מדברת על קיפוח, על מזרחיות, על נשים. ולמרות שבורכתי ואני 'פריווילגית' באופן מוחלט, אני רואה את האפליה והדיכוי. אני מחפשת, ולא רואה ייצוג לזהות שלי לא בטלוויזיה ולא בתיאטרון.

מה הייתה העבודה הראשונה שיצרת?
במסגרת התיאטרון הקהילתי, עשיתי מחזה שנקרא "נשים בצומת", עם נשים משכונת 'נווה אליעזר'. הצגה שעסקה בסיפורים שלהן, נשים בנקודות מעבר בחיים שלהן. העבודה בתיאטרון הקהילתי הייתה ההכשרה שלי לעולם התיאטרון בהמשך, כי שם עשיתי הכול – כתבתי, ביימתי, טיפלתי בתאורה, בכל האספקטים של התיאטרון. מאוד מאתגר לעבוד עם אנשים שהם לא שחקנים מקצועיים ולהפוך אותם ל'פרפורמרים'. אני מביאה אותם למקום שהם מביעים את עצמם ונלחמת עד הסוף שיהיה מדויק.

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
קודם כל, המקום היחיד בעולם שאני מרגישה שאני יודעת  מה לעשות כדי להגיע מ-A ל-B, זה המטבח. אני יודעת איזה תהליכים צריך לעבור חומר כדי להגיע למה שאני רוצה.

20150218-SBG_0704

11310962_10153373801169931_1556097274_n

לעומת זאת, בתיאטרון זה הרבה יותר קשה. אני באה עם חוסר ידיעה. את 'פאפאעג׳ינה' יצרתי במטבח. זו הצגה שכולם מבשלים בה, כולל אני.

 964512_10151570992339931_760841994_o

 את כתיבת הבוקר הקבועה שלי, בערך רבע שעה ביום, אני עושה במיטה. כמו שג'וליה קמרון ממליצה לעשות בספר 'דרך האומן'. זה דבר נהדר, והכתיבה הזו היא גם חומר הגלם שלי. אני מנסה כבר הרבה זמן לארגן לעצמי מרחב עבודה, אבל לא מצליחה. יש לי חדר בתיאטרון יפו, שם אני חלק מהצוות ואחראית על הפעילות החינוכית ועל השיווק, אבל אני לא מפתחת יחסים עם החדר שלי. כאילו אני לא מסוגלת להיות ביחסים קבועים, רק בארעיים. עבודת החשיבה שלי נעשית תוך כדי בישול, תוך כדי הליכה. בעבודה בבית, עם כל מה שקורה מסביבי, יש לי לפעמים תחושה שאני יכולה להיות או אמא, או אישה שכותבת מילים. זה שתי נשים שונות, מצב של או-או.

מהם מקורות ההשראה שלך?
הרחוב, הסבל האנושי, אוכל, שוק, מילים, שירה, ריח..

20150218-SBG_0539

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
אין לי תהליך קבוע. יש כאלו שיגידו שהשיטה שלי היא חוסר השיטה. אין לי מושג איך עושים מחזה. מה שכן, אני תמיד מקשיבה טוב טוב לחומרים, בודקת את הדופק של החומר, בודקת בכל היבט, לאורך ולרוחב, ומקשיבה למה שהבפנים שלו רוצה שיאמר דרך זה. לדוגמא, ב'פנינה לב נייר', יש את הסיפור של ג'קי פערל, אשת הבובות, ויש את החומרים שרוצים להכניס דרך זה. סיפורים קשים שצריך למצוא להם דרך להיות מסופרים. במקרה הזה, החלטנו שאנחנו קודם כל מייצרות משהו, ואז רואות מה מבקש לצאת ממנו. במפגש שלה, עם העולם שלי, נוצרת העבודה. תוך כדי התהליך ג'קי נלחמה על שפיותה, אבל היה

