גליה – מעבר לסדר


המשימה שלי היא ליצור יחד עם הלקוחות סביבת מגורים מסודרת יעילה ואישית שתאפשר להם להתמקד במה שחשוב באמת. לשנות סדרי חיים. 

DSC_0718

תואר ראשון בפסיכולוגיה ואנתרופולוגיה, ותואר שני במנהל עסקים עשיתי בניו-יורק. חוויתי מעברים מרובים ומגורים בחו"ל. למדתי גם עיצוב פנים, מודל אימון משפחתי, וחשיבה הכרתית.

בשירות הצבאי שלי כקצינת ת"ש, הזדמן לי לבקר בבתים רבים ולראיין מאות משפחות. מאוחר יותר, עבדתי כמנהלת רילוקיישן בתחום משאבי אנוש גלובליים בחברת הייטק גדולה. גם שם, ליוויתי משפחות רבות בתהליכי מעבר. פגשתי הרבה אנשים שחיים בבתים שלא עושים להם טוב. לעתים קשה לשים את האצבע על משהו ספציפי, והסיבות מגוונות. החל מתקלות פיזיות, דרך מיקום לא נכון של רהיטים, חוסר התאמה בין החלל לבין הצרכים התפקודיים שלנו, בלגן ועומס שיוצרים מתח ומבזבזים זמן יקר, ועד לסגנון שלא מייצג את מי שאנחנו, ולכן לא נעים לנו אתו. חלקנו מפסיקים לארח, משלימים עם בית שלא משרת אותנו, או הולכים לקצה השני ומשקיעים בשיפוץ מאסיבי, ואפילו עוברים דירה.

יש דרך אחרת. לעבוד עם מה שיש. אני מביאה אתי לתהליך הקשבה, יכולת ארגון מעולה וארגז כלים עשיר. בשיתוף פעולה מלא עם הלקוח, בתהליך מובנה ומותאם אישית, המבוסס על גישת "Apartment Therapy" האמריקאית, בזמן לא ארוך ובעלויות נמוכות יחסית, ניתן למצות את המיטב מהבית ולהפוך אותו למקום אהוב שעובד בשבילכם. להרגיש בית אמיתי.

ליצירת קשר: 052-5611900.

לקוחות כותבים:

גליה יקרה,
לפני שהגעת אלי, כמו מלאך, לעזור לי לארגן את הבית, הייתי שרויה בסוג של שיתוק. גיבובי הניירת ופריטים שונים שלא ידעתי מה לעשות בהם, יצרו אצלי חוסר שקט כמו גם הורדת מסך והזנחה במהלך הזמן, מאחר ולא טיפלתי בכך, הדברים נערמו והציפו. ואי אפשר היה להמלט מאחריות. התייצבת בביתי וניגשת לעניינים במקצועיות, במיומנות, ובבטחה..הפרדת, מיינת, קטלגת. פירקת והרכבת באופן שיטתי את המוני הפריטים, החל בניירת ישנה ומייגעת וכלה באוסף של בגדים ששכבו בארון שנים ארוכות.
הסברת בטון מרגיע באיזה אופן יש לטפל בפריטים, כיצד למיינם, ולארגנם.
פתאום תחת ידייך כל הבלגן הזה נראה כל כך פשוט…תחושת החרדה וחוסר השקט הפכו להקלה  ולשחרור.
לאחר  שהכל הסתיים, אחזה בי תחושה מדהימה, כאילו עול כבד הוסר מעלי
תודתי נתונה לך מכל ליבי.
בהערכה ובהוקרה
א.
עבדנו יחד על חדר משפחה בבית שגרים בו עשרות שנים. החדר היה עמוס באוספים של כתבי עת, ספרים, ניירת וחפצים שונים, שגם לאלו שהיה חשוב לי לשמור, לא הייתה דרך להגיע בקלות. היה קשה לי להיפטר מהעומס הזה לבד, וביחד, ניפינו כמות גדולה מאוד של דברים, העברנו ארגזים על גבי ארגזים למיחזור, מיינו את מה שנשאר לקטגוריות, והפכנו את החדר למקום שאפשר להשתמש בו, ונעים להימצא בו. עכשיו יש גישה נוחה לכל תכולת החדר, ניתן לנקות אותו בקלות, ויש מקום של כבוד למזכרות שקודם לכן נעלמו תחת ערימות של חפצים.
מ.

DSC_0097

קולאז הברוש ה

DSC_0089b (1)

קולאז הברוש ז

קולאז הברוש ו

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה גליה מעצבת ומארגנת | עם התגים , , , , , , , , , , | תגובה אחת

פוף לכל פועל


תמר ניקס – מעצבת מוצרי טקסטיל

נולדה בשנת 1974, גדלה ברמת אילן. כיום חיה בחיפה עם משפחתה ועובדת בסטודיו הביתי שלה.

20141126-DSC_0102

 איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
מעצבת מוצר בתחום הטקסטיל, או מעצבת מוצרי טקסטיל. אני משלבת בין עבודה כנותנת שירותי עיצוב ללקוחות, לבין עבודה על קו מוצרים משלי.

שטיח חלוקים

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
נולדתי בירושלים, ובגיל 4 עברתי לרמת אילן. הורי גרים שם עד היום. סבתי הייתה ציירת, אבל הורי לא עסקו בדברים הקשורים באומנות או עיצוב. כילדה, תמיד למדתי והתעסקתי במלאכות יד. אהבתי לעבוד עם הידיים, והייתה לי המון סבלנות לזה. בצבא שירתי במודיעין, ואחרי השחרור, כשחיפשתי מה ללמוד, המסר מהבית היה – תלמדי מקצוע, עיצוב זה לא מקצוע.. מצאתי את עצמי עוברת על הידיעון של אוניברסיטת תל-אביב, אפילו שקלתי קרימינולוגיה, אבל הגעתי לעמוד האחרון בלי שמשהו עצר אותי בדרך. הבנתי ששם זה לא יהיה. ניסיתי להתקבל לכמה מוסדות ללימודי עיצוב, בלי תיק עבודות באמתחתי, ובסופו של דבר התקבלתי, ברשימת המתנה, לעיצוב טקסטיל ב'שנקר'. למרות שהכיוון שלי היה עיצוב מוצר, וידעתי שאין לי יד קלה לציור, החלטתי ללכת על עיצוב טקסטיל. זה לא היה זר לי, תמיד אהבתי בדים וידעתי לתפור. בתחילת הלימודים היה לי מאוד קשה. כולם ציירו נורא יפה. זכורה לי פעם שעמדתי ובכיתי מול מודל עירום בשיעור, כי לא ידעתי מה לעשות. בדיעבד, אני רואה את הלימודים ב'שנקר' כזכייה וברכה. זכיתי ללמוד מקצוע שמאפשר ביטוי עצמי והתגברתי על החרדות שלי. סיימתי בגיל 25 בהצטיינות, ועם הרבה גאווה ותמיכה מכיוון הבית, התחלתי לעבוד בחברת שורש שיושבת בטירת הכרמל. עוד בשנה הרביעית של הלימודים עבדתי שם, ולאחר סיום הלימודים החלטתי להמשיך במשרה מלאה. זה היה בית הספר השני שלי. עשיתי שם תרמילים, רצועות לסנדלי שורש, וזה היה בית ספר מעולה. עד היום אני משתמשת בשיטות שלמדתי שם. אני מאמינה שעיצוב טוב הוא להמונים, ושכולם ראויים לו. מאחר והעבודה בשורש הייתה מאוד תובענית, עברתי לגור בחיפה. אחרי מספר שנים נסגרה מחלקת הפיתוח בשורש, ועברתי לעבוד בדלתא. במקביל, התחתנתי עם אורי ועשיתי גם תואר שני בעיצוב מוצר בטכניון. בדלתא, הגעתי מהר מאוד למחלקת הגרביים, שהן מוצר מאוד מורכב. גם שם רכשתי המון ניסיון, כולל עבודה מול חו"ל. המדיניות בדלתא היא לשתף את המעצבים בעבודה מול הלקוחות. ב-2004 נולד בני הבכור, ואחריו, בהפרשים של שנתיים, שתי הבנות שלי. אחרי 4 שנים בדלתא, עם שני ילדים קטנים, הרגשתי מוכנה לעבור הלאה. חופשת הלידה נתנה לי נתנה לי את הפריווילגיה לחשוב.

20141126-DSC_0036

היה לי ברור שאני רוצה להציע שירותי עיצוב כעצמאית, היו לי המון חומרים וידע, אבל לא ידעתי איך ולמי. בתור התחלה, חברתי לסטודיו של חברים טובים – איגלו. ובהמשך, כעצמאית, הצעתי שירותי עיצוב מוצרים בתחום הטקסטיל לחברות ויזמים שרוצים לפתח מוצרים. זה היה מאוד מגוון ומעניין. החל מלקוחות כמו 'טייני לאב', עם מוצרים רכים ונעימים לתינוקות, וכלה בחברות מהתחום הרפואי שרצו מנשאים לציוד שלהם. אני עושה את זה עד היום. היה לי המון חופש יצירתי, אבל באיזשהו מקום הרגשתי צורך בביטוי אישי. לעשות משהו משלי. כל זמן שהילדים היו קטנים, לא הייתה לי מספיק אנרגיה לזה, וצורכי הפרנסה קדמו. הייתי גם תקועה בתוך רעיון ש'המשהו שלי' יהיה מוצר שיציל את העולם, איזה פטנט חדשני, מגן קרינה למשל, לא סתם מוצר, אלא מציל חיים. השינוי שלי הגיע כשהבנתי, בתהליך עבודה עם מאמן אישי, טל קופרמן, שאני לא צריכה להציל את העולם. בעבודה מול הלקוחות יצרתי המון מוצרים מהסוג הזה, חשובים ומועילים, ועכשיו אני יכולה לעשות פשוט משהו שלי. הייתי בנקודת זמן שבה הילדים מעט גדלו, למדתי כבר לעבוד מול לקוחות, מוצרים שלי מופצים בעולם, ויש לי צורך ברור במשהו שלי, עם העולם הצורני שלי.

מה הייתה העבודה הראשונה שיצרת?
החלטתי להתחיל ממשהו קטן. מתנה ללקוחות. היה לי לבד טבעי, 100% צמר שהתאהבתי בו קשות, למרות שזה חומר מאוד יקר. רציתי להכין כלי קטן לכלי כתיבה, שאוכל לשלוח אותו שטוח במעטפה, והלקוחות יקפלו וירכיבו אותו, ללא תפירה או חיבורים מסובכים. עבדתי על זה המון, בצורה שלא עבדתי על מוצרים של לקוחות. זה היה שונה, שלי. טל, המאמן, איתר את הפוטנציאל, ועודד אותי להמשיך למרות שלא הייתי בטוחה שאנשים יתעניינו בצורות שלי ואם יש לזה בכלל מקום. כשסיימתי לעצב, הלכתי ליצרן שחותך בלייזר ותכננתי גם להוסיף סימון לייזר, בחצי חיתוך, בתחתית הכלי. קניתי את החומר והעברתי הכול ליצרן לחיתוך. כשבאתי לקחת את המוצרים החתוכים, המפעל הסריח בטירוף. קשה לתאר עד כמה. לבד עשוי בעצם משיער של כבשים, וכששורפים שיער בלייזר זה מסריח. מאוד. נתקעתי עם ארגז שאי אפשר להתקרב אליו. לא עזרו אמבטיות ריחניות וייבוש בשמש. הריח נשאר המון זמן, וכמובן שהמתנות לא נשלחו ללקוחות.

FotorCreated

המשכתי בדרכי. הייתה לי המון עבודה עם לקוחות. עד שטל שאל אותי שוב – מה עם הדברים שלך? מתי תעשי? תציבי לעצמך מטרה. הייתי בת 38 בערך, ושנה קודם ביקרתי בשבוע העיצוב במילאנו. אני מקפידה כל שנה לבקר בתערוכה אחרת כדי לקבל רעיונות ולהתעדכן. אמרתי לו שאני רוצה להציג במילאנו עד גיל 40. פשוט ככה. ואז התחלתי באמת לרוץ עם הדברים שלי. את הרעיון לשם boodo לקחתי מהחברים הדמיוניים של הבת שלי. הלוגו הוא בעצם תמצות של אותיות השם – b,d,o, ובגלל שהייתה חשובה לי הסימטריה, נכנסה לשם גם צורה שמזכירה עיניים של ינשוף, מעבודה שעשיתי מזמן.

20141126-DSC_0016

 

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
יש לי שני חדרי עבודה בבית. בשניהם מאוחסנים חומרים, קטלוגים, עבודות שלי. אני שומרת הכול, אפילו עבודות מהלימודים.

20141126-DSC_0108

באחד מהם אני עושה את העבודה המשרדית וכל מה שעל המחשב, ובשני, המואר יותר, עם הנוף, אני עובדת בעמידה, סביב השולחן, מציירת, חותכת וגם תופרת.

20141126-DSC_0441

שולחן העבודה שבמרכז החדר הוא תזכורת לסוג העבודה שאין לי יותר סבלנות אליה. במסגרת הלימודים ב'שנקר', קיבלנו אתגר להכין שולחנות. אני הייתי בעניין של חלל באותה תקופה, אז לקחתי את הדוגמא של שביל החלב, ואחד אחד, בעזרת משפחה וחברים, קדחתי חורים ושיבצתי מאות חרוזים. סיזיפי לגמרי.

FotorCreated2

מעבר לכביש יש בית דפוס, וזה מעולה לי, כמו שלוחה של הסטודיו. בכלל, מאז שעברנו לדירה הזו לפני שנתיים, אני מרגישה שיש לי מקום. האנרגיה פה נהדרת, הנוף עושה לי כל כך טוב. הדבר היחיד שהייתי משנה, זה הפרדה ברורה יותר בין הסטודיו לשאר הבית, למרות שטוב לי מאוד לעבוד מהבית. אני מרגישה ברת מזל.

מהם מקורות ההשראה שלך?
ישנו קודם כל ה-'אני מאמין' שלי כמעצבת. אני אוהבת לעבוד עם חומרים טבעיים, ומאמינה שעיצוב טוב לא צריך להיות יקר. לכן, העיצובים שלי הם לא עתירי עבודה (מרגע שמסתיים תהליך העיצוב כמובן). נקודת ההתחלה שלי הייתה ליצור דברים ללא תפר, רק חומר וחיתוך. העולם הצורני שלי, ההשראה שלי, אלו צורות מגוף האדם.

20141126-DSC_0028

אותה השראה שהשפיעה עלי כסטודנטית. אולי זה קשור לעובדה שאבי חוקר מוח. היופי שלנו מבפנים נראה לי קסום. ולצורות הדגים בשטיח, לדוגמא, הגעתי במקרה. הייתה לי תקופה קשה, הרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי, ויום אחד אמרתי – זו ממש מערבולת של דגים. שילבתי את הדגים בצורות מתוך הגוף, אבל מה שנשאר בסוף הם הדגים.

20141126-DSC_0612

FotorCreated4

שטיח דגים

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
הרעיונות הכי טובים באים לי בלילה, או כשאני במקלחת. מרגע שיש את הרעיון, יש מוצרים שאני מיד יודעת איך הם יראו ויכולה לשבת ולצייר אותם, לחתוך דוגמא, והם מוכנים די מהר. לרוב זה תהליך ארוך של ניסוי ותהיה. בדיקות עובי, יציבות, הכנת אב טיפוס מחומר זול יותר כמו שטיח תעשייתי דק. שלב העיצוב והתכנון הוא שלב מאוד ארוך בדרך כלל, דורש המון סבלנות. חוזרים להתחלה ועוברים את התהליך המון פעמים. ככה מגלים דברים חדשים ונפקחות העיניים. משולבת בו גם חשיבה על אופן הייצור, מאחר ולפחות אצלי, חשוב לי שניתן יהיה לייצר באופן תעשייתי. אני לא בעד 'עבודת יד' שצורכת שעות על גבי שעות של איזו תופרת מסכנה שלא מרוויחה כלום. מאחר וכרגע כל קו המוצרים שלי, טקסטיל רך לבית, מורכב מחומר וחיתוך, הייתי צריכה למצוא מכונה שתחתוך את הלבד ואת העורות בלי הסירחון של הלייזר.

20141126-DSC_0605 20141126-DSC_0593

למזלי, במסגרת העבודה שלי בתחום, יצא לי להכיר המון מפעלים בארץ, והגעתי למפעל באשדות יעקב, שיש לו מכונה שחותכת בדים שעמידים בכדורים ופיצוצים, לרכבים ממוגנים. היא חותכת גם עורות לנעליים, ואין לה בעיה לחתוך לבד עבה. הייתה לי כימיה טובה מאוד אתם, ופיתחתי את המוצרים שלי כך שיתאימו לחיתוך במכונה הזו. מרגע שנמצאה דרך הייצור, אני עושה חיפוש, sourcing, לחומר. כמעט כל דבר צריך לייבא לארץ, וכמו שתמיד עשיתי עבור הלקוחות שלי, אני עושה עכשיו לעצמי. למוצרים מהעור

20141126-DSC_0119

 

20141126-DSC_0622 20141126-DSC_0620

הגעתי מפני שהלבד מאוד יקר, ופונה לפלח שוק גבוה ממילא. ניסיתי לעבוד עם כל מיני חומרים אחרים, כולל עור, ונראה שהעור מבוקש מאוד. היעד שהצבתי לעצמי, להציג במילאנו ב 2014, לכבוד יום הולדת 40 שלי, דחף אותי ליצור קו מוצרים שהחלטתי שיהיו מוצרים לבית, סלסילות מתקפלות ושטיחים. פרויקט כזה דורש תהליך עבודה בפני עצמו, תהליך שהכרתי מעבודתי עם הלקוחות שלי. ובכ"ז, כשמדובר ביצירה שלי, זה שונה. מרגע שהחלטתי להציג שם, נכנסתי לטרפת של ליצור את הדגמים, לייבא חומר גלם, לייצר, לצלם (נעזרתי בשירותיו של הצלם המעולה – אלעד גונן), לנסות להתקבל בכמה רבעים של העיר, לתכנן ולעצב את חלל התצוגה. הצגתי בסופו של דבר במסגרת אירוע בשבוע העיצוב בשם – Tortona Design Week, ההפקה הגדולה והנחשבת ביותר, בחלל שמשמש בשגרה כמוסך. 

מילאנו 1 כשאת השטיחים תליתי, ולסלסילות הכנתי סטנדים מינימליסטים עם רגלי X ומשטחי דיקט. תהליך השילוח לאיטליה היה מאוד מלחיץ, ובכלל, את כל המבצע הצבאי הזה עשיתי כמעט לבד.זה היה נורא מרגש. באו המון אנשים לראות, והיו תגובות נהדרות.

