יהלומה בשוק לוינסקי


קולאג'-יהלומה
ימים מושלמים לטיול בשוק לוינסקי. פיצוחים, בצק קדאיף, דגים מעושנים ומוחמצים, ערמונים ואגוזי לוז שהפכו בבית לממרח נוטלה ממתכון נפלא של אפרת  ועכשיו אחרי שנפתח התיאבון אפשר לשבת אצל יהלומה בזבולון 5. מקום קטנטן עם אוכל מצויין ושרות נעים ומחייך. בתמונה מרק עגבניות מעולה וחרפרף עם פול ירוק. גם הפלאפל היה מעולה. יש עוד המון לבדוק באזור, בטוח שנחזור.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

הצפרדע וגבולות החומר


עינת בורג – אביזרי אופנה מפוסלים בבד

נולדה בשנת 80 בירושלים. מגיל 16 חיה ויוצרת בתל-אביב. גרה כרגע במודיעין עם ארז בעלה ובתה התינוקת.

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
אני מעצבת אביזרי אופנה מטקסטיל. תמיד היה לי עניין עם ההגדרה. גם בגדים שאני מעצבת הם בעצם אביזרים. לא מעניין אותי לעשות אופנה. מעניין אותי יותר הזום-אין של החומר, טקסטורות שונות וצורות לא צפויות. הקסם שבחיבור של החומר עם התנועה של הגוף.

2800-(5)

DSC_0182

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
נולדתי וגדלתי בירושלים. כילדה הייתי מאוד רגישה וביישנית. רציתי לרקוד ושלחו אותי למקהלה. לא הרגשתי באותה תקופה משיכה לציור, אבל אני מניחה שהחיבור לאומנות הגיע מהרגש. כשהייתי בת 16 אבי נפטר, וזו הייתה הנקודה שבה התחלתי להתמרד. היו לי חברים טובים בתל-אביב, ומאוד נמשכתי אליה. לא אהבתי את ירושלים. הייתי על הקו, בגרויות, מסיבות, תקופה סוררת. בתיכון למדתי בגימנסיה בירושלים, במגמת אומנות וצילום. זה הרגיש לי כמו המקום הכי חופשי. רציתי רק שלא יגבילו אותי. הייתי בטוחה שאהיה צלמת. עד היום אני מאד אוהבת צילום. בצבא שירתי בקריה, והרגשתי שהמוח שלי מתנוון. כשהשתחררתי רציתי ללמוד ולהבין במה אני טובה. ואז גיליתי את המכללה להוראת טכנולוגיה בכיכר מילאנו. היה להם מסלול עיצוב רב-תחומי, שמאוד התאים לי כי לא הייתי מפוקסת על כיוון אחד. התקבלתי לשם עם תיק עבודות של צילומים שלי וגרפיקה ידנית. זה מה שידעתי לעשות. חשבתי שאני רוצה להיות אדריכלית, ובדיעבד אני שמחה שלא בחרתי בכיוון הזה, כי אני וקווים ישרים לא מסתדרים. הייתה לי מרצה שעודדה אותי להפסיק להילחם בפרופורציות ובדיוק, וללכת עד הסוף עם הקו העקום שלי. אני לא שוכחת את השיעור שבו ציירנו מודל, והיא קשרה חבילה של עשרים עפרונות יחד ונתנה לי לצייר אתה. זה יצא מדהים, ובאותו רגע הרגשתי שנפתחות לי הצ'אקרות.  במהלך שנות הלימודים, הרגשתי שאני נמשכת לחומרים רכים, לאו דווקא לבדים, אלא יותר לגומי, ללטקס, לתזוזה שלהם, ולחיבור שלהם לגוף. למדתי עיצוב תלבושות לתיאטרון וסיקרנו אותי מאוד הגבולות של החומר, השינוי שהוא עובר והגבולות שלו. זה היה מסע של חיפוש עצמי והתנסות. עשיתי דברים שהם מאוד 'סיינס פיקשן' ומאוד אורגניים, אהבתי להפוך חומרים שהם לא בד ליותר טקסטילים, רכים. מייד לאחר הלימודים, חיפשתי עבודה מעניינית ובמקרה תפש את תשומת ליבי קטלוג מאוייר של קום-איל-פו. התקבלתי לעבוד בחנות 'רדיקל' שלהם בנמל תל-אביב. העיצובים שנמכרו שם, מהארץ ומחו"ל, היו מאוד מעניינים ולא קונבנציונליים. נשארתי שם שנה. דרך זה, התחברתי לעולם האופנה והתחלתי לשחק עם מכונת תפירה ישנה בבית. למדתי מה זה בד, עשיתי עליוניות פיסוליות, ואיכשהו, הגעתי להשתתף בשוק האקססוריז הראשון שהיה בקולנוע מקסים. היו לי המון שאריות בדים, והתחלתי להכין מהן צעיפים עם קשירות והשחלות, מאוד אורגני, בלי תפירה בכלל. זו גם הייתה הקולקציה הראשונה שיצרתי. די במקרה. הייתה התלהבות גדולה והצעיפים נחטפו. ככה בעצם התחיל המותג שלי. קיבלתי המון הזמנות מחנויות. פתאום נהיה לי עסק. המצאתי אריזות מדליקות לצעיפים, מגרבי לייקרה, ובחרתי שם שמייצג את האהבה שלי למטמורפוזה ולצבע ירוק (באותה תקופה)  –Frog.

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
הרבה שנים עבדתי מהבית, וכשהעסק גדל, עברתי לסטודיו במתחם נוגה ביפו. לא התחברתי שם לחלל, הוא היה מפונפן מדי בשבילי, הפרקט, הגלריה.. כיום אני עובדת בסטודיו במרתף ברחוב סלמה. זה חלל תעשייתי שאני חולקת עם עוד צלם וציירת. לכל אחד יש את השטח שלו. אני עובדת כאן כבר שנה בערך, והתאהבתי מהרגע הראשון בחיספוס של המקום הזה, אפילו בטחב שבקירות. יש פה משהו אנרגטי מאוד טוב. הייתי שמחה אם היה לי שטח גדול יותר, אולי בעתיד. אני צריכה שולחן עבודה גדול יותר, אולי אפילו מכונת גזירה. היום אנחנו שולחים את הבדים לגזירה במקום אחר.

DSC_0056

מהם מקורות ההשראה שלך?
הטבע הוא ההשראה הכי גדולה שלי. קווים וטקסטורות שאני רואה, ובעיקר הזמניות והשינוי שבו. היינו, למשל, לא מזמן בתאילנד, בירח דבש וקיבלתי שם רעיונות מהקווים של העצים. גם שם המותג שלי הגיע מהטבע.
יש רעיונות שמגיעים מתוך מרקמים או חומרים. אני אוהבת לקחת חומר לידיים ולבחון את הגבולות שלו, הכיוונים, המתיחות, 'כחומר ביד היוצר', אני מאמינה בשינוי. אני מקבלת המון השראה מעיצוב יפני. מאוד אוהבת את הקווים שלהם. מינימליזם, קווים לא צפויים, וכבוד לחומר הגלם.

4

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
אני תמיד מנסה לעבוד לפי החוקים, קולקציות, מועדים, ולא הולך לי. כשהתחלתי עם הצעיפים, לא ידעתי מה אעשה בקיץ. לא היו לי מוצרים לקיץ. גם ההשראה לא תמיד באה בהזמנה, בדיוק מתי שצריך אותה. אני אף פעם לא יודעת מה יצא. אוהבת לנסות, למתוח את החומר, תרתי משמע. יש פריטים שנולדו במקרה, למשל, שרשרת מחוטי לייקרה – תפרתי בד לייקרה, והשאריות שהצטברו מסביבי התגלגלו. כשראיתי אותן, נדלקתי והחלטתי להשתמש בגלגול הזה. הרבה פעמים התהליך מתחיל מטקסטורה שאני נתפסת אליה, ואז הולכת לנחלת בנימין לחפש חומרים שיתאימו לי.

DSC_0225

איך נראה יום בחייך?
עד לפני שנה וחצי החיים שלי נראו לגמרי אחרת. הייתי רווקה תל-אביבית, מחויבת לעסק שלי, אבל אדון לעצמי. לפני שנה וחצי הכרתי את ארז, בעלי, שחזר לגור בארץ אחרי תקופה ארוכה כשף עצמאי בניו-יורק. היו לו שם עסקי מזון וקריירה משגשגת כשף פרטי, והוא עזב הכול וחזר ארצה לחפש אישה. תוך חמישה חודשים התחתנו, ומהר מאוד נולדה דניאל הקטנה. כך שיום בחיי בימים אלה הוא הרבה יותר מתוכנן, פחות התמזמזויות. בבוקר אני עוברת על מיילים ושותה קפה עם ארז, ובהמשך מגיעה לסטודיו, לרוב עם דניאל. בתחילת הקשר שלנו גרנו יחד בנווה צדק, עד שפינו את הבניין והחלטנו לעבור באופן זמני למודיעין, ליד אימא של ארז. למזלי, יש לי עובדות וסוכנות, כך שאני לא צריכה להתרוצץ במכירות, ויכולה להתרכז בעשייה בסטודיו.