צילום: דן בן ארי

ברור לי שהיא יהלום, יהלום שצריך לעבוד עליו. קיבלו את ההצגה הזו לפסטיבל עכו בלי שהיה מחזה מוכן. פשוט ככה, קיבלו שתי משוגעות, וחשבו שאפשר לסמוך עליהן. שלחנו רק רעיון ותמונות, והתחלנו לכתוב תוך כדי. מתוך כל משפט בקע משפט אחר. אני הדרכתי את ג'קי, ראיינתי אותה, ובסופו של דבר זה קרה. בתהליך העבודה אני מייצרת שכבות, מחברת טלאים ותופרת, עד שהכול מתחבר.

20150413-SBG_2840
ב'פרחה שם יפה' למשל, שמספר על דיכוי מזרחיים ונשים בארץ, לקחנו 15 שירים ממשוררים שונים, ביניהם – ארז ביטון, סמי שלום-שיטרית, ויקי שירן, סיגלית בנאי, מירה חברוני, מירי בן שמחון ז"ל, ובנינו להם מסגרת, חיברנו, הדבקנו ותפרנו אותם, בנינו קונסטרוקציה של שירה שמולידה דבר ועוד דבר. במקביל עושים חזרות, עובדים על עיצוב התפאורה, הכול ביחד. זה יכול להיות מאוד מלחיץ, אבל זה מה שמניע אותי. חשוב לי מאוד שהאומנות תהיה מתוחכמת ועמוקה, אבל גם נהירה, פשוטה ומובנת. אני יוצרת רבדים של אינפורמציה, שכבות של טעמים שונים, שהקהל מתרגם לעצמו ומבין תוך כדי הצפייה מה הוא אוכל..

איך נראה יום בחייך?
מאוד אינטנסיבי. אחרי כתיבת בוקר של רבע שעה במיטה, אני קמה, מסדרת, מבשלת, הולכת להתעמלות, הולכת לעבודה בתיאטרון ביפו, מסיעה, מארגנת לוגיסטיקה.. פעמיים בשבוע אני נמצאת בתיאטרון, אחראית שם על החינוך והשיווק. יש לי שלוש הצגות שרצות במקביל, אחת רצה בתיאטרון 'תמונע' ('ותהר ותלד'). אני מסתפקת ביומיים בתיאטרון כדי להשאיר לי מרחבים. חשוב לי עכשיו לטפל בעצמי. אני אפילו הולכת לשיאצו, עושה דיאטה, פילאטיס. זה כיף.

20150218-SBG_0562

על מה את עובדת כרגע?
כרגע אני עובדת על ההצגות שלי שרצות במקביל במקומות שונים בארץ. אני עושה בהן הכל. מוכרת אותן, מסיעה את השחקנים, מפעילה תאורה, בונה תפאורה. ככה זה בפרינג'. יש הצגות שרצות בכל הארץ, ואז אנחנו מעמיסים את התפאורה ברכב שמשמש אותנו לתחרויות רכיבה של הבנות שלי.

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
מקום ענק. אני מקבלת מזה את האפשרות להיות אדם טוב יותר. להשפיע על דברים. לפתוח דלת לאנשים אחרים. לבנות להם מסלול. לשפר להם את החיים. להביא למודעות. השחקניות עוברות תהליכים מאוד מרגשים ועמוקים בזכות העבודה על ההצגות. זה לא פשוט, אבל מאוד מרגש. הנגיעה היא גם בשחקנים וגם בקהל. מי שמגיע להצגות נחשף לתרבויות אחרות, ישנות לפעמים, ויש לזה כוח. עובדה שעוד ועוד אנשים ממשיכים להגיע, כל אחד מרגיש צורך להביא את התא המשפחתי שלו, כמו מדורת שבט.

20150413-SBG_2874

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
זה כמו לשאול אותי איזו ילדה שלי אני הכי אוהבת. אני אוהבת את כולן ונפעמת מהן. את 'פרחה שם יפה' ראיתי אלף פעם, ואני עדיין יושבת ונדהמת.

