מווולטי-טסקינג


שירלי יובל-יאיר סופרת, מוזיקאית ופסיכולוגית.
נולדה בגבעתיים בשנת 1968. גרה בהוד השרון עם בעלה ושלושת ילדיה. יוצרת, עובדת ומטפלת בסטודיו-קליניקה בביתה. מופיעה ומנחה סדנאות ברחבי הארץ.

DSC_8285

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
זו השאלה הכי קשה. במשך שנים הגדרתי את עצמי בפעלים – מנגנת, שרה, מביימת, כותבת, מטפלת. הרגשתי שאם אגיד את הכותרות אצטרך לבחור. רק שאי אי אפשר לומר – "מפסכלגת".. היום אני מגדירה את עצמי כפסיכולוגית מוזיקאית וסופרת.

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
נולדתי וגדלתי בגבעתיים. אמי מטפלת באומנויות. טיפוס סקרן ויצירתי. בכלל, גידלו אותי עם חופש להתנסות בהמון שבילים. לא היה מסר של – 'תמצאי מקצוע פרקטי'. תמיד האמנתי שכשאעשה מה שאני אוהבת, זה יהיה פרקטי. תמיד ערבבתי. זה התדר הכי חזק שלי. תמיד התעסקתי במקביל בכמה דברים, באנשים, ברגשות, במילים. ותמיד ביחד. אני זוכרת את עצמי כילדה כותבת. ניהלתי עם החברות שלי שיחות נפש בכתב. הייתי ילדה משקפופרית. ממש תחתיות קוקה קולה היו לי. והיה את הערבוב בין זה שמאז ומתמיד הייתי זמרת, רציתי להיות על במה, לבין קצת ביישנות. התנסיתי בהמון דברים. גם מאוחר יותר, באקדמיה, הלכתי לכמה תחומים. למדתי מוזיקה ברימון, בימוי, פסיכולוגיה לתואר ראשון ושני בתל-אביב. בתחילה חשבתי שאלמד במקביל ברימון ובתל-אביב, אבל זה לא עבד. הבנתי שהפסיכולוגיה תחכה. והיא באמת חיכתה, שבע שנים. זו הייתה דרך ארוכה ומפותלת, אבל נכונה בשבילי. כשהגעתי לפסיכולוגיה, שרתי ולימדתי פיתוח קול, וכבר במהלך התואר הראשון, כשעשיתי עבודה מעשית ב'אברבאנל', התחלתי לטפל דרך קול. בקבוצה. החוויה הייתה חזקה ומדהימה. הבנתי שיש שם חיבור נכון בשבילי, אבל האוכלוסייה לא התאימה לי. העדפתי לעבוד עם אוכלוסיות יותר בריאות. הכתיבה גם היא הייתה שם תמיד. גם כפסיכולוגית, הכלי שלי הוא מילים וסיפורים. באחת הפעמים שהתייעצתי עם הפסיכולוגית שהדריכה אותי בסופרוויז'ן, שאלתי אותה – 'מה זה הדבר המדוייק שאת נותנת למטופלים שלך, תנסחי לי את הדבר הפלאי הזה'. והיא ענתה לי – 'אני מחזירה לו סיפור. המטופל בא עם סיפור, אנחנו פותחים אותו, מדברים עליו, ובסוף השעה אני מחזירה לו את הסיפור בוורסיה זו או אחרת'. כתבתי בעבר טורים למבוגרים, וספרים ומחזות לילדים. בשנים האחרונות נכנסתי לתחום הפסיכולוגיה החיובית. בתחילה למדתי לבד מה שהיה בתחום, ומאוחר יותר הוצאתי תעודה בלימודים אינטרנטיים מארצות הברית. סדרת הספרים שלי – 'גיבורים אמיתיים', שכתבתי יחד עם ד"ר טל בן-שחר, עוסקת בפסיכולוגיה חיובית…

DSC_8351

 מה הייתה העבודה הראשונה שיצרת?
המחזה הראשון שכתבתי היה 'פרה-פרה', שעלה בתיאטרון הקיבוץ ובתיאטרון לילדים ולנוער. הוא קדם לספר שיצא בעקבותיו – 'דו-רה-מו'. המחזה, כמו הספר, עוסק ברעיון של להיות אחר, להשמיע את הקול שלך. הספר הראשון שהתפרסם היה 'על החיתול ישבתי'. זה אוסף שירים שכתבתי בשנה הראשונה אחרי לידת בתי הבכורה, מתוך חווית ההורות הצעירה.