DSC_0208

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
מאד גדול, מאד גדול. זה סוג של בייבי שהשקעתי בו המון, אני מקבלת ממנו המון סיפוק. תמיד יש לי פחד שאם לא יהיה לי את העסק, מה אעשה? איך אגדיר את עצמי? מה אני יכולה לעשות? זה תופס מקום מאד משמעותי כי קודם כל אני לא יכולה בלי לצור, וזו גם הפרנסה שלי אז בכלל..

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
נורא קשה לי לענות על זה. אני יוצרת משהו, אוהבת אותו, ואז לא אוהבת אותו יותר. אבל משהו שאני מאד אוהבת זה השאל מגאזה, כי יש לי סיפוק מלקחת חומרים שהם כלום ולעשות מהם 'וואו'. השאל הזה מורכב משכבות של בד עם קרעים וגזירות. זה חומר שאוהב שמתעללים בו. יש בזה מעט 'הומלס שיק' אבל עם הסטיילינג הנכון הוא נותן טוויסט ומייצר מראה מתוחכם. הוא צבוע ביד, ויש לו נטייה להיצמד לעצמו וליצור צורות

7

מאוד מעניינות. גם את השרשראות אני אוהבת. שרשרת הספגטי מלייקרה נהייתה ממש להיט. כולם מתלהבים ממנה, וזה לפעמים מתסכל קצת כי אני רוצה להמשיך לדבר הבא, אבל אני לא מתלוננת. זה כמו זמר עם להיטים, שרוצה שיאהבו גם את הדברים החדשים שלו. אפשר לומר שהאהבה שלי היא לתהליך וכשאני מסתכלת על דגם, על מוצר גמור, אני רואה את התהליך ושם האהבה שלי.

frog_aspect_0931

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
אני לא יכולה להגיד שהדברים שלי הם סופר אורבניים. יש בהם משהו אחר, luxury, אבל מבחינת התרבות, השראה מאנשים, הצבעים, התנועה והצורות שאני רואה מסביבי, יש בהחלט משמעות לזה שאני יוצרת בתל-אביב, בסביבה עירונית-תעשייתית.

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
הקושי שתמיד היה לי זה הקושי הכלכלי ולעבוד לבד. היום אני כבר לא עובדת לבד ואני יכולה להגיד שזה משפר לי משמעותית את איכות החיים. זה בעיקר. לשבת לחשוב על רעיונות וליצור זו לא בעיה, הקושי הוא בצד העסקי. יצירה ועסק זה שני דברים שונים, וחשוב להבין את זה. אני עשיתי הרבה טעויות ולמדתי המון לאורך השנים. התחלתי ממכירות בירידים ובמכירות ביתיות וככה בניתי את קהל הלקוחות שלי. לא היו לי הרבה דברים מסחריים, אלא בעיקר פריטים שיש בהם דרמה, שלא כולם אוהבים. הניסיון שלי עם חנויות היה מאוד לא טוב. שיטת הקונסיגנציה הידועה לשמצה היא מאוד בעייתית. עבדתי ככה כמה שנים, וזה היה תיזוז. מופע של איש אחד. גם עיצבתי ויצרתי, וגם בזבזתי המון אנרגיה במכירות, בהובלת סחורה, ברדיפה אחרי תשלומים. אני אוהבת לתת לכל אחד את מלוא תשומת הלב, להדגים את הואריאציות השונות של כל בגד או אביזר, זו כוריאוגרפיה שלמה. לכן, יש לי היום סוכנת בארץ וגם בארצות הברית, ושלוש עובדות – גבי, מנהלת הסטודיו, ורעות וקתרינה שעובדות על האביזרים. אני מוכרת בערך בעשרים חנויות בארץ, כולל קום-איל-פו (סוג של סגירת מעגל) ורונן חן, ובשתי חנויות בלונדון.

11

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
יש שיתוף פעולה עסקי שהתחיל לפני שנה וחצי, עם מעצב אופנה בשם מתי ממן, ישראלי שחי בארצות הברית. הוא ואחותו מציגים ומוכרים את הבגדים שלו בתערוכות בכל ארה"ב, והיו מעוניינים להוסיף מותג אביזרים שישלים אותם. החיבור, שנוצר דרך לקוחה שלי בארצות הברית, הוא ממש מעולה והיום אני מוכרת דרכו תחת המותג – 'פרוג פור מתי ממן'. זה הפך להיות עיקר הפרנסה שלי.

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
יש שתי מעצבות אופנה שאני קונה מהן – ענת צפריר ודלית ציפורקין. בעבר היה להן מותג משותף – D&A, והיום הן עובדות בנפרד. יש להן סגנון יפני, גיאומטרי עם טוויסט. ואפרופו יפני, אני מאוד אוהבת, מעריכה, מושפעת, מקבלת השראה – מריי קוואקובו, קום-דה-גרסון. ואם לגלוש לרגע לעולם הגברים, אני מאוד מעריכה את העבודה של מעצב האופנה ששון קדם, גם הוא סוג של מפסל בבד, וגם את הצלם גדי דגון, הצלם של להקת בת-שבע.

34

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
אולי צלמת. אני מאוד אוהבת צילום. ניסיתי להיות מורה לאומנות, ולא הלך לי. אני מאוד רוצה להעביר את הידע שלי, להיות מרצה לעיצוב. אני מקבלת מזה המון. אני יודעת שאעשה את זה, למרות שאני ביישנית. זה עניין של טיימינג.

אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
ריי קאווקובו. היא מהממת. אישיות מאד רגועה וסופיסטיקייטד, ואני מחוברת לזה. אני אוהבת אנשים רגועים זניים, שמתחבאת בתוכם אישיות מרתקת עם הרבה רבדים אך לא מוחצנת.

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
אולי לעבור לניו יורק, להתרחב בעולם, שיהיו לי כמה חנויות בעולם. ושיהיה שקט בעיקר, ושיהיה רגוע.

FROG-375-igal-amar-(2)

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
עדיף שיהיה גב כלכלי… וברצינות, מי שרוצה שיהיה לה עסק, צריכה לדעת למה היא נכנסת. לא מדובר רק ביצירה. אני הייתי נאיבית, אבל אולי משהו בעקשנות ובמזל שלי גרם לי לשרוד. מאוד חשוב לעשות דברים רק מתוך תשוקה, ולהתעקש על זה. להיות אתה. להיות מחובר לעצמך, אותנטי. ולחשוב טוב טוב אם אתה רוצה לנהל עסק.

מה המוטו שלך?
דיברתי על ארעיות, ועל שינוי, אבל יש משפט אחד שאני ממש עומדת מאחוריו. עבדתי עליו עם ורד מוסינזון ואפילו הטבעתי אותו על הפריטים שלי – "סקרנות היא חומר גלם שאפשר ללבוש". מה שמסקרן אותי הם חומרים, והדברים שאני עושה מסקרנים אחרים.

1_1

איזה עצה תוכלי לתת לקוראים שלנו מניסיונך האישי?
אני אוהבת שהלבוש הוא מעין 'לוח חלק'. קלין קנווס. ואז את יכולה לשים עליו איזשהו אביזר שממרכז אותך. ככה אני מתלבשת. אבל כמובן שלפני הכול, את צריכה להכיר את הגוף שלך וללבוש מה שמחמיא לך. בארץ הרבה נשים לא מודעות לעצמן ולובשות צמוד מדיי. כל גוף הוא בסדר, רק צריך להיות מודעים. כל אחד והמתנות שלו.

frog_aspect_0503
12

פורסם בקטגוריה כללי, כתבות | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , | תגובה אחת

שכבות שכבות של סבלנות, ידע, דיוק וכישרון


איריס מורג – ציור על פורצלן

נולדה בחדרה בשנת 1957. חיה ברמות השבים עם בעלה גבי. אם לארבעה. עובדת ומלמדת ציור על פורצלן בסטודיו בהוד השרון.

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
התחום שלי מוכר כציור על פורצלן, שזה בעצם לא קרמיקה, אלא ציור מעל הגלזורה, על כלים מוכנים. אני מציירת, מלמדת ומציגה את עבודותיי בתערוכות שונות.