20150413-SBG_2814

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
בואי נגיד שאם אמות מחר, השכנים שלי לא ידעו מי זו חנה. ביפו, לעומת זאת, אני חושבת שידעו. התחלתי לעבוד בתיאטרון ביפו לפני חמש שנים בערך. האג'נדה הייתה יותר פלסטינית, דו-קיום. היום מבינים שיש קהל מזרחי. המזרחי הזה, הוא בעצם הערבי-יהודי. להצגה החדשה 'אום כולתום', למשל, מגיעים אנשים זקנים שמעולם לא היו בתיאטרון. כך שהתרבות היא לא רק לאליטה מצומצמת, זה יותר רחב. אפילו שייקספיר ראה את זה ככה. אני רואה את התיאטרון כמשהו שצריך להגיע להמונים, אבל בצורה מתוחכמת, מדויקת, שאפשר להתחבר אליה מהרגש. יש פה פחד לעסוק ברגש, יש רצון לעסוק באינטלקט, ואני מרגישה שזה התפקיד שלי פה. בכל העבודות שלי.

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
לפעמים אני מרגישה מוצפת מכל העולמות השונים שלי. הבת שלי אמרה לי לא מזמן – פתאום הבנתי שאת אמא של המון אנשים. אני אחראית על המון דברים. ממציאה שפה חדשה כל הזמן. אולי אם הייתי יותר מאורגנת, עם חדר עבודה, היה לי יותר קל. אבל אני גם יודעת שבמקומות של הכאוס נמצאת היצירה.

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
מהות העבודה שלי היא שיתופי פעולה. לדוגמא – בהצגה 'ותהר ותלד' שרצה בתיאטרון תמונע, פנתה אלי השחקנית רחל קשת, ועבדנו על החומר ביחד. אני משתפת פעולה בעיקר עם נשים. כנראה זו בחירה שלי. משהו בשפה שלהן, בהבנה, ביכולת שלי לממש את עצמי דרך העבודה אתן.

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
יש כמה. לדוגמא – סמדר יערון – שחקנית טוטאלית. עדי קיסר – משוררת. סיגלית בנאי – משוררת וקולנוענית. רות קנר, אשת תיאטרון. כשלמדתי לתואר ראשון בתיאטרון קהילתי, רצו שאעשה תואר שני. פגשתי את רותי, ושלחתי לה טקסט של
'פאפאעג׳ינה'. היא הציעה שאעשה עם זה תואר שני במסלול של שחקן-יוצר-חוקר, וזה מה שעשיתי. גם יתר ההצגות שלי היו פרויקטי-גמר.

20150413-SBG_2893

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
בטח מסעדנית. יצא לי לעשות בבית קורסים בבישול לנשים. אני יודעת לבשל ארוחה לשישים איש בשעתיים.

אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
אם הקאמרי היו לוקחים את
'פאפאעג׳ינה' זה היה מדהים! הייתי רוצה גם לעשות משהו עם הטקסטים של ויקי שירן. היא דמות מעוררת השראה בעיניי. ב'פרחה שם יפה', לדוגמא, מופיע שיר מדהים שלה, כשהשחקנית נוסעת באוטובוס, וברקע מתנגן לו הפסקול של שירי ארץ ישראל היפה.

השיר נקרא – זיכרון מצחיק:

הזכרון הזה כל כך מצחיק

פשוט בדיחה

איש קטן, כפוף, עם טרנזיסטור זעיר

ואזניות פלסטיק באוזנים

הוא תמיד היה כזה מצחיק

כי המוכר שמכר את הטרנזיסטור

נתן אוזניות עם חוט נילון קצר

שחנק את הצואר

זה במפורש הגיע לו

כי הוא רצה לשמוע שירים בערבית, איכסה

וחדשות בערבית פיכסה, הוא כל כך הרגיז

אותנו, מספר שהוא יודע לקרוא ולכתוב

ערבית ספרותית. איש מצחיק, ממתי לערבים

יש ספרותית מלבד יא חביבי אי-אי-אי

חצי שעה יא חביבי בגרון.