DSC_8240

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
כשאני כותבת לצורך הרצאות וסדנאות, כתיבה שמבוססת על המון מחקרים וספרים, נוח לי לעשות את זה בבית. לרוב במטבח, אבל רק כשאני לבד ואין סביבי ילדים שצריכים אותי. בבית אני מוקפת בדברים שאני אוהבת, בהרבה אסתטיקה ואור. אני גם מאוד אוהבת לכתוב בבתי קפה, בעיקר כאלה שיש בהם גם ספרים. הסביבה הזו מאפשרת לי, כמו שהגדירה את זה נורית זרחי, 'בדידות מאוכלסת'. יש גירויים, אני לא לבד, אבל אף אחד לא זקוק לי. אפילו כשאני בחו"ל, אני מחפשת בתי קפה שיתנו לי השראה. הכתיבה יכולה להיות לעיתים סיזיפית, לפעמים קשה להתרכז, ולפעמים זה תענוג. את הסדנאות והטיפולים אני עושה במרתף, בקליניקה שלי. מה שהייתי משנה אולי בסביבות העבודה שלי זו פינת העבודה שצמודה לחדר השינה שלנו. נמצאים בה המון דברים מקצועיים והשראות, אבל היא עמוסה ולכן אני לא משתמשת בה הרבה. בסך הכול, יש לי מגוון של חללי עבודה, ואני אוהבת את זה.

DSC_8306

מהם מקורות ההשראה שלך?
אנשים, משפטים, רעיונות, הם השראה בשבילי. הרבה פעמים משפט מדליק אצלי משהו, כמו למשל, משפט של נורית זרחי על פרה שרוצה להיות זמרת. ממנו נולד המחזה 'פרה פרה', והספר 'דו רה מו'. המשפט הזה הזכיר לי משהו בחווית ילדות שעברתי, הזוי ככל שזה נשמע. מייד עלו רעיונות מוזיקלים של משחקי מילים כמו – פרה מוווווחרמת, פרה פסיכולוגית
מוווו ודעת, הפרה הפרנואידית מוווו ודאגת.

DSC_8251

הספר 'נץ על העץ', לדוגמא, מבוסס על סיפור אמיתי שחבר שלנו סיפר באחת השבתות שבילינו יחד. זה סיפור על טיסן של הבן שלו שנתקע בצמרת של עץ, מה שהוביל לסדרה של אלתורים להורדת הטיסן.

DSC_8237

אני מאוד אוהבת לשמוע הרצאות ב'טד'. זה מעורר השראה בעיני. לכל אחד יש המון סיפורים, גם בסדנאות שלי. זו ממש מתנה בעיני. אנשים חיים עם האקסיומות שלהם, בתוך עצמם, וכשמוציאים החוצה, מבינים שיש עוד אופציות, עוד וריאציות.

DSC_8303

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
יש לי הרבה מחברות שאני כותבת לתוכן מחשבות והשראות. זה לא שיטתי. קודש וחול מעורבב. אם שמעתי משהו שיש לי עליו הרהור, זה נכנס למחברת. הן מלאות ברעיונות. כשאני מדפדפת, אני רואה שם את כל הנבטים של מה שעשיתי, של כל החלומות שלי. אין דבר אחד שעשיתי שלא מופיע שם. משם, זה עובר עוד הרבה שלבים. מרגע שאני מחליטה להתמסר לרעיון מסוים ולעבוד עליו, זה הופך להיות מאוד סיסטמתי. אני בונה לוח זמנים ומתחייבת אליו. אותו דבר לגבי סדנאות. אני מאוד יזמית, וצריכה להמציא לעצמי כל הזמן כלים. בתוך התהליך, אני מלקטת דברים שאני רוצה שיהיו בפרויקט ושמה אותם במקום אחד. מאוחר יותר, אני מתחילה לארגן אותם וליצור את הדבר עצמו. בספרי הילדים ובמחזות שלי אני תמיד כותבת בחרוזים. פרטיטורות כאלה. ומעשירה את הדמויות, עם הרבה הומור. בסדרה 'גיבורים אמיתיים', למשל, בחרתי אנשים ידועים ומעוררי השראה, וכתבתי מעין ביוגרפיה רגשית שלהם. כל סיפור בסדרה מדגיש איזה מנגנון רגשי עיקרי שאפיין את הגיבור. בספר 'תומאס ואני', למשל, שעוסק בתומאס אדיסון, סיפרנו על האופן המיוחד שבו הוא ידע להתמודד עם כשלונות ובכלל לא פחד לטעות. לכן היה אדם כל כך יצירתי.