מילאנו 2
איך נראה יום בחייך?
אני קמה בבוקר ומכינה המון סנדביצ'ים. השנה מאוד נוח לי כי שלושת הילדים באותו בית הספר. ההליכה אתם לשם עושה לי טוב, אני מרגישה שעשיתי את הטיול הקטן שלי, ואז נהיה שקט ואפשר לעבוד. יש לי עדיין הרבה עבודה מול לקוחות, טלפונים, ואני מקדישה הרבה זמן לעבודה על הדברים שלי. בשעות אחר הצהריים אני עם הילדים, וממשיכה לעבוד בערב, אלה השעות היותר פרודוקטיביות שלי. הימים האהובים עלי ביותר הם אלה שאני עובדת בבית. את ימי הפגישות שלי, נסיעות לספקים, ליצרנים, אני משתדלת לרכז. 'ימי תל-אביב' אני קוראת להם.

20141126-DSC_0006

על מה את עובדת כרגע?
כרגע אני בשקט שאחרי הסערה.. ההצגה במילאנו הייתה מאוד אינטנסיבית. בעקבותיה, הוזמנתי להופיע ביריד 'צבע טרי' שהתקיים בחודש שעבר. אני מרגישה שהמלחמה בקיץ גרמה קצת להאטה, אבל המטרה שלי במילאנו לא הייתה למכור, לא חשבתי על זה ככה, רק להראות. כל מה שמעבר לזה הוא בונוס. יש לי כמה הזמנות על הפרק. טולמנס הזמינו ממני הזמנה ראשונה, דווקא מעור ולא מלבד, וביריד צבע טרי הבאתי אתי כמה מוצרים למכירה, מה שלא חשבתי לעשות במילאנו. וישנם גם הרהיטים,

20141126-DSC_0495

שצמחו מהצורך להציג את המוצרים בצורה אטרקטיבית ומעניינת. במילאנו, בגלל אילוצי משקל ונפח בשילוח, הסתפקתי בפלטות דיקט דקות, אבל כשהוזמנתי לצבע טרי, הבנתי שאני משוחררת מהאילוצים האלה, ותכננתי שולחנות וסטנדים שגם הם מורכבים מצורות שטוחות, מורכבים ללא ברגים, רק חומר וחיתוך, ושואבים השראה מצורות אורגניות של גוף האדם. הייתה התלהבות גדולה מהם ביריד. כרגע אני עסוקה בלמצוא חלופה למכונת החיתוך של היצרן שלי. המפעל שעבדתי אתו נמכר, אבל מצאתי עסק לספרי קודש בכפר חב"ד, ויצרן נעליים בדרום תל-אביב, ושני המקומות האלה יכולים לחתוך את החומרים שלי. בנוסף לזה, יש את הפופים. עוד מתקופת לימודיי ב'שנקר' יש לי עניין עם פופים. תמיד ראיתי בעיני רוחי חלל מלא בדברים נעימים וצורות נעימות, מקום שאפשר להיזרק בו ולהתפנק. יש לי בבית שני פרוטוטיפים שתפרתי בעצמי, ויש עוד פופים בשלב הסקיצות, כמו משהו בצורת קיפוד שאני מנסה לפענח איך אפשר לתפור אותו בקנה מידה הגיוני.

20141126-DSC_0474 20141126-DSC_0464 20141126-DSC_0467

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
המון. זה נורא חשוב לי. העובדה שאני מייצרת משהו נותנת לי שקט. תמיד הייתי ילדה שעוסקת במלאכת יד, ועושה דברים. הבנתי שזה הצורך שלי. אין פה שאלה בכלל.

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
אני מאוד ביקורתית כלפי עצמי. אני מרגישה גאווה כלפי דברים שעשיתי לעצמי, ופחות ללקוחות, פשוט בגלל שהם באו ממני. אני מאוד אוהבת את השטיח של הדגים. אבל כל הצד של המכירות פחות מעניין אותי. אחרי שהמוצר מוכן לא מעניין אותי מה קורה אתו.

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
הנוף של הים עושה לי טוב. הוא נכנס לי לנשמה בזמן שאני עובדת. בכלל, העיר הזו עם ההר, ירוקה, נעימה.

 

20141126-DSC_0424

 

20141126-DSC_0019

20141126-DSC_0013

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
לא היה לי פשוט להגיע למקום של להרשות לעצמי לעשות את הדברים שלי. ההחלטה להפוך משכירה לעצמאית לוותה בהמון התלבטויות. בנוסף, כל הצד של השיווק והמכירות יותר קשה לי. זה לא בשבילי. נכון שכמעצבת עבור לקוחות אני מוכרת את עצמי, אבל הייתי רוצה מישהו שינהל את זה עבורי. מבחינה כלכלית, אני מאושרת היום שאני יכולה להרשות לעצמי לייבא גליל לבד לפני שאני לגמרי יודעת מה אעשה אתו. בכלל, הייתי אומרת שלכל אדם יוצר יש קשיים. קורה שמסתובבים כמה ימים עם מחשבות ולא יוצא כלום, ורק אחרי כמה ימים קשים הרעיון מגיע במקלחת..

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
בעבודה עבור לקוחות ישנם צוותי מעצבים ואנשי שיווק, אבל כעצמאית, על הבייבי שלי, מעולם לא. אני מתייעצת לפעמים עם אחרים שאני מעריכה את דעתם, אבל אני לא מאוד טובה בעבודת צוות.

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
את דניאלה להבי ז"ל, הערכתי כמעצבת. את איילה צרפתי אני מאוד אוהבת, ודורין פרנקפורט היא בעיניי גאון בתחומה.

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
אין סיכוי שהייתי עושה משהו אחר. זה מה שנועדתי לעשות. אומרים לי שמתאים לי להיות מהנדסת, אבל אין מצב.

אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
הלקוח האולטימטיבי מבחינתי הוא 'איקאה', כי אני רוצה לעצב להמונים. הייתי מאוד שמחה לעבוד עם חברות כמו 'הביטאט'.

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
הייתי שמחה אם איזו חברה הייתה מזמינה אותי לעצב לה משהו עבורה לפי הקו שלי. לעשות את הדברים שלי. זה יהיה שיא מבחינתי. להתעסק בעיצוב, ושחברה גדולה תיקח את זה לאלפי בתים. רגע אני מוזמנת להציג בביאנאלה לעיצוב בברזיל, ויש על הפרק הצעות שונות שהגיעו בעקבות מילאנו. קיבלתי חיזוק שמתעניינים במוצר שלי ושיש לזה מקום. השאיפה שלי היא למכור בכמויות גדולות, ויש לי עוד רעיונות בעולם הלבד. אולי יצא משהו גם מהרהיטים. אין לדעת. הייתי גם שמחה שיהיה לי קצת יותר זמן לעבוד בתוך תמהיל החיים שלי.

20141126-DSC_0021

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
מה המוטו שלך?

איזה עצה תוכלי לתת לקוראים שלנו מניסיונך האישי?

יש לי תשובה אחת לשלושתן. הכול אפשרי. אני באמת מאמינה בזה. להציב לעצמך יעדים ולהגיע אליהם. צריך רק להתמיד, לא משנה באיזה תחום, וזה כבר יביא אותך לאן שתרצה.

אתר www.boodo.biz
סטודיו www.tamarnix.com

 

פורסם בקטגוריה כללי, כתבות | עם התגים , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

טובות השתיים


Simsisters – אירה ולנה, איור, צילום ועיצוב.

נולדו באוקראינה, בשנת 81 ו-85. גרות ברמת גן, כל אחת עם בעל ותינוקת, ועובדות יחד בסטודיו בביתה של אירה.

simsisters 1

איך אתן מגדירה את תחומי העיסוק שלכן?
אנחנו מאיירות, מצלמות, כותבות בלוג, ולאחרונה עורכות גם אירועים לנשים בשילוב קראפט.

מה הייתה הדרך שלכן למה שאתן היום?
נולדנו בלבוב באוקראינה, על גבול פולין. אירה בשנת 81 ולנה בשנת 85. משפחה רוסית טיפוסית, הורים מהנדסים, שתי בנות, כלב וסבתא. גדלנו באזור מאוד גזעני, ולא היינו בכלל מחוברות לזהות היהודית שלנו. כילדות, הלכנו להמון חוגים, רק כדי להעביר את שעות אחר הצהרים עד שההורים יחזרו מהעבודה, כך שלמדנו סריגה, איור, ריקוד, פסנתר… בשנת 98, כשאירה הייתה בת 17, היא עלתה לארץ לבד, כדי לעזור לסבא וסבתא מצד אמא שעלו לארץ כבר בשנות ה-80. זו הייתה תקופה לא פשוטה. הסבים לא היו רגילים לגור עם עוד מישהו בבית, ומהר מאוד היה ברור שזה לא ילך. מאחר וההורים היו נגד גיוס, עברה לבאר שבע ללמוד הנדסת מכונות. שם גם הכירה את בעלה, שלמד הנדסה כעתודאי. בהמשך, הוצב בתל-השומר, והם עברו לרמת-גן עם שתי הכלבות שלהם. עד לפני חודשיים עבדה במקביל בבדיקות תוכנה בחברות שונות. בשנת 2008, עלתה גם לנה לארץ, ללא ידיעת עברית, ועם תואר ראשון ושני בעיצוב גרפי והפקת דפוס. את בעלה הכירה דרך בעלה של אירה. יחד, הלכנו ללמוד ב-
HIT בחולון. קורס של שנה וחצי בתקשורת חזותית. העסק המשותף התחיל בעצם בקורס מיתוג. היינו צריכות להמציא חברה ולבנות אותה מאפס, עד לשלב הקטלוג. החלטנו שבמקום סתם להוריד תמונות מהאינטרנט, נבנה משהו מבובות שעוד לפני כן היינו סורגות ותופרות לחברים. קראנו למותג ולסטודיו שלנו 'קימוקה', שם שנשמע יפני, כמו המראה של הבובות.

484593_505459632813684_2083485116_n 527223_505459702813677_763905114_n (1) 529180_428785563814425_2139974655_n 534838_428780603814921_1131243385_n

לנה ציירה כמה בובות, ואירה תפרה אותן. היום גם לנה תופרת. אנחנו כל הזמן לומדות דברים חדשים ומפתחות את עצמנו בתוך עולם העיצוב. אירה לומדת כבר שנתיים איור אצל וולף בראשון לציון,

simsisters 4

לנה למדה צילום דיגיטלי..בהתחלה, קימוקה היה מופרד מהצילום, אבל החלטנו שנכון יותר יהיה לאחד את העיסוקים שלנו. מיתגנו מחדש, והיום אנחנו פשוט – 'סימסיסטרס' (האחיות סימונוביץ').

מה הייתה העבודה הראשונה שיצרתן?
הייתה בובה שחברה הזמינה, כמעצור לספרים. מלאנו אותה באורז כדי שתהיה כבדה.

איך נראה חלל העבודה שלכן? מה אתן אוהבות בו? מה הייתן משנות?
אנחנו עובדות בבית של אירה, שצמוד לגן שבו נמצאות שתי הבנות שלנו, בנות עשרה חודשים ושנה וחצי. יש לנו בחצר שני מחסנים, של אביזרי סטיילינג ושל מוצרים למכירה.

simsisters 8

simsisters 17

בתוך הבית יש חדר עבודה, שבו נמצאים חומרים, מכונת תפירה ומחשב, אבל חלק גדול מהיום אנחנו פשוט בסלון. קורה שיש לנו משימות שונות, ואז כל אחת יכולה לעבוד בבית שלה. מצד אחד זה מאוד נוח, הגן צמוד, ויש לנו את כל היום לעבוד יחד. אפשר אפילו לגנוב שנת צהרים.. מצד שני, היינו מאוד רוצות סטודיו גדול, שישמש לתצוגה ולעבודה, עם הרבה אור. כיום אין לנו מספיק מקום, וזה פחות נוח שהדברים במחסנים.

מהם מקורות ההשראה שלכן?
דברים שונים שאנחנו רואות. זה יכול להיות פינטרסט, סרטים מצוירים, וגם העבר, הילדות שלנו.
אירה- טיילתי עכשיו חודש ביפן, ואולי זה המקום שהייתי צריכה לחיות בו. שם, אנשים מבוגרים מרשים לעצמם ללכת עם דברים ילדותיים ומצחיקים. אנחנו מאוד מתחברות לסגנון נאיבי, זה לא ילדותי בעינינו, אבל בארץ, זה נתפס ככזה.

מהו תהליך היצירה? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
אם זה יום צילום, אנחנו קודם כל יושבות וחושבות. מדברות עם המצטלמים ובונות לוח השראה של צבעים, פריטים. מציירות סקיצה ומתחילות להרכיב את הסט. לפעמים זה כרוך באיסוף, קניה או ייצור של אביזרים. כל צילום שונה ומותאם ללקוח. אנחנו אוהבות לצלם בטבע, ומחפשות תמיד מקומות חדשים. אם זה מוצר, או קו מוצרים חדש, אנחנו קודם כל יושבות יחד ומתכננות מה אנחנו רוצות לעשות. ברגע שיש את הנושא,

simsisters 24

IMG_8036

_DSC9806 (Large)

לדוגמא – אותיות, או חיות, כל אחת מכינה סקיצות משלה, ואז אנחנו מביאות את זה למכנה משותף. יש לנו סגנונות שונים. הכול מתחיל מאיורים, ואז עובר למוצרים כמו – קלמרים, מחברות, נרתיקים לדרכונים וכולי.

IMG_5966

simsisters 11

אנחנו מדפיסות על עור, שעם, בד, נייר..זה תהליך של שיפור ושינוי. קורה גם שהתלהבות של לקוחות ממוצר מסוים משפיעה על הכיוון שלנו. את הכול אנחנו תופרות בעצמנו, כי חשוב לנו להקפיד על הדיוק.

simsisters 10

איך נראה יום בחייכן?
אנחנו נפגשות מוקדם בבוקר, מכניסות את הבנות לגן, שותות קפה, ומתחילות לעבוד. אם אנחנו לקראת יריד (אנחנו משתתפות בשלושה ירידים בשנה), אז מתחילים ברשימה מסודרת של מה צריך להכין, מה להדפיס. אירה מאוד טובה ברשימות, ללנה יש בעיית ריכוז וזיכרון, וזה עוזר לנו להיות יעילות. בחמש הבנות יוצאות מהגן, ואנחנו ממשיכות לעבוד, כשמי שפחות עסוקה מאיתנו משגיחה על הבנות. לרוב אנחנו עובדות עד שהבעלים שלנו חוזרים בערב, ואז לנה הולכת הביתה עם המשפחה שלה. את הפגישות עם הלקוחות, הספקים, וקניית חומרים, אנחנו אוהבות לרכז ולעשות ביום אחד בשבוע.

על מה את עובדת כרגע?
על כמה פרויקטים. קודם כל, אנחנו מצלמות, עריכה גראפית, והבאה לדפוס של ספר השראה עם נתנאלה כחלון, שאמור להיות מוכן לקראת יריד דצמבר ב'שרונים'. פרויקט נוסף שאנחנו עובדות עליו הוא בראנץ' סתווי, שיתקיים עוד שבועיים. הוא יהיה השני שלנו.

simsisters 27

simsisters 29

_DSC1949

יש לנו עמוד פייסבוק מיוחד לזה. מדובר באירוע לנשים שאנחנו מרימות מאלף עד תו, כולל ארוחה וסדנת DIY. הקודם היה בנושא קייצי, ומאוד מוצלח. אירה למדה בין השאר קונדיטוריה, 'עושים בישול' בהרצליה, כך שאנחנו מכינות הכל בעצמנו. ההשראה לאירועים האלה הגיעה מקינפולק, מגזין לייפסטייל שאנחנו מאוד אוהבות, וכיום גם מתורגם בארץ לרוסית.

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייכן, מה אתן מקבלות ממנו?
זה תופס את כל המקום. זה אפילו הפך לעסק משפחתי גם עם הבנים. אולי נכון יותר לקרוא לזה סים פמילי ולא סים סיסטרס. הבעלים שלנו עוזרים לנו בהמון דברים. גם ההורים.

איזה עבודות שלכן אתן אוהבות במיוחד או גאות בהן במיוחד?
אנחנו מאוד אוהבות את הצילומים האומנותיים. שם אנחנו הולכות עם הרעיונות שלנו, אנחנו חופשיות יותר. יש, למשל, תכשיטנית שאנחנו עובדות אתה, ועשינו לה סרטון. זה נמצא ב-Vimeo. גם את הבובות אנחנו מאוד אוהבות. יש רק אחת מכל סוג, וחשוב לנו שהן יגיעו לאנשים שמעריכים ואוהבים אותן.

simsisters 3 (1)

simsisters 28

simsisters 14 (1)

איך משפיע המקום שבו אתן חיות על היצירה שלכן, ואתן עליו?
העובדה שאנחנו חיות ועובדות בארץ משפיעה על הסגנון שלנו. הוא משתנה מעט כדי שיתאים לתרבות ולאנשים כאן. בעיקר במובן שאנחנו מתפתחות יותר לכיוון של מוצרים שימושיים, ופחות עם הבובות, מפני שהן נתפסות פה כמשהו ילדותי, ופחות כאובייקט עיצובי שמתאים גם למבוגרים.

אילו קשיים אתן חוות או חוויתן בתהליך היצירה שלכן או בדרך שעשיתן עד היום?
לאירה קשה יותר לתקשר עם אנשים שהיא פחות מכירה,

simsisters 7

אז לנה היא לרוב זו שמדברת,

simsisters 12

ואירה יותר כותבת מיילים. גם בבלוג שלנו, אירה כותבת ולנה מצלמת. בירידים, לנה היא זו שנמצאת בקדמת הדוכן. קושי נוסף הוא תקופות של יובש, של פחות עבודה, אבל אז אנחנו ממציאות פרויקטים לעצמנו, כמו הצילומים. אנחנו עסוקות כל הזמן בלחפש מה שימושי, למה יהיה ביקוש, ורק אז מייצרות. זה קצת מאט אותנו ומונע מאיתנו פשוט ליצור בצורה אינסופית.  

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לכן במהלך הקריירה?
לא ממש היו לנו שיתופי פעולה. אנחנו מאוד שונות, משלימות אחת את השנייה, וזה סוג של שיתוף פעולה בפני עצמו. אנחנו מקוות שבעתיד יהיו לנו.

איזה יוצרות אחרות אתן מעריכות?
אנחנו מאוד אוהבות את האיורים של גבריאלה ברוך.

אם לא הייתן עוסקות בעיסוק הנוכחי, מה הייתן?
לנה – מרגישה שזה מה שהייתי עושה. אירה – בטח מהנדסת. ואם הייתי באוקראינה, סביר להניח שהיו לי כבר ילדים גדולים.. שמחה שעליתי ושלנה פה איתי.

אם יכולתן לבחור לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי הייתן בוחרות?
אולי היפנים, כי הם אוהבים דברים שפה קוראים להם שטויות. בכלל, לקוח אידיאלי בעיננו הוא מישהו שבא לא בגלל מחיר אלא בגלל שהוא אוהב את מה שאנחנו עושות וגם ייהנה מהעבודה שלנו.