2010_Iris_morag-2

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
גדלתי בשכונת בלינסון בפתח-תקווה, במשפחה של חמישה ילדים. לאמא שלי יש ידיים נפלאות וכשרון ציור יוצא דופן. אני תמיד קשקשתי, בעיקר במחברות, אבל הייתי עסוקה יותר בטיולים. מעולם לא למדתי אומנות או ציור. בצבא הייתי בבית ספר שדה באילת, ומאוחר יותר עשיתי תואר ראשון בגיאוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב. שם גם פגשתי את גבי, בעלי. התכנון שלי היה לעשות תואר שני בגיאוגרפיה באוסטרליה, אבל באותו זמן הציעו לנו עבודה ביטחונית בברזיל. גרנו בסן פאולו, שם נולדה בתי הבכורה. לאחר מכן, חזרנו לארץ, נולד לנו בן שני, ושבנו לברזיל לאותה עבודה ביטחונית. ואז, לגמרי במקרה, כשחיפשתי חוגים בעיתון המקומי, ראיתי מודעה לשיעור ציור על פורצלן. תמיד מאוד אהבתי כלים, ואני זוכרת שנכנסתי לבית שכולו סטודיו, מלא בכלים מצוירים בסגנון איטלקי, כמו מוזיאון. כשהתפעלתי ושאלתי מי צייר את כל זה, המורה ענתה לי – "התלמידות. וגם את יכולה." הייתי בערך בת 27, ציירתי שם שנתיים, וחבל לי שלא התחלתי עם זה קודם. כשחזרנו לארץ אחרי 6 שנים, התחלתי לצייר על כלים ולמכור בנחלת בנימין. הבנתי שיש לי משהו די נדיר בידיים, אבל הטכניקה מאוד ארוכה ומסובכת, מה שמאוד מקשה על הפרנסה. לא משתלם להשקיע כל כך הרבה עבודה כשאין תמורה מספקת. החלטתי לפתוח סטודיו שבו אוכל גם ללמד. היה לי חבר שאמר לי – כל מה שקנית את יכולה למכור, וזה כולל כמובן גם את הידע.

DSC_0296

מה הייתה העבודה הראשונה שיצרת?
לעבודה הראשונה אין משמעות בציור על פורצלן. המתודה אומרת שהכלים הראשונים הם כלים שהמורה, האומן, מצייר עבורך. את מקבלת כלי עם סקיצה ביד חופשית ומסתמכת על היד הגרפית של המורה. התלמיד בוחר את הצבעים וממלא את הסקיצה.

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
אני חולקת סטודיו עם גבי, בעלי. הסטודיו הראשון שלנו היה בכפר מל"ל, בחלל של 150 מטרים. היו לי שם מדפים מלאים ביותר מ-400 סוגי כלים. היום אנחנו שוכרים בית בהוד השרון וכל חדריו, כולל החצר, מוקדשים לקרמיקה ולציור על כלים.

DSC_0025

המקום הזה מאוד משמעותי עבורי, במיוחד שולחן האוכל שסביבו התלמידות ואני עושות הפסקות קפה עם העוגות שאני אופה עבורן. בנוסף לזה, יש חדר שמוקדש לשיעורים וחדר "מלוכלך", שבו גבי יוצר את הכלים. הקירות מלאים במדפים וארונות עם כלים, מצוירים וחלקים, שלי ושל התלמידות. מה שחסר לי בסטודיו זו פינת עבודה אישית שלי. אני לא אוהבת לעבוד כשיש סביבי אנשים מפני שמלחיץ אותי כששואלים אותי שאלות תוך כדי עבודה. לכן, אני עובדת בימים שאין שיעור, וכשאני מסיימת, אני מקפלת את העבודה ומסתירה הכול.

DSC_0037

מהם מקורות ההשראה שלך?
ההיסטוריה של הקרמיקה. אני אוהבת מאוד קרמיקה צרפתית עתיקה. גם ארכיטקטורה נותנת לי השראה. כשאני מטיילת בחו"ל, אני מצלמת מבנים ולא טבע. אני אוהבת לשאוב השראה מאלמנטים שונים, חלונות, סורגים. הכיוון שלי הוא יותר גיאומטרי. למרות שאני גם לומדת ציור ריאליסטי כרגע, אני לא מתחברת לציור ריאליסטי על כלים. יש אומנים שמציירים דמויות או חיות על פורצלן, אבל אלי זה לא מדבר.

irismorag_eskin_2013_2

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
קורה שיש לי רעיון ואני מחפשת לו כלי מתאים, ויש מקרים שיש לי כלי שממנו מגיע הרעיון. בשלב הראשון, עושים סקיצה עם עפרון. מחלקים את הכלי לחלקים שווים ומתכננים את הדוגמא החזרתית.

DSC_0202

DSC_0015

על העיפרון עוברים עם ציפורן וצבע, ומומלץ לשרוף את זה בתנור כדי לקבע את הסקיצה. בהמשך, צובעים שכבות שכבות, וביניהן הכלי עובר שריפה בתנור. יש כלים שעוברים אפילו חמש שריפות. חייבים לעבוד בצורה כזו כדי שהשכבות לא יהיו עבות מדי. אחרת, הצבע לא יישרף כמו שצריך ועלול להתקלף. בציור בשכבות השונות מוסיפים הצללות ועומק, עיטורים בזהב, ואפילו שריפה נוספת רק לצורך תיקוני הזהב.  זה התהליך. התנור משמש מתווך בציור. כששולטים בטכניקה, יש מקום לביטוי אישי, אבל עדיין, הטכניקה מאוד משמעותית בתחום הזה.

DSC_0249

איך נראה יום בחייך?
אני מלמדת בסטודיו שלושה ימים בשבוע. כך בעצם אני מתפרנסת. השיעורים מתחילים בתשע וחצי, ואני מגיעה קודם כדי לסדר מה שלא הספקתי יום קודם. בשאר הזמן אני עובדת כאן בשקט שלי, בשעות שמתאפשרות לי. הילדים שלי כבר גדולים, אבל הבן הקטן שלי בן 16, כך שנדרשת גם הנוכחות שלי בבית. קורה שאני מגיעה לסטודיו גם בסופי שבוע. תלוי בתוכניות שלנו ובעבודות של גבי, שבנוסף לקרמיקה גם מלמד בפנימייה של חינוך מיוחד.

על מה את עובדת כרגע?
כרגע אני מכינה כמה עבודות לתערוכה שתפתח בקרוב במוזיאון רמת-גן. נושא התערוכה הוא – כחול לבן עכשיו. אנחנו נציג אוסף של בקבוקי בית מרקחת מצוירים בכחול לבן. לא מזמן השתתפתי בביאנאלה לקרמיקה במוזיאון ארץ ישראל. הנושא היה – החומר זוכר, והכנתי אוסף של כפתורי פורצלן מצוירים.

DSC_0185

kera_s_19

DSC_0312

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
מקום גדול מדי. עד לפני 3 שנים זה היה הדבר הכי חשוב בחיים שלי, עד כדי כך שאם הייתי זוכה בלוטו, זה הדבר היחיד שהייתי רוצה להמשיך לעשות. לפני כמה שנים כתבתי תזה בתולדות האמנות במסגרת תואר שני באוניברסיטת תל-אביב. תכננתי לכתוב על כלים סלאביים וזה לא הסתדר, ויצא שכתבתי על בתי-עם בישובים הייקים. במסגרת העבודה על התזה נכנסתי עמוק לעולם הייקים ולתיעוד של המושב שבו אני גרה. זה קצת מבלבל, מה אני אוהבת יותר, פורצלן או ייקים?  מאוד מעניין אותי לבדוק איפה התחיל הציור מעל הגלזורה. הרבה חושבים שזה בסין, אבל זה בעצם התחיל בעיראק במאה ה-9, ומשם עבר למצרים ולספרד.

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
אני לא גאה בשום דבר. אני אפילו שוכחת לחתום על עבודות שלי. אני כן חושבת שאני בעלת ידע רב, ויש עבודות שאני אוהבת, כמו למשל את הצלחת הירוקה שציירתי אחרי תקופה ארוכה שלא ציירתי כשאחי נהרג. אני גם אוהבת מאוד את הרעיון של הכפתורים שעשיתי לביאנאלה לקרמיקה.

DSC_0207

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
למקום הספציפי שאני עובדת בו אין שום השפעה. זו עבודה של חדר. באופן כללי, יש קשר חזק בין סגנון העבודה של האמנים לתרבות או לארץ שבה הם פועלים. בישראל, לצערי, אין עדיין הסטוריה או סגנון אופייני בציור על פורצלן. אני מקווה שיהיה כזה בעתיד.

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?

הקושי העיקרי בעיסוק שלי הוא העובדה שאין בו הכרה. כשחזרתי מברזיל פניתי לעמותת 'יוצרים בישראל' כדי להירשם שם, והם אמרו לי שלא מקבלים אותי לשורותיהם מפני שהתחום אינו מוכר. אין גם אף בית ספר גבוה לאומנות בארץ שמלמד ציור על פורצלן.לכן, משנת 95 אני במעין מסע למען ההכרה בציור על פורצלן כאומנות. יש לי המון ידע שאין לו תמורה מספקת. אני משתדלת להפיץ את הידע הזה ולהפיק תערוכות, אפילו אם זה בעצמי ללא גב של אגודה כלשהי. מלחמת הקיום של אומנים כמוני היא בעצם להצליח להשתתף בתערוכות, להציג את העבודות כדי להיות מוערכים, ועל ידי כך, להיות מסוגלים לקבל תמורה הוגנת על היצירות. יש כאן קוד שצריך לפצח, לדעת איך להתקבל, איך להציג, איך לקבל הערכה. קשה לי עם המנגנון הזה, אבל אני גם רוצה להיות חלק ממנו.