תומס ואני

איך נראה יום בחייך?
הימים שלי נורא מגוונים, אבל יש להם מבנים קבועים. יש לי לדוגמא סדנאות קבוצתיות טיפוליות, 'שומעים בקולך', פעם-פעמיים בשבוע. בשני בקרים בשבוע יש לי מטופלים בקליניקה. פעם בשבוע בערך אני מעבירה סדנאות חד-יומיות למנהלים. יש לי גם הרצאה-הופעה על פסיכולוגיה חיובית, לרוב פעם בשבוע בשעות הערב, ומדי פעם אני מופיעה עם שגית אמת במופע המשותף שלנו. ומגיעה למפגשי סופרים בבתי ספר. בין לבין, ישנה הכתיבה. יש לי גם שלושה ילדים, כך שאחד הדברים הכיפיים בעבודה שלי זה להיות אדון לזמן שלי. כשהיו קטנים, יכולתי להיות אתם בצהריים, ולצאת בערב להופיע. היום הם יותר צריכים אותי בערב. זה דינאמי.

20151118-DSC_7651

על מה את עובדת כרגע?
בימים אלה אני מנחה, מטפלת, מופיעה. אני לא כותבת כרגע משהו חדש. אני בשלבי חשיבה על כמה פרויקטים חדשים. מלקטת רעיונות למין תיבת אוצרות, אבל עדיין לא עושה בה סדר. זה מזכיר לי משהו שעשיתי לבנות שלי לבת-המצווה שלהן. לקחתי את קופסאות הזיכרונות שלהן והפכתי את כל האוצר הזה לאלבום. אני מתעדת.

DSC_8312

מקפיאה רגעים. גם לדיסק שהוצאתי בתקופת 'רימון' קראו – 'לחשוב כמו מצלמה'. נורא חשוב בעיני לא לאבד את הרגעים, את הילדות. לא לאלחש. באיזשהו אופן, אני גם עובדת ככה. מכניסה לקופסא, וכשהחלום מגיע לגיל מצוות,
אני יושבת לייצר אותו.

DSC_8318

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
מקום מאוד מרכזי. זה ה
DNA שלי. גם הערבוב הוא בDNA שלי. בתקופת הלימודים בפסיכולוגיה פחות שרתי, ורק אחר כך הבנתי שזה לא בריא לי.
אני חייבת שיהיה לי מיקס של עבודה רגשית עם אנשים, שירה, כתיבה. זה הנשיפה והשאיפה שלי. החמצן.

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
זו שאלה. יש למשל את התקליט שהוצאתי בתחילת הלימודים שלי ברימון. הייתי בלהקה צבאית, ואחר-כך זכיתי בהזדמנות נפלאה להוציא תקליט בגיל מאוד צעיר ולעבוד עם הד ארצי. בדיסק הזה, לדוגמא, אני לא מסוגלת לשמוע את רוב השירים. היום זה נראה לי מאוד בוסרי. אני רואה שם אומץ יצירתי מאוד גדול. אומץ לשחק. אבל אני בכל זאת לא יכולה לשמוע. מאז לא כתבתי הרבה שירים. אני כותבת רק לאנשים אהובים עלי באירועים מיוחדים, ולשירים האלה אני מאוד קשורה. אני גם מאוד אוהבת את הספרים שלי ומשתדלת לא להסתכל עליהם בעין ביקורתית.

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
יש לי קשר למקום שאני חיה בו, אבל ההשפעה הגדולה ביותר היא של האנשים שסביבי. אני גם זקוקה ואוהבת להיות לבד, אבל האנשים המשמעותיים בחיים שלי הם אנשים שמעוררים בי המון השראה. כמו טל בן-שחר, שגית אמת, שהיא חברת נפש ושותפה למופע 'כשתגדלי תביני', והבן זוג שלי, הילדים שלי וחברותי הקרובות. כיף לי שיש לי מרחב יפה וגדול. אני זקוקה לאסתטיקה ולאור, אבל כשהכתיבה בוערת בי, זה יכול לקרות בכל מקום.

DSC_8307

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה או בדרך שעשית עד היום?
הקושי הגדול שלי זה לוותר. זה קושי למחוק, לסנן. לדוגמא, ב'על החיתול ישבתי', הספר הראשון שכתבתי, היו המון שירים, והעורך שאהב את זה אמר לי – את יודעת לכתוב, אבל את עוד לא יודעת למחוק, והוא שלח אותי ללמוד למחוק. לאורך השנים, אני לומדת לוותר, אבל זה עדיין מקשה עלי. התמסרות למשהו אחד היא נטישה של משהו אחר. זה שיעור שאני כל החיים לומדת אותו.

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
הרבה. המופע עם שגית, ספרים וסדנאות עם טל בן שחר, עבודה עם המאיירים על הספרים. המחזות הם שיתוף פעולה עם שחקנים, מעצבי תפאורה, לפעמים במאים אחרים.