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
קודם כל היינו רוצות סטודיו משלנו. מבחינת צילום, אולי להתפתח לפרויקטים אומנותיים להשראה. היינו רוצות להשתתף ביריד בינלאומי למעצבים ואומנים בטוקיו בשנה הבאה.

simsisters 6 (1)

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
קודם כל סבלנות. שום דבר לא קורה ביום או בחודש. לנו לקח שנתיים עד שהתחלנו להרוויח. לוקח גם הרבה זמן להתגבש, ולדעת איך למכור ואיך לפרסם. אנחנו שואלות כמה שיותר אנשים, ולאט לאט אוספות טיפים. לפעמים עוזר ממש לעשות תוכנית עסקית, לדעת לאן הולכים, מי הלקוח, מה הוא רוצה. כשמוכרים בירידים, לוקח גם זמן להבין איזה ירידים מתאימים ואיזה פחות.

מה המוטו שלכן?
זה משתנה כל יום. היינו אומרות שהיום זה פשוט לקום מוקדם ולסיים מה שצריך.

simsisters 10 (1)

איזה עצה תוכלו לתת לקוראים שלנו מניסיונכן האישי?
אנחנו יכולות לספר, למשל, איך הכנו את מחזיקי הסכו"ם לבראנץ' הראשון שלנו. תפרנו כיס לסכו"ם מניר חום שהדפסנו עליו את התפריט לארוחה. בכלל, זו דרך ליצור דברים מקוריים ולשדרג מוצרי נייר. התפירה במכונה מהירה, קלה, ומוסיפה טאצ' מקסים. אנחנו עושות את זה גם עם מעטפות לדיסקים ודברי נייר אחרים. 

simsisters 223

simsisters

פורסם בקטגוריה כללי, כתבות | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

על איורים וחיות אחרות


הדר ברנשטיין – מאיירת

נולדה בשנת 1983 ברעננה. בשנים האחרונות גרה ולמדה בהולנד ובניו-יורק. כיום חיה עם גלעד, בן-זוגה, והחיות בדירתם בתל-אביב, שם גם ממוקם סטודיו האיור והתפירה.

DSC_0071


איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
אני מאיירת. בזמן הלימודים שלי ולאורך השנים האחרונות נגעתי גם בתחומים אחרים כמו וידאו ואופנה, אבל כיום אני כולי מפוקסת על האיור.

 

book-cover-דון-קישוט

Blue-hair-(A3)מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
תמיד ציירתי. מגיל מאוד צעיר היה לי עיפרון ביד, צבעים, לוח ענק שהיו המון דברים תלויים עליו. סבתא שלי ציירה הרבה, על עץ, על גבס, אבל זה תמיד היה רק תחביב. בתיכון הייתי במגמת אומנות. הייתי טובה בזה, התחברתי בקלות ומצאתי את עצמי. לא ידעתי בוודאות שזה מה שאעשה כשאהיה גדולה, כי זה לא ממש 'מקצוע'. בגיל 18 פגשתי את גלעד, בן-הזוג שלי, ועברנו יחד להאג, בהולנד. הוא למד שם מוזיקה אלקטרונית, ואני התקבלתי לאקדמיה המלכותית לאומנות. התקבלתי כציירת, אבל דווקא כשהגעתי לשם הפסקתי לצייר לחלוטין. התמקדתי בוידיאו ומייצבים. היה לי קשה לצייר שם, ובמקביל נחשפתי לתחום של הוידיאו. בהמשך, עברנו לרוטרדם ושם עשיתי תואר שני באומנות. בתקופה של רוטרדם משהו התרכך בי, ומצאתי את עצמי חוזרת בהדרגה לאיור. בהתחלה רק עם עט, ואז הצטרפו הצבעים, ונוספו אפילו גם תחריטים. בשנת 2009, עברנו לניו-יורק. שם, למדתי ב-FIT, Fashion Institute, לימודי אופנה. השיעור שהכי אהבתי ונמשכתי אליו היה כמובן איור אופנה. הרגשתי שגיליתי שוב את הציור ושוב מצאתי את עצמי. סגירת מעגל. אחרי שנתיים, ב-2011, חזרנו לארץ. בארץ התמקמנו בתל-אביב. המשכתי ללמוד אופנה במכון אבני. מסלול של שנתיים. גם שם, האיור ועיצוב הטכסטיל משך אותי הרבה יותר מעיצוב הבגדים.

 

IMG_5742-copy

בד-איילים

boots


פחות עניינו אותי הגזרות. במכון אבני אפשרו לי גם לקחת קורסים ממגמת התקשורת החזותית והעיצוב הגרפי. פעם ראשונה שלמדתי איור פרופר. בסוף השנתיים האלה הרגשתי שלמדתי מספיק, ואני רוצה להתחיל לעבוד לבד.

 

מה הייתה העבודה הראשונה שיצרת?
העבודה הראשונה באיור הייתה לא מזמן, לאתר 'עדיקה סטייל'.

adika-box

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
אני עובדת בבית. יש לגלעד ולי סטודיו משותף. אני מאוד אוהבת שזה חלק מהבית, סימביוזה שלמה, עם כל הפלוסים והמינוסים. אני מרגישה פה שלמה. האור כאן נהדר, טוב לי, אני לא צריכה להדליק את האור ברוב שעות היום. השולחן עשוי מדלת ישנה משוק הפשפשים בחיפה,

DSC_0133

מולי על הקיר תלויים כל הדברים שאני אוהבת וכיף לי לראות אותם. יש כאן סגנונות שונים, אומנים שונים, השראות מכל מיני כיוונים.

DSC_0064


אני אוהבת את ניר הוד, אוהבת להיזכר במקומות שהייתי בהם, בתערוכות שביקרתי בהן, סיפורי ילדות שאני אוהבת. החיות שלי, מילה הכלבה בת העשר, ושני החתולים, נמצאים לידי כל הזמן. לא הייתי מתנגדת לסטודיו פרטי משלי, או לשטח קצת יותר גדול, אבל אני מניחה שאם זה היה חשוב לי, הייתי עושה עם זה משהו. טוב לי ככה.

 

DSC_0046


מהם מקורות ההשראה שלך?

הרבה דברים שאני אוהבת אני פשוט תולה לי מול העיניים. לפעמים זה מתגלגל לתוך עבודות שלי ולפעמים לא. החיות שלי סביבי כל הזמן, ומופיעות הרבה בעבודות שלי. מהאינטרנט, מספרי אומנות וספרי ילדים שאני אוספת. לפעמים לוקח חודשים עד שרעיון מבשיל, או שאני נזכרת במשהו שאהבתי.

DSC_0017


מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?

לצערי, אני לא מאלה שיכולים פשוט לשבת עם דף ועפרון ופשוט לשרבט. אני צריכה שיהיה מאחורי זה משהו משמעותי בשבילי, רעיון או סיפור. אחרת אין טעם, קשה לי, ואני משתעממת מאוד מהר. כשאני מאיירת ספר, לדוגמא, אני מתחילה מהסצנה שהכי מדברת אלי, שאני יכולה למצוא בה את עצמי. מאז ומתמיד הראש שלי עבד בתמונות. גם כשאני שומעת סיפור, הכול מייד 'מתדמיין' לי בראש כאימג'.  כשאני עובדת מול לקוח, יש דיאלוג על הדמויות. כשאני עובדת לבד, זה מתחיל מסיפור, מרעיון, וקורה הרבה שאני מציירת דמויות שונות ומחברת אותן בפוטושופ, ואז בונה להן סיטואציה, תפאורה, ומוסיפה לזה עוד ועוד שכבות. הדמות של הדוב, למשל, הגיעה ממילה הכלבה.

ֿDSC_0055


כשהיא ישנה, היא רצה ונוהמת, ויותר חיה מאשר כשהיא ערה. כאילו בלב היא רוצה להיות מין דוב מרקד וקליל כזה. משם, חקרתי את זה יותר לעומק, למדתי על דובים, תנוחות שלהם וכולי. בעבודות עם טכסטיל, אני פחות חופשייה וספונטנית, צריכה לתכנן מראש, וזה קצת מסובך בשבילי.. לוקח לי יותר זמן להגיע לתוצאה הסופית שאני מרוצה מספיק כדי לשחרר אותה.
4-bambi

איך נראה יום בחייך?
אני קמה מוקדם. דבר ראשון אני נכנסת לסטודיו, ויש לי כמה דקות שקטות לעבור על מיילים, לחפש תמונות שרציתי, לסגור דברים שניקרו לי בראש בלילה, לתפור משהו. אחר כך, אני מכינה ארוחת בוקר לגלעד ולי, בהמשך אנחנו יורדים לטייל עם מילה, נרגעים, ואז מתחיל בעצם יום העבודה. אני עובדת עד שמפריעים לי.


על מה את עובדת כרגע?

אני רוצה להוציא עוד כמה מוצרים עם האיורים שלי, בנוסף למחברות, התחתיות, הכריות ועוד כמה שכבר יש באתר שלי. אני רוצה להתחיל לצייר על זכוכית ופורצלן. יש עכשיו כמה שיתופי פעולה שנראים מבטיחים, אבל נמצאים ממש בשלב התחלתי, לדוגמא שת"פ עם מעצבת תכשיטים. יש גם ספרים שאולי יצאו לפועל.

DSC_0110


איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?

זה הכול. אני חושבת שגם תמיד אמשיך לעבוד, עד שאהיה מרוצה, ואני אף פעם לא לגמרי מרוצה מעצמי. תמיד יש מה לשפר, וברגע שמשהו נגמר ויצא החוצה, אני מתחילה משהו חדש ומנסה לעשות יותר טוב. זה כל הזמן בראש שלי.

IMG_5731-copy-copy

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
אני חושבת שיש לי יחס שווה לכל העבודות שלי. אם לא הייתי אוהבת משהו, לא הייתי משחררת אותו. אין עבודה שיותר מיוחדת בעיני מאחרות. יש עבודות שאנשים אוהבים יותר, ואז הן מקבלות יותר מקום אצלי. בכל אופן, אני אף פעם לא מוכרת עבודות מקוריות שלי, ושומרת את כולן.

DSC_0172


איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?

מאוד נוח לי פה, אבל אני לא חושבת שלמקום הספציפי יש השפעה על העבודה שלי. אני לא מציירת נופים, אנשים, בניינים. אנחנו מתכננים בעתיד לעבור לגור במושב, ואני מאוד מחכה לשקט ולטבע, למרות שבטח אז אתגעגע לסירנות ואסבול משעמום..

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
יש קשיים. בעיקר טעויות לוגיסטיות של התחלה, מול ספקים למשל. אבל גם כשאני מסיימת איזשהו איור, אם אין לי משהו אחר מותחל, יש קושי להתחיל, להיות מרוצה, למצוא משהו שימלא אותי מספיק כדי שאוכל לעבוד עליו הרבה שעות. קושי מול עצמי להיות מרוצה, אבל אני לא מתייאשת. רק מזהה את הנקודה שבה זה גמור וצריך לשחרר, הנקודה שהנייר לא יכול לקחת יותר צבע.

DSC_0153


אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?

חוץ מאלו שעומדים על הפרק כרגע, לא היו לי בעבר שיתופי פעולה. אני גם מעדיפה לעשות הכול בעצמי. ככה אני יודעת שנתתי מה שאפשר, ולא תלויה באחרים.

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
יש הרבה. אני עוקבת אחרי המון בפייסבוק, הולכת לתערוכות, לירידים, אוהבת להיות בקשר עם מאיירים ומעצבים גראפיים. זה מפרה אותי ועוזר לי להתפתח.

DSC_0181

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
בטח הייתי עובדת עם חיות, או עוסקת בטיפול, אולי פסיכולוגי. פעם בשבוע אני מתנדבת בכלביה עם כלבים שמועמדים לאימוץ. זה ממלא אותי.

DSC_0060

אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
כל מי שאוהב וקונה את העבודות שלי הוא לקוח נהדר מבחינתי. מי שמוצא את עצמו בדברים שלי ורוצה לראות אותם כל יום, זה מצוין בשבילי. ברור שאם זה גם מישהו מהתחום זה אפילו יותר מחמיא לי.

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
לעבוד על יותר מוצרים, יותר איורים, להיות יותר עמוסה ועסוקה. אותו דבר, רק יותר, ויותר גדול. אולי אפילו בחו"ל.

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
כמישהי שמתחילה בעצמה וטועה לא מעט, אני יכולה לייעץ לקום ולהמשיך אחרי כל נפילה. גם אם נשארים קצת למטה, פשוט לקום. ולתת לאנשים לעזור, מה שאני לא עושה..

מה המוטו שלך?
אני מאמינה שמה שצריך לקרות יקרה, אבל גם בזה שאנחנו מזמנים לעצמנו מה שאנחנו רוצים, מה שמגיע לנו. אז להאמין, ולבקש, וגם אם זה לא קורה מייד, לזרום.

איזה עצה תוכלי לתת לקוראים שלנו מניסיונך האישי?
קטונתי.. פשוט לחייך ולהיות אופטימי. וכן לזמן לעצמך את מה שאתה רוצה, לא לפטור את החלומות במחשבה שהם מוגזמים. לא לומר לעצמך דברים כמו – אי אפשר להתפרנס מאומנות..לקחת אחריות ולעשות.

פורסם בקטגוריה כללי, כתבות | עם התגים , , , , , , , , , | 5 תגובות

התנועה שמתוך הסטאזיס


אניה ברוד טל – רקדנית וכוריאוגרפית

נולדה בשנת 65 בסנט פטרסבורג. גדלה בקרית אונו. למדה ריקוד בניו-יורק ובארץ. כיום גרה עם משפחתה בקרית אונו ועובדת ככוריאוגרפית עצמאית.

אניה3 (1)

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
הכי נוח לומר שאני כוריאוגרפית, ואני גם מורה לבלט כבר 30 שנה, אבל ההגדרה הנכונה היא שאני עוסקת בהרחבה בתחום המחול.

אניה

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
נולדתי בברית המועצות, בסנט פטרסבורג. יש לזה משמעות גדולה מבחינת הריקוד. זו עיר שיש בה תרבות מאוד פתוחה למחול ולאומנות. אבא שלי היה פעיל עליה, ובשנת 71 גורשנו לארץ. כך יצא שהתחלתי כתה א' בישראל, בקריית אונו, בסיטואציה חברתית כלל לא פשוטה. אני מניחה שבאופן לא מודע, זה דחף אותי לעסוק במשהו שייתן ביטוי רגשי למה שעובר עלי. זה התחבר לי מצויין למחול. גדלתי כבת יחידה בבית לא יצירתי במיוחד, אבי מהנדס ואמי כלכלנית, אבל שניהם גיבו, תמכו ואיפשרו לי ללמוד בצורה מאוד מקצועית. בכתה ג' כבר למדתי אצל מורה מברית המועצות, אינסה אלכסנדרוביץ'. נוצר בינינו קשר מצויין, כנראה גם בגלל השפה. הרגשתי בבית. לא מזמן נסעתי לבקר אותה בשיקאגו. היא דמות מאוד חשובה בחיים המקצועיים שלי, מפני שהייתה הראשונה להוביל אותי ולקרוא את היכולות שלי. בגיל 15 וחצי נסעתי לגור וללמוד ריקוד בניו-יורק. גרתי בדירה שכורה אצל פרופסור לכינור, ולמדתי ב'סקול אוף אמריקן בלט'. אצל בלנשין. זה לא מובן מאליו, בגיל הזה, במיוחד לבת יחידה, לעזוב את הבית, אבל אמא שלי נסעה אתי לחודשים הראשונים, ראתה שאני מסודרת, וחזרה לארץ.

5263877734_29075d9c56

הרוסית עזרה לי להשתלב בתחום שלי בניו-יורק. הרבה מהמורים היו רוסיים. לאחר שלוש שנים חזרתי ארצה, ובצבא הבינו שאני בתנופה של קריירת מחול ופטרו אותי מהשירות. המשכתי לרקוד בבלט הישראלי, אחריו בבת-שבע, ואז, בשנת 84, הגעתי ללהקת בת-דור ונשארתי בה 16 שנים, גם כרקדנית סולנית, ובהמשך כמורה וככוריאוגרפית. עבדתי עם הרבה יוצרים וכוריאוגרפים ולמדתי שם המון. עיקר הקריירה שלי כרקדנית הייתה בבת-דור.

cv2

5263267209_04c8038a44

הייתי אומרת שהמעבר לכוריאוגרפיה קרה גם בזכות פציעת במפרק בבהונות כף הרגל שחוויתי מעט לפני גיל 30. לא היה בזה משהו טראגי. הבנתי שלא אוכל לרקוד יותר כרקדנית מקצועית, אבל המעבר ליצירה מילא אותי ועשה לי טוב. כרקדנית, את יוצרת בגוף אחד, וככוריאוגרפית, את יכולה ליצור עם הרבה מאוד משתנים. במקום להיות בדיכאון, פרחתי. בגיל 35 נישאתי, ובאותה תקופה גם עברתי לנהל את להקת המחול הקיבוצית הצעירה. התואר הראשון שלי היה BA כללי, עם התמחות בניו-מדיה, ובתואר השני, באוניברסיטת תל-אביב, עשיתי תזה בנושא 'סטאזיס ביצירת מחול. באמצע התזה היה לי אחד ה'סטאזיסים' הכי גדולים, חליתי בסרטן. התזה נכתבה תוך כדי. כיום אני כבר שנה אחרי הטיפולים.

מה הייתה העבודה הראשונה שיצרת?
עוד כמורה, בגיל 20, נהגתי להעלות מופע בסוף כל שנה, כך שהיצירה והראיה הבימתית התחילה עוד שם. את היצירה הראשונה המשמעותית ככוריאוגרפית עשיתי בסדנא של בית הספר לכיתה הגבוהה בבת-דור, זו שממנה עולים ללהקה. קראו לה – מקום קטן ליד המרכז. זה היה בתקופה שבה הפסקתי לרקוד, ורציתי לטפל ב-מה זה אומר להיות על במה, באור הזרקורים, עוד הייתי שם בנפשי, לגעת בחומרים ובתחושות האלו. זו עבודה מאוד נחמדה, שאני עדיין אוהבת אותה.

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
חלל העבודה שלי מפוזר. חזרות עם הרקדנים אני עושה כמובן רק בסטודיו, עם רצפה תקנית, במרחב בטוח ללא הפרעות. את העבודה שלי עם עצמי, הקונספטואלית וגם התנועתית, אני עושה בבית, בעיקר בסלון. לא הייתי משנה דבר, אבל יש לי איזושהי פנטזיה לסטודיו אולטימטיבי. אני מסתכלת על הנוף הפתוח מהדירה שלי, וחולמת על סטודיו פתוח, מין מרפסת ענקית, מקורה כמובן, עם רצפה טובה.

מהם מקורות ההשראה שלך?
ההשראה מגיעה לפעמים מדברים מאוד בנאליים, כמו טלפון חוגה למשל. כשהדברים מתיישבים לי נכון, ויש לי תחושה של אותנטיות, זה יכול לגדול. אם זה יותר מדי פלצני או תיאורטי, זה לא עובד בשבילי. אני לא אוהבת את הקונספט-דאנס שפופולארי היום. המון תיאוריה ומעט תנועה. מעדיפה את התנועה, הרקדנים, הבמה. התוצאה הסופית מאוד חשובה לי.