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
שיתוף הפעולה היחיד שלי הוא עם גבי, בעלי. הוא יוצר את רוב הכלים שאני מציירת עליהם. היו תקופות שהבאתי כלים ממקומות שונים בעולם, אבל היום אני קונה בחו"ל רק אם זה משהו מיוחד. אני יודעת שגבי תמיד יכול לעשות לי את הכלים היפים ביותר. אין תחליף לעבודות המדהימות שהוא עושה. הוא גם מצייר, מצלם ומפסל בחסד, אבל היום אין לו זמן והוא מתמקד רק בקרמיקה.

DSC_0125
מעבר לזה, ישנם שיתופי פעולה מקצועיים בתערוכות ונסיעות משותפות. כמעט כל ציירי הפורצלן בעולם מאוגדים היום דרך הפייסבוק. זה שינה את פני התחום לגמרי. הקשרים שלי הם בעיקר בברזיל. מאז שחזרנו ארצה, אני נוסעת לריו-דה-ז'נרו כל שנה ומתארחת אצל אומן בשם אוליסס, שהוא גם מנטור וגם חבר. הוא בפירוש אחד האומנים הגאונים בעולם. כשאני שם, אני עובדת ולומדת בצורה מאוד אינטנסיבית ומעשירה. תמיד יש מה ללמוד. ב-2010 הפקתי תערוכה בינלאומית, עם 30 אומנים מברזיל ומכסיקו, במוזיאון העתיקות ביפו. מרוב שהייתי עסוקה בארגון התערוכה, לא הספקתי לסיים את הכד שעבדתי עליו, ובסופו של דבר הצגתי אותו לא גמור. התערוכה הייתה הצלחה אדירה.

irismorag_eskin_2013_1

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
אני מעריכה מאוד את הציירת כלנית קמין שאצלה אני לומדת ציור ריאליסטי. אוהבת מאוד את העבודות של יעל ארליכמן, פסלת מרמת השרון, ואורנה בן-עמי יוצרת בברזל, מדהימה.

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
הייתי כנראה חוקרת את תחום התיישבות הייקים. הם מרתקים אותי, למרות שאני דור שמיני בארץ. מחקר מושך אותי באופן כללי. אני נהנית מזה.

אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
אני לא יודעת. עבודות מוזמנות מסרסות אותי. כשאני עובדת עם עצמי, ללא דרישות, אני הכי פורייה. הייתי שמחה אם היו קונים את הכפתורים שלי, כמו אלו שהצגתי בביאנלה. הם נורא יפים, ואני מוכנה לעשות עוד ועוד מהם. דווקא מזה, בניגוד לכלים הגדולים, אין לי בעיה שיזמינו ממני.

DSC_0237

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
הייתי שמחה ללמד בבית ספר גבוה לאמנות. זו גם אחת הסיבות שהחלטתי לעשות תואר שני בתולדות האומנות. כדי שיהיה לי קל יותר להעביר את הידע שלי.  הייתי גם רוצה להגיע לשלב שבו יפנו ספציפית אליי ויבקשו ממני להשתתף בתערוכה, מתוך הכרה, ולא כמו שקורה בדרך-כלל, שיוצא קול-קורא לתערוכה, ואני מגישה בקשה להתקבל ולהציג.

2010_Iris_morag-0005-Hi

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
הייתי ממליצה ללכת עם מה שאוהבים, להקשיב לעצמכם ולהיות סבלניים. תמיד להמשיך ללמוד ולהתפתח. לא להסתפק רק בטכניקה, להגיע גם לביטוי האישי.

מה המוטו שלך?
יש אמירה שאני מאוד מאמינה בה, והייתי ממליצה גם לקוראים לאמץ אותה – לא לחכות. כדאי לכל אחד למצוא איזשהו תחום אומנותי שמדבר אליו, להיחשף לאומנויות שונות ולהיתפס למה שעושה לך טוב. לא לחכות עם זה לפנסיה. יצירה זה דבר פנטסטי. זה מרפה את המוח ונותן לך משהו מבפנים.

פורסם בקטגוריה כללי, כתבות | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , | 4 תגובות

כותבת על הדרך


דלית אורבך – סופרת ורעיונאית

נולדה ב-1964 בתל-אביב. גרה ברמת-גן עם בעלה ושלושת ילדיה. עובדת כרעיונאית עצמאית וסופרת.

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
אני אף פעם לא יודעת להגדיר את עצמי. עוסקת בפרסום, כותבת, קופירייטרית, סופרת. קצת מסתובבת סביב העץ בעניין הזה. סביב הכתיבה. אני גם מקריינת לפעמים. אולי בגלל זה אין לי כרטיס ביקור.

DSC_023

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
גדלתי ברמת-גן. לא היה שום דבר מיוחד בילדות שלי. נורמאלית לגמרי. אין לי שום 'סיפור חיים'. למדתי קולנוע ותיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, סתם כדי למשוך זמן עד ש…, העד-ש.. לא הגיע.  אחרי הלימודים התחלתי לעבוד כקופירייטרית ב"גיתם". אחרי ארבע שנים עברתי ל"קשר בראל", ואז ל"אריאלי" לעוד ארבע שנים. בהמשך עבדתי תשע שנים ב"מקאן אריקסון", ועכשיו אני עובדת כעצמאית.  עניין הכתיבה התחיל לפני עשר שנים בערך, אחרי שילדתי את הבן השלישי שלי. עוד בתקופת ההריון כבר הרגשתי שאני רוצה לכתוב. למכור מה שאני רוצה למכור ולא את מה שמבקשים ממני. או שבעצם אני בכלל לא רוצה למכור. פשוט לכתוב בלי תכתיבים. להגיד מה שאני רוצה להגיד בלי שיהיה שום מוצר מאחורי זה. בלי מניפולציות. התחלתי לכתוב. אמרתי לעצמי – בואי נראה מה יהיה. ונהיה ספר.

מה היה הספר הראשון שכתבת?
"קונפטי". הוא יצא בהוצאת "זמורה". לקח לי לכתוב אותו בערך שנה, אבל לא שנה שאני 'עליו', אלא תוך כדי עבודה וגידול ילדים. זה היה סיפור על מישהי שנכתבת על-ידי מישהי אחרת והיא לא יודעת את זה. היא אדם רגיל, אבל גם דמות כתובה. התכונות, הדחפים שלה, לא היו שלה אלא נכתבו על-ידי אישה אחרת.

קונפטי כריכה

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
אין לי שום חלל עבודה. אין לי שום טקס. אני צריכה רק סיגריה, קפה, את הלפטופ שלי ומקום לשבת בו. בדרך כלל בבתי קפה בתל-אביב, ובחצי השנה האחרונה בבית הקפה בלינקולן. אני מרוצה מהמצב כפי שהוא. לא הייתי רוצה סטודיו. להיסגר באיזשהו מקום. אני אוהבת להרים את הראש ולראות אנשים. אני ממילא לא יכולה להיות מרוכזת באותו דבר הרבה זמן.

DSC_0171

מהם מקורות ההשראה שלך?
אין לי השראה. אני מרגישה שהרעיונות לא מגיעים ממני בכלל. אני פשוט כותבת, וכשאני קוראת את מה שכתבתי, אני יכולה להגיד – אה.. מעניין.. לא ידעתי שזה מה שהוא יעשה.. אני נותנת לעלילה לזרום. יכולה פתאום לצוץ לי דמות שאני לא יודעת מאיפה באה. את "בדידותו של קורא המחשבות" כתבתי כי בתור ילדה היו לי חושים נורא מחודדים. הייתי קולטת ניואנסים, מצליבה מידע. ילדה מאוד ערנית. הבנתי דברים שחשבו שאני לא מסוגלת להבין. זה היה כבד עלי כילדה. אז הגזמתי את זה בספר. אני מניחה שאני מלקטת רעיונות ותכונות אופי שצצות אחר-כך אצל הדמויות שלי, בלי שהתכוונתי.