הזכרון הזה, במלוא הרצינות הוא

אבא שלי.

ואבי לא הבין

למה שמחתי כשלפתע שערו הלבין והתעניינתי

אצל המורה כמה זמן אחרי זה זקנים מתים.

פעם אחת כשצעקו אחד על השני

הוא אמר לה בסוף, בשקט בשקט, אני לא יכול להיות

אדם ריק.

מאז ישב בפינת המרפסת, נקודה אילמת

עם חוט נילון שחונק לו את הצואר

לפעמים בוכה לפעמים צוחק

לא מספר איזה תחנות יש לו בראש.

כך אני זוכרת אותו יושב בפינה

מכוץ לבדו, עם זב"שו.

מי היה מאמין, אמי, שהיום

זה יהיה כל כך זב"שי.

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
להמשיך ליצור ולהריץ את ההצגות שלי. לטייל בעולם. אולי אפילו לשלב עבודה ונסיעות בעולם. החלום שלי הוא שיהיה לי תיאטרון ואני אהיה המנהלת האומנותית שלו. ושזה יהיה גם מקום שמבשלים בו, שמלמדים בו בישול. מקום חם.

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
אנחנו כנשים צריכות לממש את עצמנו ולהשאיר משהו אחרינו.
'פאפאעג׳ינה' הייתה שבע שנים במגירה. כל כך פחדתי והתביישתי לעשות אותה. חשבתי מה חמותי תגיד, התביישתי להוציא את עצמי החוצה. ומאז שעשיתי את זה, קרו לי כל כך הרבה דברים טובים. החיים שלי השתנו לגמרי. לפני הרבה שנים, כשהוצאתי את הבת שלי יום אחד מהגן, פרצו לי לאוטו וגנבו לי את התיק עם הטקסטים. התגובה הראשונית שלי הייתה הקלה. תודה לאל שאני לא צריכה לעשות כלום עם הטקסטים האלה. חברים שלי חשבו שאני משוגעת. בסופו של דבר, מצאנו את התיק זרוק ליד פח זבל ברחוב, עם הטקסטים בתוכו. הבנתי שזה הייעוד שלי ואי אפשר לברוח ממנו. אפילו אם זה אומר לעשות גם דברים מפחידים על הבמה. זה מרטיט ופותח את הלב.

מה המוטו שלך?
אם לסכם במשפט אחד את התשובה הקודמת שלי – החיים זה עכשיו, כי עוד רגע את מתה.

איזו עצה תוכלי לתת לקוראים שלנו מנסיונך האישי?
אשמח לתת את המתכון למרק הכתום שמתבשל לי על האש בזמן הראיון:
מטגנים בצל בשמן זית או קוקוס עד להזהבה. מוסיפים ארבעה גזרים קלופים וחתוכים, בטטה אחת גדולה, דלורית או דלעת. מפלפלים וממשיכים לטגן. מוסיפים מים, שתי שיני שום כתושות, מעט קליפת לימון מגוררת, אגוז מוסקט, מלח, מקל קינמון (לזכור להוציא לפני שטוחנים), מעט מיץ לימון, ובערך חצי כוס חלב קוקוס. לבשל ולטחון. והכי חשוב – לטעום כל הזמן!

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כתבות, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על מה מתבשל על הבמה ביפו?

  1. סיגלית הגיב:

    חנה מגע ידיך, אצבעותיך, מחשבותיך, תבשיליך – את בוראת עולמות.

    • מירלה לב לוקץ הגיב:

      מדהימה צרי נא קשר איתי יש לי מחזה הצגה שכתבתי אשמח למסור לך לעיון מירלה נייד 0547865138

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s