אניה חזרות 2

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
התהליך מורכב. יש המון עבודה עוד לפני הכניסה לסטודיו. זה מתחיל מגיבוש הרעיון עם עצמי. כשיש לי קונספט ברור, אני מתחילה לבחור רקדנים, עושה אודישנים. כדי ששעות הסטודיו יהיו פרודוקטיביות, אני צריכה לבוא עם נושא בשל לכל קטע שאני עובדת עליו. אני מחלקת את עבודה לקטעים  ויש קטעים שחוזרים בוריאציות. ישנו נושא תנועתי, ואותו מפתחים יחד עם הרקדנים. לא קורה שאני מגיעה לסטודיו לא מוכנה. הרעיונות מתפתחים דרך העבודה עם הרקדנים, ומתוך זה, אני עושה ליכוד של הדברים המוצלחים, ואז שוב משחקים עם זה, מעבדים, ונוצר רובד שיש בו משהו אמיתי, משהו שהרקדנים מרגישים אתו בבית.

אניה חזרות 1

במקביל לעבודה עם הרקדנים, אני עובדת מול גורמים נוספים כמו מפיקה, מעצבת תלבושות, תופרת התלבושות, אנשי המוזיקה, מולטי מדיה. אני זו שסוגרת את הקצוות מבחינה יצירתית. בעבר היו לי בעיקר הפקות שעבדתי בהן ככוריאוגרפית בלבד, וכל נושאי ההפקה היו מטופלים בנפרד. לאחרונה אני מרכזת הכול, וזה לא פשוט. את הכוריאוגרפיה עצמה אני בונה בקווים כללים, כשהתנועות מבוטאות בשפת המחול. גם במחול שהוא לא קלאסי, התנועות הן תמיד ואריאציה על תנועות הבלט הקלאסי, ואפשר לתאר אותן במונחים של בלט קלאסי, כמו עמידה ראשונה, תנועה כלפי פנים, כלפי חוץ וכולי. אני מצלמת את הרקדנים בתנועות שעבדנו עליהן, ואנחנו נעזרים בקבוצת ווטסאפ,

וטסאפ

כדי לזכור רצף של תנועות, את המבנה, ועל מה צריך לעבוד. בסך הכול, אני עובדת בסטודיו עם הרקדנים לא יותר מארבעה חודשים. יש כאלו שעובדים שנה על הפקה, אבל אני אוהבת תנופה, ואנרגיה נכונה, אחרת זה מייבש את הרקדנים.

איך נראה יום בחייך?
אני מתעוררת מוקדם, לפעמים לפני שש, ואוהבת להתחיל את היום בתנועה, לפרק את הגוף ולתת לו תחושה שהוא פה, זז, חי, ובטוב. גם אם אני לא מרגישה טוב, זה משפר לי את ההרגשה. ואז, ארוחת בוקר עם הילדים. אנחנו אוהבים לקחת את הבוקר באיזי. מקשקשים על כוס תה, ואז מתחילים את היום. שלוש פעמים בשבוע אני עושה פילאטיס, ושלוש פעמים בשבוע אני עם הרקדנים בסטודיו. החזרות מסתיימות בשלוש, ואז אני 'אמא הסעות'. שני הילדים שלי מנגנים, והבת שלי משחקת כדורגל. בימים שאני לא בסטודיו, אני עובדת על הצדדים האחרים של ההפקה.

אניה (1)

על מה את עובדת כרגע?
בימים אלו אני בעיצומן של חזרות על הפקה שנקראת 'טלדול'.

אניה חזרות

מדובר בנושא רעיוני שנבט אצלי לפני 15 שנה, ולפני שנתיים תפס תאוצה. הרעיון המרכזי הוא מפגש בין דפוסי תקשורת שונים. ברמה התנועתית, ישנן דמויות בהשראת טלפון חוגה, שיחד עם החוט המסתלסל

אניה חזרות (1)

מסמלות תקשורת איטית, קשב מאוד ממוקד עם אינטימיות גדולה. מולן, ישנן דמויות שמייצגות יותר את התקשורת כפי שהיא מוכרת לנו היום. ישירה, קופצנית, מפוזרת, ללא אינטימיות. אני מפגישה מדיה מהעבר עם מדיה עכשווית ובוחנת את הטכנושיק והטכנו פוביה של כל דמות, את ההיבטים הפסיכולוגים והאישיותיים שלה. אני עובדת עם מפיקה שגם מעצבת את התלבושות, חברה מאוד טובה וותיקה שלי.

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
זה חלק מאוד משמעותי בחיים שלי. כשאני לא יוצרת, אני חושבת על היצירה. גם כשאני מתבוננת באנשים, אני מדמיינת את הכוריאוגרפיה שלהם, מתרגמת אותם לבמה, ומחזירה אותם למציאות. זה בלתי נפרד ממני.

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
יש עבודות שאני יותר אוהבת, ויש כאלו שפחות. קורה לי שאני מסתכלת על עבודה ואומרת לעצמי שהיא פחות מוצלחת. יש קטעים מסויימים שאני יותר אוהבת. לדוגמא, דואט של גיישה ומתאבק סומו מתוך עבודה שנקראה 'הזירה'. הגיישה אמורה להעריץ את האדון הגדול, ותוך כדי שהיא מעריצה אותו במחיאות כפיים קטנות, מתפרצים לה מתוך הכניעות שלה קטעים של 'גם אני פה'.

יש דואט נוסף מאותה יצירה שאני מאוד אוהבת, ובו אני משתמשת בחבל שמחבר את שני הרקדנים, מסמל את הקשר ביניהם, ויוצר רוחב של תנועה. יש עוד קטע מיצירה ישנה בבת-דור שאהוב עלי. הוא נקרא שקירקה, שזה ברוסית העור העודף בעורף, המקום שממנו מרימה החתולה את הגורים. היו לי תלבושות עם לולאה בעורף, כמו שיש במדים של טנקיסטים, כדי שיהיה קל יותר לשלוף אותם מהטנק. זה היה קטע מאוד חזק.

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
בטח. אני חושבת שקצב החיים מכתיב את קצב התנועה, את רמת המתח והשחרור במחול. ריקוד זה ביטוי מאוד ראשוני של הזהות שלנו. הגוף לא יודע לשקר, כדברי מרתה גראהם. הייתי עכשיו, לדוגמא, בנורבגיה. השקט שהיה שם בצימר מול הפיורדים, לו הייתי חיה שם, בטח היה מוציא ממני קצב, שיאים ונושאים אחרים.

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
הקושי העיקרי עבורי, הוא בלהיות באור הזרקורים, גם כרקדנית וגם ככוריאוגרפית, מה שחושף אותי להמון ביקורת. עולם המחול בארץ מאוד מצומצם, ופרגון זה לא הצד החזק שלו. צריך לפתח שריון. היום פחות אכפת לי. אולי בגלל הסרטן. פחות אכפת לי אם לא אוהבים אותי או את היצירה שלי. אני פחות פגיעה. אולי גם מפני שהיום אני גם עובדת כיועצת של קרן שרת ויושבת במדור מחול, אני מבינה יותר את התהליכים ופחות מתרגשת מאמירות לא מפרגנות. הפרופורציות שלי השתנו. למדתי לפרמט אותן מחדש בטיפול בדמיון מודרך ברפואה אינטגרטיבית בבלינסון. הגעתי לשם יום אחד עם כאב ראש מאגי, ודרך הדמיון המודרך, עברנו איבר איבר בגוף, וההבנה שרק הראש כואב לי, ולעומת זאת, כל שאר הגוף לא כואב לי, עזר לי לשנות פרופורציות. בכלל, כשהתגלה אצלי הסרטן, בדיוק כשהייתי בפרמיירה של ההפקה במוסקבה, בשלב מתקדם, זו הייתה עבורי בגידה של הגוף. הכלי שאימנתי במשך שנים רבות כל כך פתאום נקלע למצב של מחלה. מצד שני, הגוף גם עזר לי להתמודד עם המחלה.

 2 (1)

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
העבודה שלי היא בהגדרה עבודה של שיתוף פעולה. הרקדנים משתלבים בתהליך הכוריאוגרפיה, ועל שאר התחומים אני עובדת עם אנשי מקצוע נוספים כמו מעצבי תפאורה, תלבושות, מוזיקאים ומפיקים.

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
אני אוהבת מאוד את טווילה תארפ האמריקאית. היצירות שלה בועטות והתנועה שהיא יוצרת משגעת. היא רותמת את העין. גם ג'ניפר מולר ,שיצא לי לעבוד איתה, היא יוצרת עם קו וחותמת מאד ברורים . תפיסת במה  מגי מארן היא יוצרת נוספת שאני מעריכה והופיעה לאחרונה במשכן בהרצליה. גם בארץ יש כשרונות, כמו ענבל פינטו למשל, אבל לא אתחיל למנות אותם.

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
אולי רופאה. או אשת עסקים. יכול להיות שהייתי עוסקת בניהול.

אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
במקרה שלי, אולי צופה. להפקה הנוכחית הייתי שמחה להביא מישהו מתחום הטכנולוגיה. איש או אשת הייטק שעוסקים בפיתוח טכנולוגיות, עם ההיבטים הפסיכולוגיים של זה.

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
אני רוצה להמשיך ליצור, לחקור. אבל גם להמשיך לחיות זו שאיפה. ולטייל. ולתפוס את אומנות המינונים הנכונים, לרווח את העומס, הטורבולציה שיש בסוף כל הפקה. ללמוד ליצור בלי הטורבולציה הזו.

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
לא לרוץ. לעבוד על גיבוש רעיונות, לתת להם לגדול ולא לעזוב אותם. ההבשלה הזו זה הגרעין של היצירה. וגם, לא לפחד מביקורת.

מה המוטו שלך? 
לא ממש, אבל יש לי שפה מיוחדת עם הרקדנים, היא רק שלנו.

איזה עצה תוכלי לתת לקוראים שלנו מניסיונך האישי?
לעשות דברים שעושים טוב . בכל יום לעשות משהו שהוא מתנה לעצמי. לא להתעורר מאוחר ולהרגיש החמצה. גם אם זה משהו קטן. וגם, בגלל המחלה שעברתי, אני משתדלת לא לראות יותר מרופא אחד או לעבור טיפול אחד בשבוע.

אניה (3)

אניה ברוד-טל.

פורסם בקטגוריה כללי, כתבות | עם התגים , , , , , , , , , , , | 2 תגובות

הדובה והמחט


עמליה זנד – ציירת, מקעקעת, יוצרת בובות ורבת פעלים

נולדה בשנת 1960 בקיבוץ אושה. כיום חיה בפרדס חנה עם בתה, יוצרת ועובדת בדירתה.

DSC_0465

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
זה נורא תלוי מול מי אני עומדת. אני אומנית מקעקעת, יש לי הרבה כובעים, ומתווספים כל הזמן. אני מוכרת בכינוי 'הדובה הגדולה' בעולם הקעקועים, ומשתמשת בשם – עמלמול ארט במה שקשור לציורים ולבובות שלי. חוץ מזה, אני גם מקטירה בתים, קוראת בקלפים, כותבת, וחלק בלתי נפרד מהגינה הקהילתית של פרדס חנה.

DSC_0399

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
כילדה בקיבוץ עסקתי באומנות, ציירתי הרבה, והייתה לי גם משיכה חזקה לגננות, לעבודה עם צמחים. ההורים שלי לא היו אנשי חזון, עשו מה שאמרו להם בקיבוץ. אבי עלה מרומניה עם קום המדינה, ואמי הייתה מתנדבת בריטית. המורה לאומנות טיפחה את כישוריי, ונשלחתי גם לחוג עיצוב בדו ותלת מימד וחוג לכתיבה יוצרת לבני נוער בטכניון. באותה תקופה זה לא היה שכיח ללמוד פעם בשבוע בחיפה, ויפה מצד הקיבוץ שאיפשר את זה. אחרי הצבא, עברתי לירושלים ולמדתי אומנות בבצלאל, משנת 82 עד 86. כשהייתי ממש בסוף הלימודים, נסעתי לארצות הברית לחודשיים, ואז הודיעו לי יום אחד מהקיבוץ – בואי מהר. כשהגעתי, האחות בקיבוץ בישרה לי – אחיך ירה בעצמו. הוא היה אז בן 16, ושרד עוד כמה חודשים במצב של צמח. ברגע שזה קרה, עם כל ההלם, הכאב והאבל, הבנתי מייד שזה סימן, אות, פואנטה. סוג של מתנה. גם החוויה של ההתנהלות המשפחתית סביב אדם ששינה את התפקודים שלו והפך לצמח הייתה מאוד מעניינת. זה נשמע אולי קר, אבל זו האמת. הייתי אז בת 26. זה פתח לי את הראש ושינה לי את החיים. במשך כל התקופה הזו המשכתי לצייר. בסוף הלימודים בבצלאל עברתי לגור ביפו, במתחם משותף עם אומנים נוספים בעג'מי. במשך כמה שנים התפרנסתי כמודל לציירים ולפסלים. הייתה לי קריירה די מצליחה בזה, ובגלל שאני באה מתחום האומנות, העבודה עם אומנים הייתה לי מעניינת. השילוב עם הסבלנות שהייתה לי, ומבנה הגוף המאוד מסוים שלי היו מאוד מבוקשים. את עבודות הציור שלי הצגתי במקומות דיי אזוטריים כמו חנות מסגרות ומכבסה. ואז, בדיוק כשנגמרה לי הסבלנות לעבוד כמודל, היוניברס, כדרכו, שלח לי הזדמנות אחרת. תחליף מושלם שמפרנס אותי עד היום. זו הייתה תחילת תקופת הקעקועים בארץ, היו אולי 5 מקעקעים טובים. התחלתי אצל עופר פרי 
בתל-אביב. יש בקעקועים סוג של מאגיה שחורה, מניפולציה פולשנית ובלתי הפיכה. אפשר להשתמש בזה גם לריפוי, אבל זה עדיין מאוד חזק. את עצמי קעקעתי לבד, וגם נתתי לאחרים לקעקע אותי. כשנדלקים על זה קשה להפסיק. היום כבר נרגעתי קצת. מה שיפה זה שמעט לאחר מכן פגשתי את ליאורה גיל, המורה הרוחנית שלי, שהיא הצד המואר, המאזן את ה'בלאק מג'יק' שבקעקועים. כיום יש זילות של עולם הרוחניות, וקצת קשה לי עם זה, אבל אני מתייחסת לזה בלי ציניות. למדתי קריסטלים, קריאה בקלפים, כתבתי סיפור על אטלנטיס, ולאחרונה אני עוסקת גם בהקטרות של בתים. טיהור אנרגטי רוחני בעזרת צמחים שונים.

הקטרה שהם

צילום שוהם אפרתי

תרנגולת הזהב

מה הייתה העבודה הראשונה שיצרת?
הסדרה הראשונה שעשיתי (אני תמיד עובדת בסדרות מאוד גדולות) הייתה סדרה של מונו-פרינטים שקראתי לה 'גן-עדן 2'. מעין רמיזה לסרטי המשך שהם תמיד הפלופ של הסרט המקורי..  מאוד אהבתי לעשות את ההדפסים האלו. זה בעצם ציור שמן על פלטת מתכת, שמודפס הפוך, במכונה של ליטוגרפיות, כשמה שנשאר על המתכת זה הד חלוש של הציור המקורי. הצגתי את הסדרה הזו בחנות מסגרות, כשרפי לביא מעיתון העיר ראה אותה, התלהב, וכתב עליה ביקורת טובה. זה היה 5 שנים אחרי שסיימתי את בצלאל. מוזיאון ישראל נתקלו בהמלצה והחליטו להציג את התערוכה אצלם. בהמשך הצגתי גם בגלריות אחרות כמו ארסוף ותירוש, אבל לרוב נמשכתי למקומות יומיומיים כמו מכבסה או חנות.

DSC_0442

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
לדירה הנוכחית שלי עברתי רק לפני כמה חודשים. פעם ראשונה שאני שוכרת דירה בשיכון כזה, ואני ממש אוהבת את זה. רובה משמשת כסטודיו שלי, שמחולק בעצם לכמה שטחי עבודה. הראשון הוא שולחן הקעקועים,

DSC_0343

השני זה איזור המחשב שלי שבו אני מתחזקת כ-15 עמודי פייסבוק, וגם עובדת על הציורים שלי. אני לוקחת ציורים שעשיתי ביד, ועושה להם עיבודים דיגיטליים בפוטושופ וגם בצייר הפרימיטיבי.

kokeshi 6

הפינה השלישית היא פינת הבובות, מכונת התפירה, הבדים והכפתורים שאני אוספת. זה מאוד מעסיק אותי ב-6 השנים האחרונות. (התחלתי מעיסת נייר ועברתי לתפירה).

DSC_0439

DSC_0418

DSC_0364

יש לי גם ארון שבו אני מחזיקה את כל חומרי ההקטרה והאביזרים הרוחניים יותר. הייתי רוצה שזה יהיה יותר מקום שאפשר ללכלך.זה קצת בעייתי כשעובדים בדירה שחיים בה. ודבר נוסף שהייתי מוסיפה זה אולי מזגן, מפני שבקיץ מאוד קשה לי לתפור. במחשבה שנייה, אם עד היום לא עשיתי את זה, אולי זה לא מספיק חשוב.

DSC_0469

DSC_0484

מהם מקורות ההשראה שלך?
אני. זה אולי נשמע לא צנוע, אבל אני לא מאמינה בהשראה. לא חושבת שאני זקוקה להשראה חיצונית. מבחינתי זו עבודה, או יותר נכון משחק. אני משחקת במחשב, בגינה, משחקת עם צבעים ונייר ועם בדים. אני לא צריכה רגע מסוים שבו קרן אלוהית תיגע לי במצח ואראה את האור. אני פשוט יושבת ועושה. הרעיונות אולי מגיעים מהטבע, מהסביבה הקרובה אלי, מהעובדה שאני אישה. הסגנונות שלי משתנים לאורך השנים, ואני מציירת נשים, חתולים, גמדולים, כמו שדוני גינה. אבל החוט המקשר בין כולם זו אני.

DSC_0447

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
מאחר ואני מתייחסת ליצירה שלי כאל משחק, אין תהליך מובנה. אני מפתיעה את עצמי, בודקת כיוונים חדשים. לפעמים זה מוצלח ולפעמים זה פלופ. שום דבר לא מקודש או רציני מדי. אני לא מתפעלת מעצמי יותר מדי. בקעקועים ובתפירה זו אותה עבודה בשבילי. להחזיק את הדבר הדוקר הזה ביד ולעשות אתו ארט. בציורים שלי, קורה שאני מעבדת בפוטושופ רישום שעשיתי ביד, ואז, על התוצר המודפס אני שוב מציירת ביד.

DSC_0509

איך נראה יום בחייך?
כדי לקבל תמונה של החיים שלי כדאי להסתכל על שבוע. אני מחלקת את הזמן שלי בין הקטרות של בתים, ציור, עבודה על המחשב, קעקועים, קריאה בקלפים ותפירת בובות כשלא חם מדי. בקיץ אני מתמקדת יותר בציור, ובחורף בתפירה. יש ימים קבועים שאני בגינה הקהילתית. זה חלק גדול וחשוב בחיים שלי כיום.