כריכה קור אמחשבות

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
עושה הכל תוך-כדי. לא לקדש את המילה. לא לקחת יותר מדי ברצינות. אין לי רעיונות מראש בראש. הכל נולד תוך כדי. לדוגמא, ב"זה הסוף", היה לי פורמט ברור של מישהי שחיה את חייה אחורנית. ידעתי שהיא מתחילה מהמוות, אבל עלו שאלות כמו – האם היא רק חוזרת בגיל, אבל הידע נשאר? מתי היא תקבל מחזור? האם נוצרים פערים ביחסים שלה עם אנשים? אני פשוט מתחילה לנסוע, ומתייחסת תוך כדי לדברים שקורים. תמיד פתוחים לי במחשב כמה דברים במקביל. כל הפרויקטים שאני עובדת עליהם, כולל הספר, ואני מדלגת. התמקדות בדבר אחד בלבד גדולה עלי. כשאני גומרת לכתוב, אני שולחת להוצאות ספרים. בספר הראשון, לא ידעתי אפילו איזה הוצאות יש. בשלב ההוצאה לאור, יש את עבודת העריכה, הפינג-פונג עם העורכת המקצועית. אני לא נותנת לקרובים אלי לקרוא בשלב הזה.  בהמשך, עובדים על העטיפה. בעלי, שהוא מעצב גרפי עושה לי את כל הכריכות. זו עבודה משותפת של שנינו.

כריכה וזה הסוף

איך נראה יום בחייך?
לרוב אני קמה בחמש. משעמם אותי לישון. לא קורה שם כלום. אחרי שהילדים הולכים לבית הספר, אני פעמיים בשבוע בפילאטיס, ואז מתחילה את העבודה העצמאית שלי כקופירייטרית. אני עובדת עם משרדי פרסום, לשכות ממשלתיות, עושה עבודות קריינות לפעמים. בין לבין, אני עושה לפעמים סדנאות כתיבה. בחורים שיש לי בעבודה אני כותבת ספרים. כל ספר לוקח לי בערך שנה.

קיפודים כריכה

על מה את עובדת כרגע?
בימים אלה אני כותבת ספר שכרגע קוראים לו "אמן". הוא בעצם שני ספרים שונים, אחד מתרחש בקולומביה והשני בתל-אביב וירושלים. אין ביניהם שום קשר, והם מצטלבים כל הזמן. הוא מתעסק בגורל, או יותר נכון בצחוק הגורל, פתקים בכותל…

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
הייתי אומרת שהכתיבה היא מוזיקת רקע בחיים שלי, אבל היא לא ברקע. היא מוזיקה. כל הזמן שם. זה מאוד חשוב לי, אבל מצד שני, לא אמכור את אימא שלי בשביל זה. אני מאלה שמנסה לעשות הכול בלי שדברים מסוימים יבואו על חשבון אחרים. לדחוף עוד בלי להזיז.  אני נהנית מהכתיבה למרות שהיא גם מלווה בסבל.

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
אין לי ספר שאהוב עלי במיוחד.

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
יש חשיבות למי שאני, ומה שאני בוחרת לספוג. או מה שאני בוחרת להדחיק. זה הכול חומרים. גם המקום בטח משפיע, אבל זה לא העיקר.

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
הקושי העיקרי הוא שאני לא מצליחה להתפרנס מזה. אני ממשיכה לכתוב, ולקוות שאולי אתפרנס מהכתיבה, אבל במקביל אני חייבת להמשיך לעבוד בפרסום כדי להתפרנס. השוק בארץ קטן, ואם הספרים לא נמצאים ב'ארבע במאה', הם נעלמים. ובנוסף, אין לי כוח ליחצ"ן את עצמי, לארגן. להתעסק במנהלות. זו הסיבה אולי שלא מתארגנת קבוצת כתיבה נוספת. אין לי חשק להרים את זה, לגבות כספים.. זה משעמם אותי.

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
כתבתי פעם תסריט לסדרה עם במאי בשם ליאור הר-לב, אבל זה שוכב באחת המגירות, אני לא זוכרת אפילו באיזו.

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
אין לי מושג. אולי הייתי רופאה. מאבחנת, בחדר מיון. פותרת בעיות במהירות.

אם יכולת לבחור לך קורא, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
אני כותבת רק לעצמי. ספר שרק אני ארצה לקרוא. אין לי מושג מי עוד ירצה לקרוא את זה.

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
הייתי רוצה שיהיה לי סוכן, שהספרים יתורגמו ויצאו לחו"ל. הייתי רוצה לכתוב סרט, אולי שהספרים שכבר כתבתי יהפכו לסרטים. שימשיכו לזוז. קרה לי כמה פעמים שאחרי שהוצאתי ספר, יצא סרט על אותו רעיון. לדוגמא, כתבתי את "וזה הסוף", על מישהי שחיה אחורנית. ואז יצא "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן".

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
מה שעבד בשבילי, זה לסגור לעצמי את השסתום של היומיום בראש. לא לחפור, לתכנן, לנבור. לא לעצור, רק לזוז קדימה. להשתיק את הקולות המעכבים במוח. כשאני כותבת, אני מרגישה שזו שכותבת, משתיקה אותי ומכריחה אותי לעשות במקום לחשוב.

מה המוטו שלך?
אני אוהבת לפצח בעיות. להגיד דברים מתוחכמים בקונטקסט רלוונטי. האתגר הזה הוא הקתרזיס בשבילי.

איזה עצה תוכלי לתת לקוראים שלנו מניסיונך האישי?
למי שרוצה לכתוב, לקפוץ למים ולכתוב. לא לחשוב יותר מדי. ולמי שקורא, כל קריאה היא אסקפיזם. העיקר זה ליהנות. למי שאוהב להפעיל את הראש תוך כדי, ולא לקרוא כדי לנוח, אני ממליצה לדוגמא על 'עשתונות', של אופיר טושה-גפלה, על הספרים של הרוקי מורקמי.

פורסם בקטגוריה כללי, כתבות | עם התגים , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

החלקים הקטנים שבתוכנית הגדולה


נטע רויטגור-לביץ, אדריכלית ואומנית פסיפס

נולדה בווילנה שבליטא ב-1964. עלתה לארץ בגיל 7. גדלה בכפר סבא. חיה עם ירון ושלושת ילדיהם. עוסקת באדריכלות ויוצרת עבודות פסיפס.

DSC_0011

מהם תחומי היצירה שלך?
בעשרים השנים האחרונות אני עוסקת באדריכלות. מתמקדת בעיקר בבנייה פרטית, עם דגש על בניה ירוקה. במקביל לאדריכלות, תמיד היה חשוב לי ליצור בעבודת יד. בשנים האחרונות אני משלבת עבודות פסיפס בבתים שאני מתכננת, וגם בפרויקטים שונים מחוץ לעבודתי כאדריכלית.

_MG_6567

IMGP0983

DSC00071

מה הייתה הדרך לעיסוק הנוכחי שלך?
גדלתי בשיכון אלי כהן בכפר סבא, בבית של עולים חדשים, על כל מה שמשתמע מכך. הייתה לנו מכונת תפירה שאמי הביאה מליטא. כנערה, אני זוכרת את עצמי צובעת סדינים ותופרת מהם גלביות, תיקים, שארוולים, בעיקר בגווני סגול. היום, אמא שלי נותנת דברים שעשיתי לבתי, שבעצמה לומדת לתפור ונכנסת לעולם הזה. תמיד אהבתי עבודות יד, ובעיקר כאלו שעסקו בחיבור חלקים קטנים ליצירה אחת גדולה.

IMG_0756

בתיכון, בזמן השיעורים, הייתי מחברת ריבועי בד לשמיכות טלאים, גם פאזלים תמיד אהבתי. זו הייתה הדרך לפסיפס. אחרי השירות בנח"ל, נרשמתי ללימודי אדריכלות, ובמקביל, למתמטיקה ופילוסופיה. שקלתי גם עיצוב אופנה, אבל היה בזה משהו שנתפס בעיני בזמנו כבר-חלוף. בחרתי בסופו של דבר באדריכלות מאותו מקום של צורך בעשייה. סיימתי בהצטיינות לימודי אדריכלות בטכניון בשנת 1991. בשנה החמישית ללימודים עברתי לגור בתל-אביב. התחלתי בעבודה על שרטוטים ידניים לספר על יעקב רכטר. בהמשך, נשארתי לעבוד במשרד. הרגשתי שהימים עוברים וכלום לא קורה. ואז החלטנו, ירון ואני לעזוב את העבודה, הדירה והשגרה, ולצאת לטיול ממושך במזרח. הטיול הזה היה חוויה מעצבת. זווית חדשה של הסתכלות. המדיטציה בהודו, טאי-צ'י בתאילנד, בודהיזם ביפן. כשחזרנו מהמזרח עבדתי ב'ארכוד אדריכלים'. שם למדתי באמת את העבודה המעשית, ועשיתי את המעבר משרטוט ידני לממוחשב. לפסיפס הגעתי באופן טבעי, מתוך הצורך שלי ביצירה ואהבה לעבודות יד שעוסקות בחיבור חלקים קטנים ובצבעים. הרגשתי שהאדריכלות לוקחת אותי למחוזות של תכנון, ניירות, מחשב, ומרחיקה אותי מיצירה בידיים. בהדרגה, התחילו עבודות הפסיפס שאהבתי להשתלב בבתים שאני מתכננת. כיום אני משתדלת לשלב עבודת פסיפס כמעט בכל פרויקט שלי, במידה ויש עניין ושיתוף פעולה של הלקוחות.