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
אני אוהבת המון, אין לי מישהי ספציפית. אני קוראת הרבה. כיום בעיקר עיון ומחקר. עכשיו סיימתי את אליס מונרו. היא נפלאה. בכתיבה, אני לפעמים אוהבת יותר את ה'איך' ופחות חשוב לי ה'מה'. אני פחות מתחברת לדברים שהורגים את הזמן.. אוהבת את הסופרות האיטלקיות – מורנטה, גינצבורג. זו יכולה להיות להטוטנות בכתיבה, או פשטות. לאחרונה הכרתי משוררת דרך הפייסבוק – איריס אליה כהן. מקסימה.

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
אני חייה את החיים האלטרנטיביים. עושה הכול. לא יכולה לחשוב על משהו אחר שהייתי רוצה לעשות.

אם יכולת לבחור לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
בעיניי, כל אדם שמתעניין בעצמו, יש לו משהו לשמוע בדברים שאני מציעה. זה לא בהכרח יהיה הפתרון לבעיותיו, אבל הוא יכול להרוויח מזה.

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
לעשות יותר מדיטציה ומיינדפולנס. להכניס יותר את הכלי הזה לחיים שלי.. העומס נהיה מסובך. אני רוצה להצליח לנהל את הזמן שלי טוב יותר. לילד את החלומות שבועטים לי בכיסים. להתמסר בקרוב שוב לכתיבה. יש לי תמיד יותר רעיונות מאשר זמן לממש אותם. כרגע, למשל, יש לי בתנור עוד ארבעה ספרי ילדים שמחכים המון זמן, וגם עוד משהו למבוגרים. ולהביא את הפסיכולוגיה החיובית עוד ועוד לתוך חיים של אנשים. שירגישו יותר בוחרים.

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
לקחת מחברת. לכתוב עליה – אני ורעיונותיי, או – אני והשראותיי. לא צריך לחכות לתנאים המתאימים, לחדר הנכון. לזמן הנכון. לקחת את המחברת עליך. כל הזמן. להחזיק אנטנה עם תדר שאומר – אני אדם יצירתי. כולם יצירתיים. זה שלא עשיתי פרודוקטים יצירתיים אולי, לא אומר שאני אדם לא יצירתי. כשאדם מניח לעצמו, מרפה, הוא יכול לאסוף המון דברים. דברים שמעוררים בו תגובה, חשק. השראה. זה מביא לערנות. זה יכול להיות שיר, מראה, אנרגיה של מישהו. זה לא חייב להיות מחברת, לא כולם רושמים. אפשר לאסוף חפצים, אפשר לצלם. העיקר לפתוח פולדר של האני היוצר. והמלצה שניה – למצוא שותפים טובים. להכנס ל"זוגיות". בחלק מהחלומות היצירתיים הגדולים שהיו לי ומימשתי, עזרו לי שיתופי הפעולה. מצאתי אתי עוד אבא או אמא לפרוייקט. לדוגמא, העבודה עם שגית – רציתי לייצר לעצמי משהו שאני עצמאית בתוכו ושייתן לי במה להופיע. הרמנו את ההופעה ביחד, וזה לא היה קורה לבד. גם בדברים אחרים, אני משתפת אנשים שקרובים אלי, זה עוזר ללדת. ועוד המלצה קטנה – להתרחק מ'כבייני חשק'. כשיש חלום יצירתי, תמיד יהיו אנשים בסביבה שיגידו למה זה לא יצליח. תמיד יהיה את ה'לא'. צריך להתרחק מזה. לבחור אנשים שמאמינים ומתלהבים.

מה המוטו שלך?
המוטו שלי הוא גם וגם. זה נכון להמון היבטים בחיים שלי. חוץ מבעלי, ששם אין גם וגם, זה נכון לחיים המקצועיים, להורות. לא הייתי יכולה להיות אמא שנשארת בבית, ולא הייתי יכולה לוותר על ההורות. הפסיכולוגיה החיובית היא התמקדות במה שעושה אותך מאושר. אצלי, אני לא רק יותר מאושרת, אני גם יותר מרגישה, יותר חרדה. יותר הכול.

איזו עצה את יכולה לתת לקוראי הבלוג?
להינות בזמן הקריאה! אם אדם קורא בלוג על אנשים על אנשים יצירתיים, ומתוך זה הוא מסיק למה הוא לא יצירתי, ושאין לו את החדר עבודה הזה, וההורים האלה, והאמצעים האלה, אז חבל. אם קוראים מתוך השוואה להיעדר, אז מפספסים משהו חשוב. לקרוא כל דבר כהזמנה קיומית לממש חלום. גם אם לך אין תנאים כאלה, לכל אחד יש את התנאים שלו.

האתר של שירלי.

״דו רה מו״.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כתבות, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s