DSC_0369

על מה את עובדת כרגע?
הבובות שלי עשו בחורף הזה טוויסט קטן. הן היו עד עכשיו עם עיניים עצומות, היה להם מין סרניטי כזה, מדיטטיביות, ופתאום הן פקחו עיניים, אז אני ממשיכה עם הבובות פקוחות העיניים. במקביל אני מבשלת את המעבר לשולחן הציור. נורא בא לי לצייר נוף, מה שאף פעם לא עשיתי, ולבדוק את המקום הלא-אמוציונלי-כביכול. המרוחק.

DSC_0408

DSC_0412

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
זה כמו לשאול אותי איך אני זזה, נושמת או אוכלת. אלה החיים שלי, דברים שאני עושה בלי לחשוב עליהם. זו לא מדבקה שמודבקת עליהם, ואני לא יודעת לחשוב על כל דבר בנפרד. אני לא מצליחה להבין אנשים שסוגרים בשש את הדלת של המשרד, ויש להם חיים שהם לא עבודה. בשבילי זה מחול אינסופי בין כל העיסוקים שלי.

DSC_0356

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
יש רק מעט עבודות שממרחק של שנים אני רואה שהן לא טובות והייתי עושה אותן אחרת, אבל אף פעם לא אבוז לעצמי על עבודות כאלה, ולא אשמיד משהו שאני פחות אוהבת. אני אוהבת את כולן, אבל באותה מידה לא קשה לי להיפרד מהן. אם יש להן בית אחר ללכת אליו, אז בשמחה.

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
לפני 18 שנה הגעתי לפרדס חנה עם בן-זוגי, אביה של בתי. אחרי תקופה קצרה נפרדנו ומאז זה רק אני והיא. בת 16 וחצי עכשיו. מעבר לזה שפרדס חנה היא מקום מאוד טוב לגדל בו ילד, אני מרגישה נינוחות גדולה להיות במקום שמדויק לי. (עוד מילה שהוזלה נורא בשנים האחרונות). השילוב בין הדברים הארציים והרוחניים שאני עוסקת בהם, המעבר לשיכון, מאוד נכונים וטובים לי. למרות שמקום המגורים שלי משאיר רבים בפה פעור, אין בזה צרימה עבורי. זה לא מפונפן, ויש לי הזדמנות לפגוש ולדבר עם אנשים שלא הייתי מתחברת אליהם אחרת. בגדול, אני חושבת שאני אדם שתורם רבות לסביבתו, ואפילו אם אין לזה השפעה ישירה על הציורים או הבובות שלי, יש לזה השפעה רבה עלי כאדם. את הגינה הקהילתית פה בעצם הקמתי לפני ארבע שנים, ואני ממשיכה לעבוד בה בהתנדבות. זה הפך להיות מקום מפגש, מקום לאירועים קהילתיים, ומשהו בלתי נפרד מפרדס חנה.

DSC_0024

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
קודם כל, מהבחינה היומיומית, תמיד היה איזשהו קושי כלכלי, להיות אם חד הורית ולעסוק באומנות. למרות הכול, אני מצליחה להסתדר, ולא לעשות ויתורים באומנות שלי. לא מפריע לי לנסוע במכונית ישנה בלי מזגן. זה מחיר קטן לשלם מבחינתי. מעבר לזה, הבת שלי גדלה בסביבה לא שגרתית, בתוך סביבת הקעקועים, וצריכה עד היום לסבול את המשוגות שלי. נראה לי שהקושי הגדול באמת הוא שיכירו במה שאני עושה. התערוכה במוזיאון היתה איזושהי התחלה שנקטעה, ואני לא יודעת איך לחזור למקום שבו יכירו במה שאני עושה כאומנות. בתקופה האחרונה זה נהיה לי פחות חשוב. לא שהייתי אומרת 'לא' ל 
MOMA, אבל זה פצע שמתחיל להיסגר, וזה מאוד מקל עלי.

DSC_0429

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
לא היו לי. אומנות של אחרים משעממת אותי. אני לא הולכת לראות תערוכות. היה איזשהו ניסיון לשיתוף פעולה בתאטרון 'הידית', התאטרון הקהילתי בפרדס-חנה, אבל גם שם הבנתי שלא נעים לי לשחק יחד עם אחרים באומנות. שיתוף הפעולה שאני ממש נהנית ממנו הוא לא באומנות אלא בגינה הקהילתית.

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
אני לא רוצה לנקוב סתם בשמות כי אולי אכשל בלשוני, אבל אני מאוד אוהבת את העבודה של נתי אמוילס בנחושת. אני עוקבת אחרי מה שעושים בעולם בתחום הבובות, אבל לא אחרי אומנים מסוימים. ה'קראפט', והשילוב של המלאכה עם האומנות, יותר מעניינים אותי מאשר האומן עצמו.

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
יש בי איזו ארכאולוגית סמויה. זה שביל שלא צעדתי בו. בגיל 15 ברחתי פעם מהבית והלכתי לחפירות בירושלים. זה משך אותי, אבל לא בחרתי בזה. אולי בעולם מקביל הייתי חופרת ביצים של דינוזאורים במדבר גובי.

DSC_0431

אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
לא יודעת. יש לי חברה שאני מאוד אוהבת לקעקע. יש לה עור מושלם לקעקועים, ואם היו לה עוד 20 מטרים של עור, הייתי ממשיכה בכיף.

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
אני בנקודת זמן שבה הבת שלי תכף יוצאת מהבית, ואהיה פחות עסוקה בטיפול, לא מחויבת למקום בגלל בית הספר,  ואוכל להרשות לעצמי חיים עצמאיים יותר. זה משאיר אותי עם הרבה אפשרויות. זה זמן לחשוב מה הלאה. ברמת הפנטזיה, הייתי שמחה לגור בעכו המדהימה ולהמשיך לעסוק באומנות ואפילו להתפרנס ממנה, ולא מהקעקועים. לא שאני עושה משהו כדי לממש את השאיפה הזו. ממש כלום. אבל יש לי חלום שתבוא איזו פייה, ואוכל לחיות בנינוחות כלכלית בזכות האומנות שלי. מצד שני, להתפרנס מהאומנות גם יוצר דילמה של איזה פשרות אני מוכנה לעשות כדי שהאומנות שלי תימכר. זה טריקי.

DSC_0422

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
יש כמה, אבל זה אבסורדי כי אני לא חושבת שיוצר מתחיל יכול לקבל המלצות כאלו. חייבים לעבור את השלב של האידאלים הגבוהים ולאט לאט להגיע לגובה הנכון. לפעמים אנחנו מתחילים בתפיסה נורא גבוהה, של האומן כמבשר בשורות ואומר אמירות, ובסוף ישנה מין התקרקעות טובה כזו. בכל זאת, לא נראה לי שהייתי שומעת לעצמי בגיל צעיר.

מה המוטו שלך?
היום אנשים מקעקעים על עצמם המון משפטים ובהתחלה שנאתי את זה, כי העוצמה של המילה הכתובה על הגוף היא נורא נורא חזקה. היו פעמים שניסיתי להניא אנשים מלקעקע משפטים, ואפילו סירבתי והפניתי למקעקעים אחרים. לקח זמן עד שקיבלתי את זה שאנשים בוחרים בקלישאות המטורפות האלה.  אז אבחר שתיים. הראשונה היא: 
"just do it" ,שזו אם כל הקלישאות, והשנייה היא אבי כל הקלישאות: "nothing is under control" ,שגם אני מחבבת אותו. ייתכן שהם עומדים בסתירה, אם חושבים על זה. הקעקוע האחרון שלי, בגיל 50, היה המילה Like. אמרתי לעצמי, נו טוב, לאשה בגילי כבר מותר שילחצו לה על הלייק..

איזה עצה תוכלי לתת לקוראים שלנו מניסיונך האישי?
הדבר היחיד שיש לי להגיד, ואני מנסה להעביר אותו בעצם מה שאני, זה – תעשה מה שאתה אוהב, פאק דה מאני. מה שכיף לך. ואני לא מתכוונת לכיף במובן של בטלה והתמסטלות. אלא, כשעומדות בפניך שתי בחירות, תבחר את מה שאתה אוהב. ודבר נוסף – ללבוש בגדים נוחים. אני בנאדם ששוקל איקס קילוגרמים, ומי כמוני מודעת לאי הנוחות של בגדים. לא עקבים, לא חזיות, לא דברים לוחצים. להרגיש נוח. הבאתי את זה למקום הכי ארצי. נראה לי שזו התחלה טובה.

DSC_0451

פורסם בקטגוריה כללי, כתבות | עם התגים , , , , , , , , , , , , | תגובה אחת

טוב לה בבוץ


דורון דהאן – Untitled

נולדה בשנת 1973 בירושלים. גדלה בירושלים. כיום גרה עם בעלה ושלושת ילדיה בפרדס חנה ויוצרת בסטודיו הצמוד לביתה.

DSC_0148
איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
כל חיי ברחתי מהגדרות. כששואלים אותי מה אני עושה, אני אוהבת להמציא תשובות ולשעשע את עצמי. בארומה אני נותנת תמיד שמות בדויים.. לא רוצה שיקראו לי פסלת, כי לפעמים בא לי גם לעשות דברים אחרים. אני גם לא רוצה להיקרא אמנית, כי אז זה יעסיק אותי ולא יהיה לי מעוף. אני קמה בבוקר, לובשת בגדי עבודה, ועושה פסל.

DSC_0020
מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
שני ההורים שלי בוגרי בצלאל. אבא שלי פסל. מינקות ביליתי בסטודיו שלו, צופה שעות בעבודה שלו. לא דמיינתי אז שאהיה פסלת, אבל ספגתי את זה בכל רגע שיכולתי. אני מוקירה לו תודה על זה. בעקבות מלחמת יום כיפור, התחיל אצלו תהליך של חזרה בתשובה, שהיה כרוך בכפיה ובתנודות קיצוניות שהשפיעו על כל המשפחה. בגיל 10 הכניסו אותי לבית יעקב, ומאז חוויתי ילדות נוראית של לחץ להיות כמו כולם, לא להקשיב לעצמי, להיות קורבן לחרמות. נראיתי שונה משאר הבנות, לא הבנתי את השפה שלהן, לא ידעתי בכלל שאני יצירתית. הייתי עסוקה בהישרדות, בפתירת הסתירות מסביבי ובתוכי. לדוגמא, כשעמדתי בצפירה ביום הזיכרון, הכריחו אותי לשבת וזימנו אותי לנזיפה אצל ההנהלה.. אלו היו השנים שלי בחברה החרדית. יצרו בתוכי עיוות על עיוות. כשהייתי בת 13, אבא שלי שלח אותי ללמוד קרמיקה אצל חוזרת בתשובה שלמדה אתו בבצלאל. ברגע שנכנסתי לסטודיו שלה ידעתי שזה זה. עד היום יש לי דמעות בעיניים כשאני מריחה את החמר. זה גדול ממני. משם עברתי לפנימייה חרדית לבנות בכפר-סבא. רציתי להתרחק מהבית, ובהמשך, המוסר הפנימי שלי הרים ראש והחלטתי גם להתגייס. בכל ההיסטוריה של האולפנה לא התגייסה שם אף תלמידה. כמובן שבהוראה מגבוה החרימו אותי וסבלתי נורא. גם בצבא לא היה לי פשוט. גויסתי למודיעין, ושם התחלתי ללמוד את הכללים של החיים. לא ידעתי איך להתנהל ליד גברים, הייתי מונעת מפחדים. אחרי השחרור שכרתי דירה בירושלים והתחלתי ללמוד בבצלאל. חשבתי ששם אוכל להתבטא, ששם יעריכו אותי. בשבילי, זה היה שבר גדול יותר מהכניסה לעולם החרדי. בעולם החרדי את מצפה לנוקשות. במקום כמו בצלאל את לא מצפה לזה. אבל מסתבר שכל מקום שנושא דגל, אפילו אם זה דגל של חופש יצירתי, זה עדיין דגל שצריך להתיישר לפיו. בכל מסגרת קשה להיות זר ושונה. כשסיימתי את הלימודים בבצלאל הייתי במקום מאוד קשה עם עצמי. לא ידעתי לאן לברוח. ואז, במקרה, הכרתי את בעלי. הוא היה שף בחתונה של אחי, וברגע שראיתי אותו, כמו את החימר, ידעתי שזה זה. הוא הדבר הכי טוב שקרה לי. בהתחלה גרנו בערד מפני שהוא היה השף של הולידיי אין בים המלח, ולפני 15 שנים עברנו לפרדס חנה. בהתחלה גרנו בקרוואן, ואחרי כמה שנים עברנו לבית הנוכחי. בכל התקופה הזו עסקתי בקרמיקה, בעיקר בקדרות ובהוראת קדרות.

DSC_0098
מה הייתה עבודת הפיסול הראשונה שיצרת?
אני זוכרת שבכלל לא הייתי בכיוון של פיסול, עד שלפני חמש שנים פנה אלי פאבלו, חבר של בעלי וביקש שאעשה פסלים למוזיאון ארוטי שרצה לפתוח. כמובן שסירבתי. עסקתי המון שנים בקדרות ואהבתי את זה. אומנם הטכניקה של האובניים מאוד מגבילה, אבל הצלחתי לחפש את החופש בתוכה. מה לי ולפיסול? פאבלו לא התייאש. הוא המשיך לבקש ולומר לי שאני בעצם פסלת, רק לא יודעת את זה. כשהציע לשלם לי משכורת תמורת הניסיון לפסל, הסכמתי לחשוב על זה. התחלתי לבדוק עם עצמי מה זה פסל. יצאו לי כל מיני אלות פריון, שהחלק התחתון שלהן הוא פאלי, והעליון אישה.

DSC_0238

סגרתי את הסטודיו לחצי שנה והתחלתי לפסל. פשוט יצאו לי כשבע דמויות מחמר. לא ידעתי מה לעשות אתן, עד שיום אחד ראתה אותן שכנה שלי, שעניינה בזה את בעלה, שהציע לצרף את הפסלים לאירוע השקה של יגואר. ככה זה התחיל. לוויתי כסף ויצקתי בבת אחת שמונה פסלים בברונזה. אני עובדת עם בית היציקה של זריצקי בקרית ביאליק, והם מלמדים אותי ומלווים אותי בתהליך.

DSC_0308
איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
ממש לא אכפת לי איך נראה חלל העבודה שלי, אם יש פה עכברים, נזילות, אם קר או חם. זה המקום שלי. הסטודיו שלי נמצא בחצר הבית, ובו אני אוהבת להיות. כמה שיותר. ליד גוש החמר שלי. הוספתי לאחרונה מזגן, לנוחיות התלמידות שלי, אבל באמת שלי זה לא נחוץ.

DSC_0092

DSC_0293
מהם מקורות ההשראה שלך?
מה אני יכולה לענות על שאלה כזו, לעזאזל? אין השראה. זו סתם מילה, כמו אושר. יש מעיין פנימי שמבעבע. לפעמים יש גישה אליו, ולפעמים אין. הלוואי שהיה לי מקור השראה חיצוני. קורה שדברים חיצוניים מדליקים אותי. אור מסויים, השדה שליד הבית שלי בלילה, אבל אלה רק טריגרים להוצאת ההשראה הפנימית.

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
בפיסול, בניגוד לקדרות, לפחות בשלב העבודה עם החימר, אין טכניקה. הסקיצות שתלויות כאן הן רישומים שאני עושה כשמשעמם לי, או אם יש לי רעיון שאני לא רוצה שיישכח. הן לא חלק מתהליך העבודה שלי.לפעמים אני מגלפת גוש חימר, לפעמים אני עובדת עם חימר שהוא יותר בוצי ונשפך.

DSC_0080

 

DSC_0077

אין לי סדר עבודה קבוע. אני מגיעה לסטודיו ומתחילה לעבוד, איך שיוצא לי. קורה שבכמה שעות יוצא לי פסל טוב, וקורה שאחרי כמה חודשים של עבודה כל החומר נזרק למיחזור. בתחילת הדרך עבדתי עם מודל כדי ללמוד את הגוף האנושי והנשי, אבל היום אני לא זקוקה לזה, ואפילו קוראת תגר על הגוף הפיגורטיבי. אחרי שהדמות עומדת, אני מתחילה לחתוך אותה, לראות על מה אני יכולה לוותר, ואיפה נכון לי לשים כל חלק. מאוד קשה מראש לתכנן ולפסל כזו דמות, רק על ידי פירוק והרכבה מחדש זה עובד. אני מרגישה שהדמות קיימת כבר בחימר, ואני רק מסירה את השכבות כדי לגלות אותה.ברגע שאני מרוצה מהפסל, אני יוצקת אותו בגבס, כלומר עושה תבנית נגטיבית שלו. בשלב הבא אני שופכת גבס לתוך התבנית ועושה פוזיטיב של הפסל בגבס. ואז, אני ממשיכה לעבוד על הפסל מהגבס, מפני שבחימר לא רואים את הגמגום הפנימי. בגבס רואים יותר בעיות, ואפשר לתקן אותן. השלב הבא נעשה כבר בבית היציקה. עושים שוב תבנית נגטיבית של הפסל, ואז שופכים לתוכה מעט שעווה, כדי שתיווצר קליפה של שעווה בדוגמת הפסל. את השעווה אני ממשיכה לעבד קצת. מאוד נוח לעבוד אתה.

DSC_0316

לתוך קליפת השעווה הזו נוצקת הברונזה, והשעווה נמסה ונעלמת בתהליך. הברונזה היא בערך בעובי של השעווה, כך שהפסל חלול. התהליך כולו הוא די ארוך ומורכב. גם לברונזה יש גימורים שונים. אפשר לשלוט במראה שלה על ידי חומצות שמוחדרות בתהליך.מקסימום היציקות שאפשר לעשות מכל פסל הוא 8, לפי החוק בצרפת, ואני מתאימה את עצמי לחוקים האירופאים, כדי שאוכל למכור שם.

DSC_0007

 

DSC_0015 (1)

איך נראה יום בחייך?
לא משנה מה אני עושה, אני תמיד מחכה לרגע הזה שאני לבד עם החימר. כשאני לא פה, כואב לי. עם השנים, סיננתי את מה שאני עושה מחוץ לגבולות הסטודיו. אני מלמדת פיסול וקדרות אצלי בסטודיו, נוסעת מדי פעם לבית היציקה, ובלית ברירה, גם עוסקת בשיווק העבודות שלי.

על מה את עובדת כרגע?
בימים אלה אני שולחת כמה פסלים שלי לגלריה בברלין. יש כרגע כמה פסלים בתהליך של יציקה בבית היציקה. אבל בחימר אני לא יכולה לעבוד על כמה במקביל. אני כולי בתוך הדמות עד שהיא יוצאת לדרכה, ולא מסוגלת לעבוד על משהו אחר.