תיבה

DSC02169

מה היה הפרויקט הראשון שלך?
שיפוץ דירה בתל-אביב. כשבני הבכור היה בן חצי שנה, רציתי להתחיל לעצב מצעי תינוקות מיוחדים, כשקיבלתי הצעה מחברים של חברים לשפץ דירה שקנו ליד כיכר רבין.

איך נראה חלל העבודה שלך?
יש לי שולחן עבודה במרכז הבית, צמוד לפאטיו מואר וירוק. בעבר עבדתי באחד החדרים, אבל הילדים גדלו ונדדו ביניהם, ואני התמקמתי באמצע, על היתרונות והחסרונות שבזה. אני אוהבת במיוחד את הנוף לפאטיו, האור שנופל על השולחן, ואת השקט שיש לי שם.

IMG_0769

DSC_0056

IMG_0782

מהם מקורות ההשראה שלך?
הטבע שמסביבי, שילובי הצבעים, פרחים. באדריכלות, תקופת הבאוהאוס אהובה עלי במיוחד. אני מתחברת לשפה שלה, לאור ולצל שנופל, לאיך שהם הבינו את נפילת השמש על המבנה. אני לא מתרגמת באוהאוס אחד לאחד, אבל זה כמו שפה.

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פרויקט חדש?
בדרך כלל מתחילה מצורה שמתגלה, נובטת, נוצרת. אני אוהבת עיגולים. מתחילה לחפש בתוכה משהו מופשט. באדריכלות זה יותר מורכב, כי יש פרמטרים נוספים, לא רק של צורה. לקוחות, רצונות, השטח, התקציב, השמש, כיווני אוויר ועוד. צריך לעשות סינתזה בין כולם. חלק נכבד אני מתכננת עבור אנשים שאני מכירה, כך יוצא שאני ממשיכה לבקר ולראות את הבתים גם זמן רב לאחר סיום הבניה. בפסיפס, התהליך יותר זורם מהרגש, תחושה, צבעים וצורות. זה נותן שקט. המוח יכול לנוח. תרפיה.

איך נראה יום בחייך?
בבוקר אני מפזרת את הילדים בבתי הספר ונוסעת להתעמל בסטודיו סי. חוזרת הביתה לזמן איכות קצר עם ירון על כוס קפה. הרבה קפה בבוקר. השעות השקטות של הבוקר מוקדשות בעיקר לתכנון ולעבודה. את עבודת התכנון אני עושה בעיקר בבקרים ובלילות, כששקט בבית. בצהריים חשוב לי להיות בבית לקבל את הילדים. אני אוהבת לבשל להם אוכל בריא ולאפות דברים טובים. זה מאוד מתגמל, אבל לא תמיד אני מספיקה. אחר  הצהריים, משמשת בעיקר כנהגת תורנית.

על מה את עובדת כרגע?
ישנם תמיד מספר פרויקטים במקביל. אני עובדת על שיפוץ המלון שתכננתי בערד, מלון בוטיק יהלים. הוא בבעלות חדשה, ומתוכננת שם קומת חדרים נוספת, במקום ספא שהיה שם. בנוסף, יש בית בהוד השרון, גבעת חן, הרצליה, בית שמש, תוספת בניה ברעננה, ויציאה לגג בתל-אביב.

_MG_6779

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בהם? מה את מקבלת מהיצירה שלך?
לעבודה וליצירה יש מקום מאוד משמעותי בחיים שלי. זו לא רק עבודה, זה העולם שלי. לא למען הילדים, או הבית. זה המקום שלי. שביל שאני מתפתחת בו בתוך עצמי. רק שלי. אבל זה משפיע על כל המעגלים שמסביבי, ונותן לי עושר של כלים. תמיד למדתי משהו בשביל עצמי –  ייצור נייר, תיפוף אפריקאי, טאי-צ'י, טיפול בדמיון מודרך, חשיבה הכרתית.

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד, או גאה בהן במיוחד?
הבית שמסתיים עכשיו בהוד השרון. באופן כללי, פרויקטים שכרגע בעשייה, ובעיקר עתידיים. תמיד יש תקווה להצליח ליישם עוד משהו, תמיד משתפרים, יודעים טוב יותר מה רוצים, מה נכון.

kolag

_MG_6616-Edit

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
בתקופה הקצרה שגרתי בתל-אביב, פחות הרגשתי קשר למקום. היום, כשאני חייה במושב, נעים לי השקט, הפרטיות, האדמה, הטבע. אני ממש זקוקה לעצים ולציפורים. מהרבה בחינות אני לא מחוברת לכאן. הייתי מעורבת בפרויקטים ירוקים כמו הקמת מרכז מיחזור, וליוויתי את שכבות בני המצווה בבניית פסלים סביבתיים מפסולת ממוחזרת שכוסו בפסיפס. העבודה עם הילדים שלי והחברים שלהם לשכבה הייתה מלמדת ומהנה במיוחד כאמא. הילדים כל כך גאים בתוצאה הסופית. זו הדרך שלי לתת חזרה למקום שאני חיה בו.

image001

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
לכל אורך הדרך היו וישנם קשיים. חלקם חיצוניים, כמו למשל אנשים לא נעימים שאני נתקלת בהם במהלך העבודה, תקלות למיניהן וחלקם פנימיים. קורה לפעמים שאני מרגישה מין יובש, חוסר זרימה, קושי בהנעה. העובדה שאני עובדת לבד, נראה לי, מעט מעצימה את הקשיים האלו. כשעובדים עם אדם נוסף, הוא יכול לעזור להרים, לקחת את המושכות. למזלי, אני אדם אופטימי. אני מעירה את עצמי מהמצבים האלו וממשיכה הלאה.

אילו שיתופי פעולה מעניינים, או יוזמות מיוחדות היו לך?
בנוסף לעבודה עם הילדים במושב על הפסלים הסביבתיים, לימדתי פסיפס במשך שנתיים בהתנדבות בבית הספר הדמוקרטי בהוד השרון. השנה אחזור לזה שוב לבקשתה של בתי מיה.

DSCN2983

איזה יוצרים אחרים את מעריכה?
אני אוהבת את העבודה של האדריכל המכסיקני Legoretta, ואדריכלות  יפנית, בגלל המינימליזם, הניקיון, התמציתיות והזיכוך. הקירות הערומים עושים את הכול. אין צורך לקשט.

אם לא היית אדריכלית, מה היית?
אני מניחה שמתמטיקאית. אבל גם אז הייתי מייצרת משהו בידיים, אולי אפילו במידה רבה יותר מאשר היום.

לאיזה לקוח היה מעניין אותך לתכנן בית?
לנזירים. בגלל ההסתפקות במועט, מיעוט הצרכים. חלל נטו.

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
הייתי רוצה שיהיה לי סטודיו. רחב ידיים, צופה רחוק. רוצה עשייה משמעותית, בעלת ערך ברת קיימא. ללמד או להראות דרך. להשאיר משהו טוב. אני לא טווס או כוכב פופ, אני יותר שבלול, פחות טבעי לי לצאת החוצה, להתראיין, להעמיד אתר באינטרנט, אבל אין לי מה להתלונן. יש לי יותר עבודה ממה שאני מספיקה.

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
יוצרים בדרך כלל לא זקוקים לעצות. בכל זאת, הייתי ממליצה לעשות מתוך הנאה ואהבה. להביא את עצמך לכל מה שאת עושה ביומיום.

יש לך מוטו?
כל בעיה זו הזדמנות – משפט שאמר לי אחד המורים לאדריכלות, ומאז מלווה אותי ומקבל כל הזמן משמעויות חדשות.

.

פורסם בקטגוריה כללי, כתבות | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

ותקרא ותחשוב ותיצור


אורית פרייליך – אומנות עכשווית ואופנה

נולדה בחיפה בשנת 1960. גדלה בבני-ברק. חיה מספר שנים בדנמרק. אם לשלושה וסבתא לשניים. גרה בפתח-תקווה, מלמדת אופנה ויוצרת אומנות עכשווית.

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
אני רואה בעצמי אוסף של גם וגם וגם. אומנית עכשווית. בוחנת נושאים שקשורים בראיה, באופנה ובדת. בנוסף, ב-26 השנים האחרונות אני מרצה בכירה במחלקה לעיצוב אופנה ב"שנקר".