DSC_0025
איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
זה כל המקום. אלה החיים. העבודה בפיסול היא מאוד בודדה ואני אוהבת את זה. מפריע לי שאנשים נכנסים לפה. כל החיים שלי סובבים סביב החימר והבדיקות שאני עושה, איך החללים נפגשים, מה היחסים בין המסות, זה הדבר הכי חשוב מבחינתי, וכל השאר זה הפרעות.  אפילו לבשל צהרים או להקפיץ לחוג זו מבחינתי הפרעה… יש רגע מסויים כשעובדים על פסל, שבו מרגישים פתאום את הלב פועם בתוך החימר. הפעימה הזו יכולה לגרום לי לבכות. זה כל כך חזק, ממש לתת אנרגיה של חיים למסה של חומר. מאותו רגע, כל נגיעה תכאיב לפסל. אף פעם לא ניסיתי משהו אחר שגרם לי להרגיש ככה.

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
אין כאלה. מה שמעניין אותי תמיד זה הדבר הבא. יש לי כמה פסלים בבית, ומבחן האהבה שלי אליהם בעיניי הוא שאני עדיין מלטפת אותם בלי לשים לב כשאני חולפת לידם. אני חיה אתם, והם לא מפריעים לי. כשיש בעיה בפסל, הוא מפריע. לא מעניין אותי מי קונה את הפסלים שלי ומה קורה אתם כשהם יוצאים ממני.

DSC_0048
איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
בטוח שהקשר שלי לארץ משפיע על העבודה שלי. רב אחד אמר לי פעם שכל עשרה צעדים שאת עושה בארץ ישראל זו מצווה. ובאמת, כשאני מטיילת בארץ במקומות שעוד לא הייתי בהם, אני מרגישה שעשיתי מצווה. אני קשורה בנימי נפשי פה לאדמה ולמקום ולארץ ולמדינה. לא יודעת למה, כי גדלתי בסביבה אנטי-ציונית, ובכל זאת, כל חרצית מרגשת אותי יותר מהדולומיטים. היופי פה הוא בלתי מוסבר, שורשי, וגם התפתחות הנשים פה מרתקת אותי. יכול להיות שבציור שלי זה בא יותר לידי ביטוי.

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
הייתי אומרת שהעובדה שאני מופע של איש אחד היא מקור הקושי. אין לי בוס שאומר לי מה לעשות. אני צריכה להביא הכל מהכוח את הפועל. לבוא עם רעיון, לסחוב את החימר, לנקות, לשווק ולמכור. אני מחוייבת לכל הצדדים בעבודה שלי, והאתגר הוא לדעת באיזה מינונים לשים את עצמך בכל תפקיד. החלק האהוב עלי ביותר הוא להיות בתוך הבוץ.

DSC_0196
עם החימר. והחלק הפחות אהוב עלי הוא למכור. המקצוע הזה מחייב אותי למכור, אחרת אין צידוק לקיומי. היציקות כלכך יקרות, שאם לא אמכור פסלים פשוט לא אוכל להמשיך ליצור. התחלתי עם בית המכירות 'תירוש' בארץ. פשוט התייצבתי שם יום אחד עם פסלים בתיק הגב שלי ולא זזתי עד שדב תירוש הסכים להתסכל עליהם. כשראה אותם, בסופו של דבר, רצה מיד לקנות ממני ולחתום אתי על חוזה. באותו אופן, פניתי גם לגלריות באירופה. אני יודעת שיש לי משהו טוב ביד. כשרואים את הפסלים שלי כבר מסתכלים עלי אחרת. אין הרבה פסלות נשים, ובטח לא כאלה שיוצקות בברונזה. יכול היה להיות לי מאוד נעים להישאר כל היום בסטודיו ולפסל, אבל המציאות מאלצת אותי להגיע למקומות לא נוחים. לא אכפת לי גם למכור פסלים במחיר נמוך יותר לפעמים, העיקר שזה יממן לי את היציקה הבאה.

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
אין ממש שיתופי פעולה בתחום שלי. יש מעט מאוד פסלים, ואני לא ממש באינטראקציה עם אמנים אחרים.

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
סבתא שלי. דליה מוקוטוב, בת 90. היא ציירת בחסד עליון. זה בנפשה. אשה שמחפשת את החופש דרך האומנות.

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
כל יום אני משהו אחר. יום אחד, ללמוד קעקועים, זה מדהים בעיניי. אולי גם פיזיקה, נורא מעניין אותי ללמוד את סודות היקום.

אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
אני נורא אוהבת לפסל פורטרטים, ואני אלופה בזה. זו התאהבות מיידית באובייקט, ולא משנה אם זה גבר או אשה. אני כאילו יודעת עליו הכול. לא משנה אם זה נכון או לא, אני באמונה הזו במאת האחוזים. רק תני לי לעשות פורטרטים לאנשים כמו פרס, ביבי. זה מרתק.

DSC_0032
מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
אם הייתי יכולה להשתחרר מעול העלויות שבפיסול, הייתי רוצה לעשות משהו ענק, כמה מטרים גובה. כרגע אני מגבילה את עצמי בעניין הגודל.

DSC_0021

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
היום יש מין תפיסה רווחת כזו שאם לא מצליח לך בחיים, לך תהיה אמן, וזה מוביל לרדידות חזקה מאוד בעולם האמנות. זילות של המושג אמנות, כמו של המושג אושר. יש הרבה אנשים שרק מתחילים ליצור משהו וכבר מחפשים איך למכור אותו. ואני אומרת, תעבדו, חכו עד שיהיה לכם משהו טוב למכור.

מה המוטו שלך?
יש לי בעיה קשה עם זיוף. הייתי במקום הזה יותר מדי שנים. לפעמים זה מקשה עלי, אבל אני לא מסוגלת לזייף. עם הזמן למדתי – תישארי רק איפה שטוב לך. זה חזק ממני. במקום שאין בו דיבור עמוק, אני קמה והולכת באותה השנייה. רדידות מרתיעה אותי.

איזה עצה תוכלי לתת לקוראים שלנו מניסיונך האישי?
אני נראית כמו מישהו שיכול לתת עצות? אני חושבת ששקר זה דבר שמטשטש את הבנאדם מאוד, וחבל. אבל זו עצה גרועה מאוד. למה לאנשים להיות אמיתיים? הייתי אומרת אולי לפקוח את העיניים, לראות מה קורה בחוץ, מה יפה. ולא לתת לשום דבר לעצור אותך, בטח שלא לפחד. אם את רוצה לעשות משהו, תעשי. גם כסף זה סתם תירוץ לחוסר עשייה.

דורון דהאן אתר.

DSC_0060

 

פורסם בקטגוריה כללי, כתבות | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

השיר שעל הקיר


ניצן מינץ – משוררת ואומנית רחוב

נולדה בשנת 89 בתל-אביב. גדלה בשכונת נווה צדק. כיום חיה עם בן-זוגה בדרום תל-אביב, כותבת ויוצרת בסטודיו המשותף שלהם, גם הוא בדרום תל-אביב.

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
אני משוררת ואמנית רחוב. עוסקת באומנות פלסטית ובכתיבה.

DSC_0052

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
נולדתי בבית רוקח, אחד מעשרת הבתים הראשונים בתל-אביב, הבכורה במשפחה של שישה ילדים. אני הנכדה של הנכדה של שמעון רוקח, והנכדה של לאה מג'רו-מינץ, האומנית, ששיקמה את בית רוקח והפכה אותו לאתר מורשת של תל-אביב. זו רק נקודה קטנה מהמשפחה, אבל היא חשובה לי במיוחד, כי שם נולדתי, והפסלים והציורים של סבתא שלי תמיד מילאו אותו. מעבר לכך שזה היה בית היסטורי, האומנות תמיד הציפה אותו מקיר לקיר, מרצפה לתקרה. אני מניחה שכשגדלים בבית כל כך רווי באומנות, זה יכול להשפיע, למרות שהאומנות שלי ושל סבתא שלי שונות מאוד. אני מרגישה תחושת פספוס אדירה לגביה, כי היום, יש לי המון שאלות שקשורות לפיסול, והיא כבר לא יכולה לעזור לי. תחושת פספוס דומה אני מרגישה עם סבא שלי מהצד השני, יוסף הדר, שהיה מלחין. הייתה תקופה שמאוד רציתי לעבוד עם מלחינים, לנסות לתפור מוזיקה לטקסט, ולא נשארו לו לחנים פנויים. כילדה, היה ברור לי שאעסוק במשחק או במוזיקה. אפשר לראות ניצנים לאומנות שלי לפני הצבא. מגיל 16 בערך התחלתי לכתוב שירה, ולפני הגיוס, אהבתי לצאת עם חברה לרסס גרפיטי ברחובות תל-אביב. בהמשך גם אלתרתי שירה ברחוב. זה היה סוג של ונדליזם, בעיקר בשביל האדרנלין. בצבא שירתי כמדריכת אב"כ בחיל הים בחיפה. הרגשתי שאני נחנקת שם, וזה היה אחד הטריגרים הרציניים ליצירה שלי. הרגשתי לחץ אדיר, ואיום על החופש שלי, והתחלתי לתלות עבודות על עמודי חשמל. אחרי השחרור נרשמתי ללימודי משחק בבית ספר למשחק 'הנגב'. בשלב מסוים עזבתי ונרשמתי ללימודי כתיבה. בארבעת השנים האחרונות אני לומדת כתיבה ואומנות פלסטית ב'מנשר'. הלימודים שם מאוד מתאימים לי כי בית הספר מעודד זליגה בין המגמות ושילוב של אומנויות שונות.

DSC_0014

DSC_0058

מה הייתה העבודה הראשונה שיצרת?
את השירים שנכתבו בסגנון חופשי ברחוב אני כבר לא זוכרת ואין לי תיעוד שלהם. העבודה הראשונה בסגנון של היום הייתה סידרה של כמה שירים על עמודי חשמל. לא היה שם איזה אקט אומנותי או מודעות, וגם לא נושא משותף. בעיקר שחרור אדרנלין, משהו בהול שהייתי חייבת לעשות. הכול מהבטן. היו שם אפילו שגיאות תחביריות. בתחילת הדרך אבא שלי היה בא אתי עם פטיש ו"מסמרי עשר". בסופו של דבר הבנתי שזה נורא מרעיש, במיוחד כשעובדים בלילה, ועברתי למברגה.

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
לפני חודשיים התחלנו, דהדה, בן הזוג שלי, ואני, לשפץ סטודיו ששכרנו בדרום תל-אביב. אנחנו עובדים בו יחד רוב הזמן, שנינו אומני רחוב. מדובר בלופט גדול בבניין תעשייתי. יש אזור שלי ואזור שלו, וגם כשאני פה לבד, בניגוד למשל לדירה שלנו, אני לא מרגישה בודדה. אני יכולה להיות כאן שעות והבדידות נעלמת. לא הייתי משנה דבר, פרט לעוד כמה שיפורים כמו פינוי צינורות אוורור גדולים, וקצת יותר נוחות. בסטודיו אני עושה את רוב העבודה שלי, למעט הכתיבה, שנעשית רק בבית, על המחשב. זה חוק שלי עם עצמי, משהו חרדתי כנראה, כאילו אם אתעורר באמצע הלילה וארצה לכתוב, אוכל מיד לעשות את זה. לא שזה קורה לי, אבל ליתר ביטחון.

DSC_0036

DSC_0045

מהם מקורות ההשראה שלך?
עד לא מזמן, היה לי מין אלוהים פרטי שלי, יצור שחור עם שלוש אצבעות בכל יד, לא מפחיד, רק מחבק ומעניק מתנות. הוא היה ההשראה שלי. תמיד היה לי חשוב להיות מוסרית ולבנות לעצמי עולם פנימי עשיר כדי להיות ראויה למתנות שלו. לאחרונה הוא מופיע פחות, כנראה שאני פחות זקוקה לו. מה שכן היה שם תמיד כהשראה, ועדיין הכי מיידי לי, זו מוזיקה. אני כל הזמן בחיפושים אחר מוזיקה חדשה שתפעיל אותי ותיתן לי השראה. זה מה שנותן לי רעיונות. אני נכנסת לטראנס, מזקקת את הרגש ששיר מסוים מפעיל אצלי, ומזה יוצאת שירה. אני שואבת מאומנות אחרת למדיום שלי. לפעמים גם יש לי השראה ויזואלית ממקום מסוים, ממשהו שאני רואה בראש.

1377014_618961371490166_988837623_n

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
יש לי בעצם ארבעה עולמות של יצירה. שירה לעצמי, שלא מתאימה ולא תצא לרחוב, שירת רחוב, אומנות פלסטית שמשולבת בשירה ברחוב, ואומנות פלסטית שנעשית בסטודיו, ולא תמיד קשורה לשירה. אני הולכת ברחוב ומסתכלת כל הזמן סביבי. אני יכולה למצוא חתיכת פסולת, או קרש, שנראה לי פתאום הדבר הכי קסום, מושך ויפהפה בעולם כולו. אני יודעת שהוא מכוער, אבל זה בכלל לא משנה. הוא מגיע אתי לסטודיו ומחכה. בסוף יצא ממנו משהו שמשלב טקסט. אני חושבת על קומפוזיציה, על דימויים מופשטים. גם הלוקיישן נותן לי רעיונות. אם אני רואה קיר מוזנח, הלב שלי מתחיל לדפוק בהתפעלות אינסופית. כמו לעמוד מול יצירה מדהימה במוזיאון. אני עומדת ומשתאה בהתרגשות. כשיש מקום שמרגש אותי, אני חייבת לשים בו עבודה, לנכס אותו לעצמי. אני לא הראשונה בעולם האומנות שמתרגשת מכיעור, עשו את זה גם לפני 100 שנים עם תחילת זרם ה'רדי-מייד'.

12972_625528720833431_137651121_n

איך נראה יום בחייך?
ארבע פעמים בשבוע אני לומדת, ואז ממשיכה לעבוד בבית או בסטודיו. בזמן האחרון אני רואה המון סרטי תולדות האומנות. כותבת שם של אמן ביו-טיוב, וצופה באובססיביות בסרטים דקומנטרים. בין לבין, אני כול הזמן עם העיניים פקוחות. מחפשת לוקיישנים, בודקת עמודים וקירות. קורה שאני ודדה יוצאים ביחד לסיבוב ומחפשים מקומות לעבודות שלנו. בכלל, אנחנו מבלים המון ביחד. בסופי שבוע אני מדריכה לפעמים סיורי אומנות רחוב בתל-אביב.
בעיקר בדרום העיר.

946403_610542528998717_72720786_n

על מה את עובדת כרגע?
אני לומדת עכשיו על יציקות. זה לוקח את כל הזמן והכסף שיש לי, כי אני לוקחת שיעורים פרטיים, והחומרים נורא יקרים, במיוחד אם רוצים להגיע לתוצאות מושלמות. רוב העבודות שאני עושה בסטודיו לא יוצאות לרחוב. דברים לא מחזיקים שם מעמד. לא מזמן, משאית העיפה שתי עבודות שלי, זה שובר לי את הלב. לכן, בעבודות ברחוב אני מעדיפה להשתמש בדברים שכבר קיימים ברחוב. עבודה ישירה עם סטנסלים על הקירות. זה עדיין כיף, אבל מגביל לי את החופש ליצור. אם נניח בא לי לעשות משהו מורכב וקליל יותר, אני יודעת שזה יעוף תוך דקה. העבודות צריכות להיות כבדות ודחוסות. בימים אלה מוצגות עבודות שלי בגלריה בראשון לציון, ולפני כן הצגתי במלון דיאגלייב בתל-אביב, ובתערוכות אחרות שונות.

DSC_0102

DSC_0094

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
אני מקבלת מזה המון, והייתי רוצה שיהיה יותר ויותר. אני צריכה ללמוד עוד בתחום הפיסול, ולא לשקוע בדבר אחד. להביא ליצירה שלי עוד ועוד תחומים.

DSC_0006

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
אחת העבודות האהובות עליי נמצאת בסמטת שלוש. זה ברזל חלוד בצורה גלית, עם טקסט שמאוד התחבר לי שם: "אני אורבת לילדות שלי כמו אנס מחוץ לגן ילדים". היא מייצגת את הסגנון שהכי מעניין אותי עכשיו, עבודות שהן 'site specific'. במקרה הזה, הברזל מעוקם בצורה לא טבעית, יש גדר עם חור, כאילו אישיות דמונית פרצה את הגדר. מציאת לוקיישנים מיוחדים נהיית קשה יותר ויותר. העיר מתחדשת, וכל פינה מוזנחת הופכת לחניון או בניין מפואר.

1466100_635925416460428_967657429_n

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
אני לא יודעת אם אני משפיעה על תל-אביב. אם אני משפיעה על מישהו באופן ספציפי, זה נהדר. אני מאוד צעירה, צריך יהיה להסתכל על זה במבט לאחור. מה שבטוח, זה שהעיר מאוד משפיעה עלי. היא מאוד חשובה לי, ואני קצת מפחדת עליה. לא יודעת איך זה יראה כשאהיה בת 40. אולי לא אהיה פה. קשה לי להאמין שצעירים יוכלו להחזיק פה מעמד, לא ברור לי איפה יהיו האומנים עוד 20 שנה. אולי ינדדו למקום אחר. מאוד קשה לשרוד פה כלכלית.

993602_567374136648890_1278384192_n

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
אחד הקשיים הוא בעבודה לבד ברחוב. לעתים אני עובדת בלילה, באזורים לא בטוחים במיוחד, וזה לא נעים. אבל גם כשהעבודה היא בשעות היום באזורים בטוחים, יש הטרדות והצקות. אני מצמיחה קוצי דורבן ונהיית יותר תקיפה ויותר חדת שמיעה. הבעיה היא לא עם המשטרה, אלא יותר עם עוברי-אורח שמרגישים צורך להגיב, להעיר, לגזול מזמני. נכון שאני עובדת בחלל הציבורי, אבל בכל זאת, הייתי רוצה שיכבדו את הפרטיות שלי, את זה שאני עובדת. ההצקות הן לא מיניות, אבל בהחלט שוביניסטיות. אין כמעט גבר שיראה אותי על סולם עם מברגה, ולא יציע לעזור או לעשות את העבודה במקומי. ואז אני נכנסת למקום של 'להוכיח את עצמי', שמיותר לי לגמרי, ולא הייתי מגיעה אליו לולא הקהל הגברי. כשאני מנסרת עצים בסטודיו, למשל, אין לי שום צורך להוכיח או לתת את העבודה לגבר חסון.

DSC_0021

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
שיתפתי בעבר פעולה עם אומני רחוב שונים. אחד האהובים עלי הוא סניור ג'י. הוא צייר ואני כתבתי. עשינו מספר עבודות יחד. יש בינינו כימיה מצוינת, וכיף יותר לעבוד בשיתוף, להיות בחברה, ולסבול פחות מהצקות. גם עם דהדה עשיתי שת"פ ברחוב, וכרגע אנחנו עובדים על דברים משותפים בסטודיו.