DSC_0071

DSC_0009

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
אבי עלה משוויץ לארץ מתוך תחושת שליחות ציונות-דתית. עבודתו כמהנדס הכתיבה את מקומות המגורים שלנו. בגיל 4 עברנו מחיפה לבני-ברק. אמי הייתה סוג של אומנית. ציירה מאוד יפה. היה לה עסק של עיצוב פאות, שזנחה מאוחר יותר כדי לעזור לאבי במשרד העצמאי שהקים. היא נפטרה לפני שנים רבות, והוא עדיין עובד. למדתי במסגרות חינוך רגילות בבני-ברק. מגיל מאוד צעיר, ספרי הלימוד שלי היו מלאים באיורים. רישומי אופנה, בגדים, נעליים. ידעתי בבירור שאהיה מעצבת אופנה. גם ההורים שלי ידעו ועודדו את זה. לא היה שום ספק. המרד הגדול שלי כנערה היה בבגדים. שנאתי את התלבושת האחידה בבית הספר. תמיד עשיתי שינויים קטנים כדי לבדוק את הגבולות.

DSC_0252

הייתה לנו חצאית פפיטה מכוערת, עם כיווצים וכיס, וחולצה כתומה נוראית. כשאישרו לנו ללבוש חצאיות ג'ינס כבר הרגשתי יותר נוח. במקביל ללימודים הרגילים, למדתי איורי אופנה ב"מכונים האמריקאים" ותפירה ב"מכון מרים" בתל-אביב. כשסיימתי את התיכון, התחלתי לעבוד בחברת 'גאלופ', בסקרים חברתיים. במקרה לגמרי, השתתפתי בסקר על חליפות. אחד הבתים היחידים שהצלחתי להיכנס אליו היה הבית של הורי-בעלי. הם מיד קלטו את הפוטנציאל השידוכי, וככה הכרתי את בעלי. למרות שנישאתי, התנדבתי לשירות לאומי קצר ובמקביל למדתי ציור במכון אבני. נרשמתי ל"שנקר" והתקבלתי מיד. הייתי כבר בהריון עם בתי הראשונה. באמצע השנה השנייה, מיד אחרי שקיבלתי תעודת הצטיינות, נאלצתי לעזוב בגלל מעבר המשפחה לדנמרק. לאחר תקופה לא פשוטה של התאקלמות ולידתה של בתי האמצעית, התקבלתי ל "Margrethe College of Fashion and Design". סיימתי שם בהצטיינות והוזמנתי להישאר וללמד.  אחרי שנה של הוראה, ושש שנים בסך-הכול בדנמרק, החלטנו לחזור לארץ והתקבלתי לעבודה כמעצבת ב'בקרדי'. למרות שתיק העבודות שלי היה במכולה, הם קיבלו אותי על סמך מעיל גשם שעיצבתי ולבשתי לראיון. כשהתחלתי לעבוד שם, היו להם ג'ינסים וקו בגדי גברים, ואני פיתחתי את קו הנשים והילדים. הייתי שם שש שנים, עד שנת 91. בסך הכול, לא הרבה משתנה באופנה. בעיקר הפרופורציות. הכוח והכיף של העיצוב בתקופה ההיא היה שהכול קרה בארץ. כולל הייצור. היום מעצבים על המחשב, מייצרים בטורקיה או סין, הכול מנוטרל ונקי. במהלך התקופה הזו, הוזמנתי ללמד ב"שנקר". זכרו אותי לטובה מתקופת הלימודים שלי והפרס שקיבלתי כשלמדתי שם. ב-87 התחלתי ללמד יום בשבוע ובמקביל לעבוד בבקרדי. בסופו של דבר, עזבתי את התפקיד בבקרדי, שהיה תובעני מאוד וכרוך בהמון נסיעות לחו"ל, ועברתי ללמד במשרה מלאה ב"שנקר". בנוסף להוראה, הקמתי מותג שמלות ערב משלי וקראתי לו – Privete. הלכתי לקצה השני, מקז'ואל – לערב, לפי הזמנה. בשנת 95 נולד בני השלישי, ואמרתי סטופ לאופנה. עניין אותי מאוד צילום בתקופה ההיא. משהו בעניין של העיצוב התערער לי. הסתבר לי שיש פה שתי פנטזיות מקבילות, של המעצב ושל הלקוח, ומאוד קשה להתאים אימאג' לגוף של אישה, שהוא לא מושלם. הבנתי שיש לי פה חומר למחשבה. מתוך הסתירה הזו כתבתי טקסט שקראתי לו – "דת האופנה". תיארתי בעצם את האופנה כדת הרבה יותר כפייתית מדתות אחרות, רק שאף אחד לא יוצא נגדה, לא מתקומם כנגד ההכתבות שלה. כאישה דתית, מאוד מפריע לי איך שמסתכלים על הדת, ופתאום אני מסתכלת באותו האופן על אופנה. מצאתי את עצמי במקום מבעית, יוצאת כנגד מקור פרנסתי, כנגד משהו שקרוב מאוד לליבי. זה לא היה קל, אבל כשדברים לא פשוטים, צריך לנסות למצוא את האמת שלך ולומר אותה. הטקסט הזה ליווה והפעיל אותי כאומנית. התחלתי להתעסק עם בובות דיגום, שהמידות שלהן הן ה-90-60-90 המושלם. צילמתי המון בובות דיגום ישנות, ודרך הפגמים החיצוניים שבהן, הרגשתי שאני מתחילה להביע את הרעיונות שלי, להביע את עצמי כאומנית.

DSC_0022

DSC_0025

מה הייתה העבודה הראשונה שיצרת?
הבגד הראשון שעשיתי הייתה חצאית לבנה שתפרתי בתיכון. עם ברזלים, מקום לתלות דברים.. ותמיד ציירתי המון. העבודה הראשונה שלי כאומנית הייתה גוף תאורה מבובת דיגום.

DSC_0095

נעזרתי בעדי שחורי המקסים שהיה בין מקימי המחלקה לתכשיטים ב"שנקר" ולימד אותי ריתוך. גופי תאורה תמיד העסיקו אותי, ובעבר גם עסקתי מעט בויטראז'ים.

DSC_0098

אבל פה הייתה אמירה. זה הגוף המושלם. באותו זמן גם יצרתי את הקולאז' של צילומי בובות הדיגום. הבגד האחרון שעשיתי, הוא השמלה שלבשתי היום.

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
העבודות שלי מפוזרות בכל הבית. התמזל מזלי ואת רובן לא מכרתי, כך שאני מוקפת בהן.

DSC_0027

הסטודיו שלי ממוקם בקומה השנייה, ליד חדר השינה. הייתי שמחה אם היה גדול יותר, אבל אני אוהבת אותו בכל-זאת, פשוט כי הדברים שלי נמצאים שם. אני אוהבת מאוד את השולחן שעיצבתי לשם, עם גלגלי אופניים. אוהבת את הנוף הירוק מהחלון שמולי, את התוכים הירוקים שבאים לבקר.

DSC_0197

DSC_0052

מהם מקורות ההשראה שלך?
המחשבה שלי, או פסוקים מהתורה. לדוגמא, סיפור אדם וחווה. זה מתחבר גם ל'דת האופנה'. הבנתי שמעצבי האופנה הראשונים היו אדם וחווה. כולם מכירים את הסיפור שהם היו ערומים, הבינו שצריך להתלבש (זיהוי הצורך הוא השלב הראשון בעיצוב פונקציונאלי) ותפרו לעצמם חגורות. סוג של בגידה. שורש ב.ג.ד. ראיתי חיבור בין הדת לאופנה. גם הפיתוי, פרי הדעת שאדם וחווה אכלו, קשור לאומנות שלי.

DSC_0112

כולה סביב דעת – דת, עם 'עין' באמצע. עין שרואה או לא רואה, יודעת, מבינה. גם בסיפור עצמו חוזרת המילה עין והשורש ד.ע.ת פעמים רבות. כשחזרתי לחטא של אדם וחווה, גיליתי בהמשך הסיפור, שאלוהים לא אהב את העיצוב של אדם וחווה. זה חלק פחות מוכר בסיפור. כמעצב העל, הייתה לו ביקורת ואמירה משלו, ולכן תפר להם כותנות עור. בראשית פרק ג', פסוק כא' : "וַיַּעַשׂ יהוה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם". אני החלטתי לפרש את זה כ'כותנות אור', וב- 2004 יצרתי עבודה שנקראה כך. מערכת יחסים בלתי פתירה זו הנוגעת ללבוש /אופנה באה לידי ביטוי באופן שבו מנקבות קרני הרנטגן את גוף הבובות המושלם ורושמות דימוי פצוע ומיוסר על גבי תשליל [film].