DSC_0022

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
יש המון. אני עוקבת אחרי הרבה אומנים ואומניות בפייסבוק. הלוואי שיכולתי רק ללכת מתערוכה לתערוכה, לבחור את מה שמרגש אותי ולקנות.

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
סביר להניח שהייתי שחקנית. הייתי מאוד רוצה גם להיות מדובבת, אבל לא בתוכניות ילדים. אם היה לי הרבה כסף, הייתי רוצה להיות אספנית אומנות.

DSC_0028DSC_0064

אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
אם השאלה היא איפה הייתי רוצה שהעבודות שלי יוצגו, אני חושבת שאין לי חלל יותר טוב מהרחוב. אולי הייתי שמחה להפריח כמה נקודות מוזנחות בשוליים של השוליים של איזשהו מקום אחר בעולם. אבל רק בעברית.

DSC_0117

DSC_0119

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
יש לי חלום להוציא ספר שירה במתכונת מיוחדת, לא דרך ההוצאות הגדולות, כדי שאוכל לבחור הכול בעצמי. חלום נוסף שלי הוא לכתוב נובלה. יש לי חומרים, אני כותבת כל הזמן, רק צריכה שיעבדו אתי אנשים מקצועיים על זה.

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
אין לי מושג. החיים על גבול האקראי כמעט. יש אנשים שיודעים בדיוק מה הם יהיו, ולי לא ברור איך. התחלתי ממשחק, המשכתי לשירה ואומנות פלסטית, וזה לא מתייצב. זה מבלבל, אבל טוב לי. אני פוזלת להרבה תחומים, וזה מפחיד. הייתי מייעצת אולי לא להיות חרדתיים. אבל במחשבה שנייה, לא מזיק להיות חרדתי. פשוט להמשיך לעשות למרות הפחד. אם מה שעושים מתקבל בברכה בעולם, אז יופי, ואם זה קורה אחרי המוות שלך, אז פחות יופי.

מה המוטו שלך?
לא ממש מוטו, אבל משהו שעוזר לי – לא לשמור פחדים בבטן. אני חוששת לספר, כי אולי לא יבינו, או יצחקו, אבל כשאני כן מספרת, הפחדים מתפוגגים.

איזה עצה תוכלי לתת לקוראים שלנו מניסיונך האישי?
שני דברים. קודם כל, לא מזיק לשבת זקוף.  וברצינות, למי שמתעניין באומנות רחוב, כדאי ללכת לסיורים כדי להתחיל לקבל מושג על הסצנה הזו, ואז, אם נדלקים על אמן מסוים, אפשר לעקוב אחריו בפייסבוק. כל אומני הרחוב מתעדים בפייסבוק.

DSC_0076

פורסם בקטגוריה כללי, כתבות | עם התגים , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

עין טובה


חדוה שפרעם – אומנית צילום

נולדה ב-1960 בקיבוץ עין צורים. חיה בכליל עם בן זוגה, אומנית, הוגה, כותבת, מצלמת, מלמדת.

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
אם היית שואלת אותי לפני שנה, הייתי אומרת שאני צלמת. היום אני מגדירה את עצמי מחדש, אפשר לומר שאני אומנית שמשתמשת בצילום כאמצעי לביטוי, ומלמדת צילום ככלי לביטוי אומנותי.

פורטרט שאפרת צילמה

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
נולדתי בשנת 60 בקיבוץ הדתי עין-צורים. גדלתי בבית מאוד דתי, אבל שפוי. הפועל-מזרחי. אבא שלי היה מאוד אומנותי, צייר קריקטורות לעלון של הקיבוץ וכתב שירה. אימא שלי הייתה מאוד פילוסופית. אני חושבת שלקחתי משהו מכל אחד מהם. אני זוכרת שבכתה ו', ישבתי על ספסל מול בית הכנסת ומישהו סיפר לי שיש מקום שנקרא בצלאל, ולומדים שם אומנות וציור, ואני עניתי לו – אז שם אני אלמד. פשוט ככה. היה לי ברור. דבר נוסף שהשפיע על הדרך האומנותית שלי היו מפגשים אינטנסיביים עם המוות בגיל מאוד צעיר. מישהי ששירתה איתי בצבא ירתה לעיניי באחיה, מישהי נוספת שטיילה אתי נפלה ממצוק והצלחתי להציל אותה ממוות. בגיל 21 בערך נפרדתי מאלוהים של הדתיים. חשתי בדידות תהומית. התפכחות. בדיוק אז, התחלתי ללמוד אומנות בבצלאל. למרות שלא הייתי במגמת צילום, החל מהשנה השנייה שלי התחלתי להגיש עבודות בצילום. בפעם הראשונה שנכנסתי לחדר חושך התאהבתי ולא רציתי לצאת משם. הקטע הזה שאתה תופס את האור, הולך אתו לתוך החושך, ויוצא עם משהו שמדבר עם שניהם. הייתי המומה. זה גמר אותי לגמרי. תמיד הייתי בדיאלוג עם תחומי אומנות שונים, פיסלתי, ציירתי, אבל אין כמו ההרגשה הזו של הצילום והפיתוח בשבילי. מי שמצלם היום בדיגיטלי לא מבין את זה. כמובן שבבצלאל לא השתגעו על זה, קטלו את העבודות שלי, לא היה מקובל להציג צילומים במחלקה לאומנות, אבל אני המשכתי בשלי. אחרי תקופת בצלאל, נסעתי קצת לעבוד בטוקיו, כמו הרבה ישראלים באותה תקופה. ואז, צלם מסוכנות הידיעות הצרפתית ראה את פרויקט הגמר שלי בבצלאל, וקיבלתי מברק – בואי לארץ, יש לך עבודה. עבדתי כצלמת בסוכנות הידיעות הצרפתית מספר שנים, ובהמשך, כארט דירקטורית בתחום הקולנוע והטלוויזיה. עסקתי בהלבשה, תפאורות, פרסומות, סרטים ודרמות. פרויקטים מאוד גדולים. גרתי אז ביפו, בבית מדהים ששיפצתי במו ידי. היה לי בן-זוג ונולדה לי ילדה. בגיל 43 נמאס לי מהכול. בתי הייתה בת 8, הייתי כבר חד-הורית, והחלטתי לעבור לגור בקרוואן על חוף הים, בנווה ים. 36 מטר רבוע, רק אני והיא. היה לי את האומץ הזה ללכת. הרגשתי משיכה בלתי מוסברת והלכתי אחריה. בשנה הראשונה בקרוואן עוד הייתי על הקו לתל-אביב ועבדתי המון, עד שב-4.4.2004, בגיל 44, נסעתי על ווספה במורדות הכרמל, ואמרתי לעצמי – זהו. די. אני לא ממשיכה לשתף פעולה עם מה שצריך ולחיות חיים של אחרים. רוצה להתחיל לחיות את החיים שלי. לקח לי עוד קצת זמן, והצטרפתי לקהילה רוחנית של שי טובלי בקיבוץ מורן. הכרתי אותו עוד קודם, אבל אז עברתי לגור בקיבוץ, עם הבת שלי ועוד כ-20 איש. היינו שם שלוש וחצי שנים, עד שהקהילה התפרקה. זמן קצר לפני שהתפזרנו, הצטרפה לקהילה ליאור מן, בחורה בת 22. קיבלנו במתנה

פורטריט-מהמם-שליאור-צילמה-אותי-3

אחת את השנייה, גילינו ששתינו אוהבות לצלם, והיא לימדה אותי צילום דיגיטלי. באותו זמן עברתי לגור בעין עירון. שאלנו את עצמנו – מה נעשה עם ה'ביחד' שלנו. ליאור תמיד הייתה בעניין של מעגלי נשים, צילום, וגם אני מאוד אוהבת נשים, צילום, אומנות. החלטנו להקים יחד את 'נשים מצלמות'. הייתה לנו תחושה כאילו יד נעלמה משכה אותנו בציציות ראשנו, ואנחנו רק אמרנו – בסדר, נעשה את זה. זה לא שלא עבדנו קשה, אבל היום אנחנו מסתכלות על הסילבוס של הקורס, ושתינו מרגישות שלא אנחנו כתבנו אותו. 'נשים מצלמות' זה עבורי קודם כל מרחב של שיתוף , מקום שבו אני יכולה לשתף את המעמקים שלי עם נשים אחרות ועל ידי השיתוף הזה, למצוא יחד מקומות השראה נוספים. באופן כללי אם אני מסתכלת על החיים שלי, בכל פעם שבחרתי בחירה לא הגיונית, פסיכית, נגד כל התבניות שכולנו חונכנו עליהן והלב שלי דפק ואמר את פסיכית, את תמותי מזה, יקרה לך משהו נורא, והלכתי על זה, זה תמיד הצליח, הקפיץ אותי קדימה. עכשיו עשיתי את זה שוב כשעברתי לגור בכליל.

DSC_0097מה הייתה העבודה הראשונה שיצרת?

אני מעדיפה להתייחס דווקא לגל השני בקריירת הצילום שלי, זה שהתחיל לפני שבע שנים עם הצילום הדיגיטלי. הייתה לי סידרת צילומים שעשיתי לספר של חבר, והוצגה בתערוכה בגלריית די-אנ-איי בתל-אביב. צילמתי אבנים בעשב בזריחה, וכשאני מסתכלת על זה, אני יודעת ששם נולדתי כצלמת, כאומנית. התמונה הספציפית הזו צולמה בערך שבוע אחרי שלקחתי מצלמה דיגיטלית ליד, וכמעט התעלפתי כשראיתי אותה. הבנתי שגם אם לא החזקתי הרבה זמן מצלמה, העין שלי, וגם הפנימיות שלי המשיכו להתפתח, ויש לזה הדהוד בעבודות שלי.

IMG_2014

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
העבודה שלי נעשית בעיקר בשטח, בחוץ, ואני מלמדת בסטודיו של 'נשים מצלמות' בפרדס חנה. בכל זאת, יש לי פינת עבודה בבית, דלפק בגודל 1.30 על 60, שאני מאוהבת בו. הוא כל כך יפה שבא לבכות. והנוף שנשקף ממנו הוא לא יאומן. אני יושבת בגן-עדן, מוקפת בחפצים שאני אוהבת, ומעבדת את התמונות שלי על המחשב. לא הייתי משנה דבר.

מהם מקורות ההשראה שלך?
הטבע נותן לי השראה גדולה מאד. לא רק עצים ואבנים, שאני מצלמת הרבה. קורה שאני מרגישה תקועה, ועוברת מעלי להקת עגורים קשקשנית, בבת אחת אני יוצאת מהתקיעות. גם אנשים הם מקור השראה בשבילי. לדוגמא – צ'כוב, טולסטוי, אתי הילסום, ג'ידו קרישנמורטי. אני נוטה להתמזג לחלוטין עם סופרים כשאני קוראת את היצירות שלהם, נעלמת בתוכם, נספגת לתוך האהבה, מהדהדת אתם, ואחר כך מתאבלת על אותו אדם שהתמזגתי אתו במהלך הקריאה. הנקודה הזו של ההתמזגות והאהבה גורמת לי להשראה הגדולה ביותר, ומשם אני יוצרת.

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
בשני התחומים האהובים עלי ביותר – כתיבה וצילום, התהליך מאוד שונה. המשותף לשניהם הוא שאני תמיד נותנת לדבר לקחת אותי אתו. השבוע ראיתי שיר מהמם: "אני קשור לרגלו של הפיל בשלשלאות של זהב" כלומר, הפיל הוא כמו אלוהים, הבריאה, והוא לוקח אותי למסע. בכתיבה, יש תמיד שקט, התרוקנות לפני שהכול מתחיל, ואז אני יושבת מול המחשב והאצבעות מתחילות לנגן. אני צריכה רק לעקוב אחרי זה. בצילום, התהליך הוא יותר מובנה. אני נותנת לעצמי להיסחף, ואז, כשאני מבינה שהנושא לכד אותי, אני מתחילה לצלם אותו באופן מודע. אני מצלמת שנים את אותו נושא, עד שזה פשוט מסתיים. לדוגמא, הנושא האחרון שלי היה עצים. צילמתי שלוש וחצי שנים, עד שיום אחד זה נגמר. אני יכולה לראות היום עץ שיכול היה להתאים לסדרה, ואז לומר לעצמי – אוקיי, איטס אובר..

IMG_6234

IMG_6239-(3)

איך נראה יום בחייך?
אני קמה בסביבות שש וחצי בבוקר, וקודם כל מנקה את הבית. כל יום מטאטאה, מסדרת, שוטפת כלים, מותחת שטיחים, עד שהבית מוצא חן בעיני בחזרה, ואז מדליקה נר, מדליקה קטורת, עושה קפה, ויוצאת עם הקפה לטייל עם הכלבה שלי. הבת שלי לומדת כרגע בוויצ"ו חיפה, ורק אני ודני, בן-זוגי, גרים בבית. יש לנו מיניבוס נייח בחצר, ובבוקר דני יוצא לעשות בו יוגה ומדיטציה. כל אחד עם טקסי הבוקר שלו. כשאני מסיימת עם הטיול שלי, אני עושה גם כן יוגה או מדיטציה, ובהמשך – מה שצריך. מיילים, תכנים לקורס. יש ימים שהם ימי צילום, אבל אני משתדלת תמיד להגיע הביתה לאכול עם דני צהריים. זה ממש שווה, כי הוא מבשל אוכל טבעוני מדהים. שנינו טבעונים. אני גם לומדת קליעת סלים פה ביישוב. פעם בשבוע אני נוסעת לבקר את הבת שלי, ישנה אצלה, ונוסעת למחרת ללמד בפרדס-חנה. זו הזדמנות לראות אותה, וכך גם מתקצרת לי הנסיעה של הבוקר.

על מה את עובדת כרגע?
אני מצלמת הרבה כרגע, ובמקביל כותבת בבלוג שלי – תקרת הזכוכית. הכוונה לתקרת הזכוכית של התודעה. אני מאוד נהנית מהכתיבה. חזרתי להיות הילדה השובבה של הקיבוץ, רק בגוף של בת 54, ומאוד נבונה. יש בכתיבה רצון באינטימיות עם עצמי, ושיתוף של האינטימיות הזו עם אחרים. כנשים, יש לנו יכולת מאוד גבוהה לאינטימיות. אני מאוד אוהבת נשים מבוגרות. גיל הבלות זו מילה של גברים. אני קוראת לזה – גיל החכמה. בנוסף לזה, נפתח עכשיו קורס נוסף ב 'נשים מצלמות', ואנחנו גם עובדות על קבוצה שתצא בעוד שלושה חודשים ליפן. תמיד יש המון עשייה. פרויקט נוסף שעדיין לא ברור מה יצא ממנו הוא צילום (גם בוידאו) וראיונות עם אישה בת 90, ניצולת שואה. אישה מדהימה, שמרתק לראות את השואה דרך העיניים שלה. פעם בשבועיים אני מבלה אתה, יחד עם אפרת מ'נשים מצלמות', שלוש שעות בלתי נשכחות. היא מלאת חיים, עוצמתית, מצחיקה, ומספרת לנו סיפורים שלא סיפרה אף פעם. דברים שלא יאומנו, ולא זוועות, בשבילה אלו היו השנים היפות שלה כנערה, כאישה צעירה, וזו הייתה המציאות שלה.

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
אני לא חושבת שאני יכולה לדבר על החיים לחוד ועל היצירה לחוד. החיים הם יצירה ויצירה היא החיים. אף פעם לא היה רגע שלא יצרתי. מגיל מאוד צעיר. אני תמיד עושה משהו שהחיים משתקפים בתוכו, ולא יכולה לדמיין חיים ללא יצירה. מה עושים בלי זה?

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
בטח! יש סדרות שאני יותר אוהבת, לא בהכרח אלו שאחרים אוהבים. באופן מאוד מובהק, חלק מהעבודות יותר מדברות אלי, ולא משנה כמה פעמים אראה אותן, אמשיך לאהוב אותן. למשל, העבודה של האבנים והדשא בזריחה. העניין בה הוא האור מול המצלמה, מול הטבע, ואיך הוא פוגש אותי. יש בה גוון מיסטי, האור כמעט הופך לישות. יש גם סדרה שלמה של פורטרטים שאני נורא אוהבת. יש צילומים שאני לא מאמינה שאני צילמתי, כי הם נהדרים בעיניי.

IMG_7344

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
לפני חמישה חודשים עברנו מעין עירון לכליל, ודווקא מאז שעברנו לכאן קרה לי דבר מאד מוזר.אני כותבת אחרת, יותר, ללא מאמץ מודע, כאילו מישהו אחר התחיל לכתוב. יותר מדויק, רהוט, אינטימי. באופן כללי, אני תמיד מחוברת לסביבה שלי. את הסדרה של העצים, למשל, צילמתי במשך שש שנים ברדיוס של קילומטר וחצי מהבית הקודם בעין עירון.

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
הקושי היחיד שלי היה בדיאלוג עם עולם האמנות שנמצא שם בחוץ, הממסד. בשנים מסוימות מאד רציתי להשתייך אליו, כשלומדים בבצלאל זה נכנס חזק לוורידים, אבל זה מאד לא התאים לי. לפני שנתיים בערך, הצורך הזה פשוט נשר ממני, ונהייתה לי שלווה, יופי גדול. להיות חלק מהעולם הזה זו עבודה. ללכת לפתיחות, לדחוף קדימה את העבודה שלי. למרות שיש לי חברים רבים שהם אוצרים, זה לא בשבילי.

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
אני מאוד אוהבת שיתופי פעולה. אוהבת את הדיאלוג בין אומנים. היו מספר מייצבים שהכנתי יחד עם שוקה גלוטמן, צלם מאוד מוכשר ומוערך, וגם חבר טוב. האחרון היה בתערוכה קבוצתית שנקראה 'לאן נושבות רוחות הסתיו', בבית האומנים. העבודה שלנו נקראה – רינגרינג, שיחזור מדויק של חדר משנות השישים המאוחרות בישראל, כולל מאוורר, רדיו וזבובים במאפרה.. את החדר ניתן היה לראות דרך חריץ צר בדלת. זה גרם לנו אושר ענק.

IMG_9313-1 אומן נוסף שאני משתפת אתו פעולה הוא אומן נייר בשם יזהר נוימן. הוא עושה נייר יפני מסורתי וגופי תאורה מנייר. את הטיול של 'נשים מצלמות' ליפן אנחנו מוציאים ביחד.

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
בכל תקופה אני מתחברת למישהי אחרת. כרגע אני קולעת סלים אצל אישה יוצאת דופן בשם כרמלה משה בכליל. היא משחזרת את אורח החיים המסורתי של התימנים דרך ריקודים, סיפורים וקליעת סלים. לפני כן, למדתי קדרות אצל דורון דהן, פסלת מדהימה בפרדס חנה. אישה נוספת שאני מאוד מעריכה ואוהבת, ואפילו הייתה מושא צילום שלי, היא עמליה זנד, "הדובה הגדולה", ציירת ומקעקעת מפרדס חנה. אני מאוד מחוברת לעבודה שלה, למסע החיים ולהגות שלה. לפני כמה שנים היא עשתה רישום שלי באקוורל, שנקנה על ידי מוזיאון ישראל.

_MG_4329

IMG_5904-2

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
אולי משהו שקשור בהתנהגות של בעלי חיים. זואולוגיה ימית.. הייתי רוצה לעקוב באופן פסיבי אחרי בעל חיים כלשהו, להתמזג אתו וללמוד אותו כדי לעזור לו. מין 'ג'יין גודול והשימפנזים' כזו. יש בי  אהבה גדולה לבעלי חיים, במיוחד לעופות  דורסים ובעלי חיים ימיים. פה בכליל יש לנו מושבות ענקיות של שפני סלע. קורה שאני משקיפה עליהם במשקפת יחד עם כוס הקפה של הבוקר ומוצאת את עצמי רוצה להכיר אותם מקרוב.

אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
אני מודעת לסתירה שאני הולכת לסתור את עצמי כאן, אבל למרות שהצלחתי להשתחרר מהממסד האומנותי, בואי נגיש שאם ה-MOMA  יפנו אלי, אני לא אסרב לתערוכת יחיד שם…הייתי שמחה לאוורר את העבודות שלי בחו"ל. ואם הייתי יכולה לבחור מושא לצילום, הייתי שמחה לצלם את קרישנמורטי, הפילוסוף ההודי שנפטר ב1986. בכלל, אני חושבת שאני אוהבת לצלם את הגיבורים שלי. הייתי מוכנה לנסוע לחווה של טולסטוי, ולומר לו – "אני חדווה, בוא נעשה לך פורטרט".

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
להמשיך להעמיק אל תוך עצמי. למצוא ביטוי עמוק של אינטימיות עם עצמי.

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
ללא קשר לתחום היצירה, הייתי ממליצה הרבה פחות לשים לב ל'האם זה הולך למצוא חן', האם אנשים יאהבו את זה, ולפתח מערכת של הקשבה מעודנת ורגישה לפנימיות. לעצמך. כדי שהיצירה תהיה ביטוי לאני הפנימי, שמדבר לפעמים מאוד בלחש. להיות נאמנים לו. ההכרה החיצונית בעבודות שלנו זה נחמד וכיף, אבל זה לא העיקר.

מה המוטו שלך?
אני מאמינה שתפקידה של האומנות הוא לא לרפא אותנו מהשיגעון, אלא לרפא אותנו מהשפיות. יש משפט נוסף שמלווה אותי, של סטניסלב ריכטר שהוא צ'לן בינלאומי: Life unfolds for me like a theatre presenting a sequence of somewhat unreal sentiments; while the things of art are real to me and go straight to my heart.

איזה עצה תוכלי לתת לקוראים שלנו מניסיונך האישי?
הכי חשוב: לא משנה מה אנחנו עושים, לעשות מה שאנחנו באמת אוהבים. לא משנה מה המחיר שצריך לשלם תמיד זה המחיר הנמוך ביותר. כשאנחנו עושות מה שאנחנו באמת אוהבות, זה הכי פשוט והכי מדויק.

פורסם בקטגוריה כללי, כתבות | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , | 3 תגובות

סיפורי הבדים של איילת


איילת יונטף – מעצבת טקסטיל

נולדה בשנת 65 בפתח תקווה. גדלה בקריית אונו. כיום גרה עם משפחתה בקרית אונו, מעצבת טקסטיל בסטודיו הביתי ומלמדת בשנקר.

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
עיצוב טקסטיל הוא תחום עתיק שמגיע מעולם עבודות היד, הדקורציה, והוא נחלק לשלוש מיומנויות – אריגה, סריגה והדפסה. אני מתמחה בהדפסה.

DSC_0314

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
גדלתי עם אמא שאהבה אומנות, עיצוב ותרבות באופן כללי. אבי אהב ספורט. אחותי ואני נחשפנו להמון תערוכות, מחול ומוזיאונים. אמא שלי הייתה ציירת חובבת ותמיד היו בבית כלים וחומרים שיכולתי להתנסות בהם כאוות נפשי. למרות זאת, נמשכתי יותר לספורט ולריקוד. חוויה חשובה בהתפתחות האומנותית שלי הייתה מחנות הקיץ לנוער שוחר אומנות. יצאתי אליהם כרקדנית,

DSC_0100

אבל נחשפתי שם לתחומי אומנות רבים. לצייר תמיד אהבתי אבל לא למדתי. אחרי השירות הצבאי, אמא שלי חזרה יום אחד מקורס טקסטיל שעשתה בשנקר והודיעה לי – מצאתי לך מקצוע. עניתי בטבעיות – או קיי, תרשמי אותי. התקבלתי לעיצוב טקסטיל והיה לי ברור שזה זה. הלך לי טוב ואהבתי את זה. יש לי חוש לצבע ויד טובה. עשיתי שם הרבה פרויקטים מעניינים ואפילו קיבלתי מלגה בשנה רביעית. במקביל, היה לי דוכן בנחלת בנימין שבו מכרתי סיכות עם ליפופי חוטים בטכניקות צביעה שונות. סיימתי את שנקר ב1990. מיד לאחר מכן התחלתי לעבוד בכיתן. הייתי מעצבת בכירה בסטודיו של המצעים במשך 10 שנים ולמדתי שם המון. עבדתי מול קלווין קליין, בנטון וחברות נוספות. משם, גם-כן די במקרה, עברתי לעבוד בגולף אנד קו כקניינית אופנת ילדים. ההבנה שלי בתחום התמצתה בעובדה שהייתי אמא לשני ילדים קטנים, אבל הציעו לי בכל זאת את התפקיד הנחשק הזה וקיבלתי אותו בשמחה. העבודה שלי כללה נסיעות רבות בעולם והייתה אינטנסיבית מאוד. באותה תקופה פתחו בארץ את פוקס ורשתות נוספות, התחרות הייתה עצומה. לאחר 6 שנים הרגשתי שהספיק לי והודעתי על עזיבה בלי תוכניות קדימה. הייתי בת 40, ורציתי פסק זמן, וגם שינוי. באופן טבעי, פתחתי שולחן בבית והתחלתי לצייר ולעצב טקסטיל. באותו זמן גם פנו אלי משנקר ורצו שאלמד שם. זה מה שאני עושה מאז.

DSC_0511 (2)

מה הייתה העבודה הראשונה שיצרת?
סיכות השיער וסיכות הדש עם ליפופי חוטים שמכרתי בנחלת בנימין. אחותי עזרה לי לעשות אותם.

DSC_0093

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
יש לי חדר עבודה שאני חולקת לפעמים עם יאנק, בעלי, שהוא טיפוגרף ולרוב עובד בסטודיו שלו בתל-אביב. כשיש לי עבודות שתופסות הרבה מקום, אני עובדת בפינת האוכל ובסלון, ואת צביעות הבדים אני עושה במרפסת.

DSC_0127

DSC_0189

DSC_0388

DSC_0369

לא הייתי מסרבת ללופט בפלורנטין, אבל גם פה טוב לי. זה מקום אינטימי, הרדיו שלי, השקט, הממלכה של הצבעים, המחשב שלי, אוסף טוב של ספרים שמחולק לפי נושאים – גרפיקה, טקסטיל.. הייתי רוצה עוד קצת מקום, ואני שוקלת בימים אלה לשכור מקום בחוץ, שיאפשר יותר עבודה עם  חומרים, צביעות בדים. קצת בעייתי לעשות את זה בבית.

מהם מקורות ההשראה שלך?
יש לי מגוון של מקורות השראה, כולל לוחות השראה עם חומרים שאספתי, ואני משתמשת בהם כחלק מתהליך העבודה.

DSC_0178

DSC_0184

אני מאוד אוהבת ספרי טקסטיל ישנים, מסורות עתיקות, תרבויות אפריקאיות, יפן, מכסיקו. מאוד אוהבת איקאט, באטיק, נמשכת לאינדיגו. אני משתמשת הרבה באתניות עם בסיס קלאסי, מותאמת להיום. אין כאן יצירה שהיא יש מאין. תמיד מתחילים מהשראה כלשהי. אני קוראת המון מגזינים, בלוגים.

DSC_0198

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
התהליך מתחיל לעיתים קרובות מהזמנה של לקוח, או קול קורא לתערוכה. זה מתחיל מרעיון, ומשם ממשיך בהמון סקיצות ונסיונות של צורה וצבע. לעתים הלקוח רוצה צבעים מסוימים לפי טעמו או לפי טרנדים. יש לי מגירות שמחולקות לפי נושאים ולפי עונות, ואני שולפת משם לפי הצורך. כמויות אדירות של חומרים וציורים. אני מאוד פורה. יש קומפוננטים שאפשר לחזור עליהם בעבודות שונות. זו עבודה מאוד סיזיפית, אבל בו בזמן גם ממכרת. אני משתמשת בצבעי מים ובעטים, ואחרי שהדוגמא מוכנה, יש עדיין המון עבודה לבנות

DSC_0136

את זה כ'פטרן'. זה כבר חלק שאני עושה במחשב. כל דוגמא יכולה להפוך לחזרתית. הציור שלי נעשה בעצם מתוך מודעות לשפה של הטקסטיל. כשמדובר במוצר שאני מייצרת עד הסוף, אני שולחת לפעמים את הדוגמא להדפסה דיגיטלית ללא הפרדת צבעים בחו"ל.

DSC_0272

איך נראה יום בחייך?
אני מתחילה את הבוקר במטלות הבית, ואז, יש לי את המשמעת לשבת ולעבוד. בצהריים, מקבלת את הבת התיכוניסטית שלי, עושה צהריים, נחה, וממשיכה לעבוד אחר הצהריים. אני בנאדם של בוקר, אם יש לי לחץ אני קמה יותר מוקדם. אני מאוד פעילה ברשתות החברתיות. יש לי בלוג שהיה בין הראשונים בארץ בתחומו, מ-2006. הוא בעצם פוטולוג של עבודות שלי ותמונות שאני מצלמת. בנוסף, יש לי לוחות פיטרסט שאני אוהבת לתחזק לפי צבעים, עונות ונושאים. אני מצלמת המון ומשתמשת באינסטגרם. הפייסבוק מתחיל לתפוס את מקום הבלוג, אבל עדיין, זו הדרך שלי לקבל השראה, ולהגיע ללקוחות, לקולגות בעולם. זה פותח לי המון דלתות. פעם בשבוע, ביום חמישי, זה יום תל-אביב. אני מתחילה בבית קפה, קונה בדים, חומרים, נחלת בנימין, מקבלת רעיונות, כדי לא להשתגע בבית. אני מאוד אוהבת לצאת לצוד חומרים. בשני ושלישי אני מלמדת כל היום ב'שנקר'. כרגע אני מלמדת שם קורס צבע במגמה לעיצוב תעשייתי, ואופנת ילדים בעיצוב אופנה. לפעמים יש לי גם פגישות ופרזנטציות. אני עדיין מעצבת מצעים לגולף-אנד-קו כפרילנס, אבל השוק היום יותר איטי וקצת יותר קשה למכור בכמויות גדולות. זו הסיבה שפעם פעמיים בשנה אני מציגה בתערוכות ומוכרת פריטים בעבודת יד בירידים כמו הקולאז' סייל המוצלח מאוד של קרן שביט ובחנות האטסי שלי. אני אוהבת לצבוע בטכניקת קיפולים יפנית שנקראת שיבורי.

shiburi

פעם בשנתיים אני משתתפת  בתערוכות מקצועיות בגרמניה. שם מוכרים את העיצוב בלבד, לא מוצרים. מכרתי דרך שם עיצובים שלי לחברות מובילות באירופה כמו מרקס אנד ספנסר, קארה בלנק ועוד. למדתי את הצד הזה של העסק בשנים שעבדתי כקניינית. זה לא כישרון מולד.

DSC_0382 (1)

על מה את עובדת כרגע?
על מספר דברים במקביל. קודם כל, אני עובדת על קולקציה שלי לחורף 2014. כשאני נפגשת עם לקוחות, הם רוצים לראות את הרעיונות שלי, בנוסף לכיוונים ולבקשות שלהם. בנוסף, אני עובדת על יצירה שתוצג בביאנלה לטקסטיל בפברואר 2014 במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. זו עבודה שעשיתי בשבילה המון ניסיונות עם עלים, טבילות טאי דאי, מגזרות נייר שמזכירות את מאטיס, וחיתוכי לייזר. התוצר המוגמר יהיה שילוב של טבע וטכנולוגיה, פאנל של התפתחות צבעונית בגווני כחול, כמו זרימה של מים. במקביל לזה, אני מציירת

DSC_0139 (1)

וצובעת בדים לכריות וצעיפים שיימכרו בקולאז' סייל הבא, נותנת הנחיות פרטיות למעצבי טקסטיל מתחילים, וגם מכינה קולקציה לאתר תמונות אמריקאי שנקרא – ארטפולי וולס.  זו חנות און ליין שאפשר לבחור בה תמונה, לראות איך היא תיראה ממוסגרת אצלכם בבית, ולקבל הביתה פרינט איכותי ממוסגר.

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
זה ממלא את כל חיי, אני לגמרי מעצבת טקסטיל ויוצרת טוטאלית. עוסקת בזה כל הזמן, זה מעניין אותי, אני יודעת מה יש בחנויות, מה בבלוגים, אני מציירת כל הזמן, גם כשאין לי עבודה.  זה משהו שיש לי צורך בו, ליצור, אני תמיד שופעת, אין מצב שאני משועממת.  גם אם יש משברון, אני עושה הפסקה של יום יומיים, וחוזרת לזה. זה מקצוע לגמרי. עבודה. זו גם אמנות אבל גם מקצוע. אני יודעת מה צריך לעשות, זה לא שאני יושבת ומחכה להשראה. בניגוד לאמנות נטו, יש לזה קצב ודרישות ושוק ועונה וכל הדברים האלה מניעים את הקולקציות.

DSC_0162

DSC_0072

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
אני מאוד גאה בעבודות שעשיתי עבור חברות מובילות בעולם הטקסטיל. דוגמא ראשונה היא המצעים הכחולים שעשיתי לקארה בלנק. הם קנו ממני את העיצוב ומיקמו לבד. על הטעם הטוב של הצרפתים אפשר

DSC_0434

DSC_0403

לסמוך. את האינטרפרטציה לדפוס הם עשו לבד, וזה יצא מאוד יפה. בארץ זה נמכר בכיכר המדינה. דוגמא נוספת לעבודה שאני מאוד גאה בה היא לחברת סאקו,  שאחד המעצבים שלהם הוא המעצב המדהים אולף מוריץ . הוא קנה ממני עבודה מהסדרה של הפרחים השחורים מהנייר, ועיבד את זה לוילונות עם פרחים תפורים.

DSC_0410

DSC_0523

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
נדמה לי שיותר מהמקום, השפיעה עלי התקופה שגדלתי בה. שנות ה-60 וה-70, גוטקס, משכית, האהבה לטקסטיל. ביקורים בשוק של העיר העתיקה בירושלים. בתור ילדה, הצבעים האלה נספגו בי וזה עיצב במידה רבה את הטעם שלי ואת האהבה לפטרן.

DSC_0514

DSC_0083

כיום, למרות שאני גרה ועובדת בקרית אונו השקטה והירוקה, אני מושפעת בעיקר מתל-אביב, וכשיוצא לי, גם ערים אחרות בעולם. שם אני אוהבת להסתובב ולצלם. ובעצם מאז שיש אינטרנט, זו השכונה שלי.

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
בשנים הראשונות,  בתקופה שכל העבודה הייתה ידנית, היה לי קושי בביצוע מדויק ומסודר שהצריך המון דיוק ומשמעת. למזלי, קרה נס, והיום יש תוכנות שאפשר בעזרתן לעשות דברים מדויקים, להכפיל, לעשות

DSC_0164

רפרזנטציות. זה עשה לי מהפכה. אני לא מעצבת על המחשב, אבל עושה את שאר העבודה בפוטושופ ובאילוסטרייטור.  סך הכל, לא היו לי הרבה קשיים. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי, וגם אם הייתי נורא עשירה, עדיין הייתי עושה את אותו הדבר ונוסעת לאותם המקומות. הצד הפחות חביב עלי בכל הסיפור הוא לרדוף אחרי הצ'קים.

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
בתקופת הסטאז' שעשיתי אצל המעצבת ריקי בן ארי היו לי מספר שיתופי פעולה. הייתה לי גם הפקה שעשיתי עם חברתי נורית קריב הסטייליסטית, שילוב של סידורי פרחים וטקסטיל לכבוד פסח. כמעצבת עצמאית, אני מעדיפה לעבוד לבד, ולשתף פעולה עם חברות, כמו למשל – אוברזון, שטיחי כרמל, כיתן ועוד. בשנים האחרונות הצגתי עבודות שלי במוזיאון העיצוב בחולון, בגלריית פריסקופ, וכתבו עלי במגזינים ובלוגים שונים כמו – הו-ג'וי, פרינט אנד פטרן (הופעתי גם בספר שלהם), פטרן אובזרוור, ובלוג הודי שנקרא קולורס אוף לייף.

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
אני מעריצה את המעצבות בחברה הפינית מרימקו , את דונה וילסון, את כל המעצבים היפניים, את איזבל מרנה הצרפתייה. גם בארץ יש מעצבות טקסטיל מדהימות שחלקן היו סטודנטיות שלי, לדוגמא – מיקה בר, דיקלה לבסקי ותמר ברניצקי.

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
בואו נלך על השלילה. טבחית לא, אין לי זיקה לבישול. גם לא דוגמנית. יכולתי להיות רקדנית, אני מאוד אוהבת מחול, זה הנושא השני הכי אהוב עלי.

אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
הייתי שמחה שמרימקו יקנו עיצוב שלי. וגם משכית החדשה בארץ. זה יכול להיות נהדר לעבוד אתם. יש להם חזון עיצובי, אבל אולי חסר קצת חזון של טקסטיל.

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
לבנות קו משלי, עם השם שלי, אחרי כל השנים שעשיתי דברים עבור חברות אחרות ואפילו לא יודעים שהם שלי.

DSC_0330 (1)

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
בעיצוב, יש משהו מאד טוב בלעבוד בהתחלה באיזו חברה. יש הרבה מה ללמוד ולאן לצמוח. אולי זו לא האוטופיה האומנותית, אבל לומדים ומתמקצעים ובשלב השני לעשות לביתך ולעצמך. ולהאמין לאורך זמן. בסוף זה תופס. וגם, פשוט להתבונן הרבה, בטבע, בספרות, בכל השראה שהיא, ולהיות כנים. אין צורך להעתיק.

מה המוטו שלך?
המוטו שלי בעיצוב הוא – keep it simple and it's gonna be nice. הדברים הפשוטים הם הכי יפים.

איזה עצה תוכלי לתת לקוראים שלנו מניסיונך האישי?
החומר מאד חשוב. זה עושה את ההבדל בין עיצוב טוב למצוין. כדאי תמיד לקנות את הניירות והצבעים הכי יקרים, את הבדים הכי טבעיים. להשקיע בחומרי גלם כמו בבישול.

פורסם בקטגוריה כללי, כתבות | 3 תגובות