כותנות-אור-הוד-קוטור-1

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
ההסתכלות קדימה היא מה שמניע אותי. לדוגמא, כשמיציתי את עניין בובות הדיגום, חשבתי שאני רוצה להבין ולהראות מה קורה לנו מבפנים כשאנחנו מתלבשים. בלי ללכת ולראיין 200 נשים. את זה כבר עשיתי ושמעתי כשעיצבתי בגדי ערב. זה משמין אותי.. זה לא מחמיא לי.. את תמיד שומעת מה לא, ולא ברור מה כן. מכאן הגיע הרעיון לעשות צילומי רנטגן. התחלתי עם בובות דיגום. הביצוע לא היה פשוט בכלל. די מוזר

DSC_0013

לשבת בתור לרנטגן עם בובת דיגום ביד. בהמשך, במקום סתם לצלם ולגלות את השלד מהברזל, החלטתי ליצור בעצמי את השלד. נעזרתי שוב בעדי שחורי, וגיליתי שבכלל לא פשוט לרתך ולהגיע לצורה שאני רוצה. נכנסתי לעולם של הפיסול ממקום אחר. בתהליך היצירה יש לי כל הזמן דיאלוג עם עצמי. שאלות של – לאן ממשיכים מכאן. בנקודה הזו, למשל, החלטתי לעשות חיפוי של עור לשלד הברזל. כמובן שבחרתי בעור שכותבים עליו ספר תורה. עור של עגל שנולד מת. תהליך הוצאת הגזרה היה מאוד מלמד. התפירה הידנית נראתה לי אז כמו צלקות שהזכירו לי את הניתוחים הקיסריים שלי. אני רושמת ומציירת הרבה. עושה סקיצות. יש לי בדרך כלל מחברת נפרדת לכל פרויקט. גם לפרויקטים שעשיתי ב'וידאו-ארט' על עיוורון ואופנה, היו לי סקיצות. לעבודות גדולות, מיצגים בתערוכות, אני עושה גם מודלים מוקטנים.

DSC_0228

איך נראה יום בחייך?
בדרך כלל אני מתחילה את היום בישיבה עם האסיסטנטים שלי. כרגע יש לי שני אסיסטנטים, מעצבים מקסימים ומוכשרים –  ערן אבן ושיר דור, שעוזרים לי בעבודה על מוצר שממתין לפטנט ושתי תערוכות שקשורות אליו. בהמשך, אני נוסעת ללמד ב'שנקר' או עולה לעבוד בסטודיו שלי. כשאני מלמדת, אני צריכה להתנתק לחלוטין מהאומנות שלי ולהיות כל-כולי בהוראה. בין לבין, אני עם המשפחה, עם הילדים והנכדים. המזל הוא שבגלל שכולנו דתיים, הם מגיעים לכל השבת ולא לביקור קצרצר.

DSC_0116

על מה את עובדת כרגע?
בדיוק עכשיו סיימתי להכין 'Installation' לתערוכה בגלריה בנימין בתל-אביב. קראתי לה – עמוד הפשיוניסטה. מעין משחק רעיוני עם 'עמוד האש'. הרמתי עמוד גבוה, מהרצפה עד התקרה, עם עיתוני אופנה ישנים שהיו לי בבית. אני אספנית כפייתית של עיתוני אופנה, והגיע זמן להיפטר מהם. קדחתי לכולם חור באמצע. העמוד עמד באמצע הגלריה, ועליו טפטפתי חומר סיליקוני כתום. הכתום הזה עובר כחוט השני

securedownload

DSC_0127

בעבודות שלי, אולי מאז חולצת בית הספר ההיא. בנוסף, כמו שאמרתי, אני עובדת על מוצר שנמצא בתהליך רישום לפטנט ושתי תערוכות שקשורות אליו. אני מפתחת את הליין בכל מקרה, בין אם יוכר כפטנט ובין אם לאו. תערוכה אחת הזמינו אותי לעשות בגלריית 'פריסקופ' בחורף 2014. לתערוכה נוספת קיבלתי פרס כספי – "פרס יצירתיות וחדשנות 2012" המוענק למורים ב"שנקר" . הפרס ניתן לי על רעיון לתערוכה שמשלבת עיצוב ואומנות, והתערוכה עדיין מחפשת בית.

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
בראש, בדעת וגם בנשמה, האומנות שלי תופסת אותי 24 שעות. כל הזמן. יותר מאופנה. אני מרגישה שהיא הועילה לי מאוד. יש לי שם הרבה יותר חופש. מצאתי את הדרך שלי להגיד את מה שיש לי להגיד על הרבה תחומים, בלי לפחד לכרות את הענף שאני יושבת עליו. זה שהצלחתי לעורר שאלות על המקום שאני עובדת בו רק עזר לי. כיבדו אותי דווקא בגלל זה. הרבה בזכות ראש החוג לעיצוב אופנה, לאה פרץ.

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
על כל עבודה חדשה שאני עושה, אני לא מסוגלת להסתכל, אפילו כמה שנים. כשהעבודות נוגעות בי ומכאיבות לי, אני יודעת שהן טובות, שאנחנו בדיאלוג. לכן אני עושה מעט עבודות.
יש לי, למשל, בבית, את העבודות שהצגתי בגלריית "רוזנפלד" – הבלניות. רק אחרי כמה שנים אני מסוגלת לחיות לצד העבודות שלי.

DSC_0145

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
אין קשר מיוחד בין האומנות שלי לעיר שאני חיה בה. אנחנו מאוד מחוברים לכאן מבחינה חברתית, אבל אין לה השפעה על האומנות שלי.

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
היה לי מאוד קשה להגדיר את עצמי כמעצבת אופנה, וגם כאומנית, בעיקר בתחילת הדרך. זה כנראה משהו באישיות. אני תמיד חושבת שלא עשיתי מספיק כדי להצדיק את הכותרת. זה מין רף מאוד גבוה שחונכתי אליו, שצריך המון קבלות. היום, ממרומי גילי וניסיוני, אני יכולה להגיד הרבה יותר בקלות שאני גם אומנית וגם מעצבת.

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
היה לי פרויקט סודי ומדהים שעשיתי עם צה"ל. אני לא יכולה לתת פרטים, אבל זה חיבר את הידע שלי בעיצוב אופנה, עם הגנה על ביטחון המדינה. זה היה מרתק. הלוואי שעזרתי. יש עבודות שנעזרתי עבורן באומנים אחרים, כמו שולחן האוכל שעשיתי וגוף התאורה מבובת הדיגום.

גוף-עור

היו דברים שעשיתי עבור מעצבים אחרים. לדוגמא, בביאנאלה לעיצוב מוצר בצרפת. ככה נחשפתי לעולם של עיצוב מוצר. על-אף שתמיד עיצבתי מוצרים בנוסף לבגדים,  שם זה היה אחרת. התבקשתי לייצג את ישראל, ואת עצמי כאומנית, ולעצב בגדים למעצבי המוצר. עשיתי גלביות חסידיות. השתמשתי באלמנטים חסידיים, מגן דוד, ציציות, בשילוב של ג'ינס וטכניקות שונות של תפירה. זה היה תהליך מדהים שנתן לי המון. הפרה אותי לגמרי. בעקבות החוויה ההיא, לפני 6 שנים, הגיתי קורס ב"שנקר" שנקרא – F 4, בנוסף לשלושת ה-F המוכרים – Function Follows Form, הוספתי את הF הרביעי – עבור Fashion. ככה אני מעבירה את תחום האופנה דרך השראה שבאה מפונקציונליות, ולא מדימויים או רעיונות אחרים. אני מעבירה את זה יחד עם אסף ורשבסקי, שהוא מעצב תעשייתי וגם טייס.

פרט-מהגאלבייה-החסידית

DSC_0213

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
מעצב שמאוד השפיע עלי הוא – חוסיין שאלאיין. הוא מעצב אופנה ואמן. בבגדים שלו יש אמירה אומנותית. הוא עשה, לדוגמא, בהשראת הפליטים בקוסובו, בגדים שהם רהיטים, שמתקפלים סביבנו ומאפשרים בריחה יחד אתם.
אני אוהבת מאוד את העבודה של הצלמת דגנית ברסט. היא הייתה המורה שלי במדרשה לאומנות, כשלמדתי שם קורסים חיצוניים ב2001. יש לה עכשיו תערוכת רטרוספקטיבה במוזיאון תל-אביב. אישיות מרתקת. זכור לי שהראיתי לה בתחילת לימודיי איור מהמם של בובת דיגום. הייתי כל כך גאה בו, והיא קראה לו – איור 'ברבואיסטי'. זו הייתה הביקורת שלה. שם התחלתי להבין מה ההבדל בין אומנות לעיצוב. למדתי בזכותה שאומנות קונספטואלית מגיעה ממקום אחר, לא 'יפה-מהמם-וואו'. עם אמירה. בסוף אותה שנה הצגתי את הרנטגנים. אחד מהם נרכש על-ידי מוזיאון תל-אביב. על העבודה הזו, היא אמרה – עבודה ממזרית.
ויש אומנית נוספת שאני מעריצה ועוקבת אחריה בחו"ל – Sophie Calle. היא צלמת אומנותית מטורפת ומדהימה, ממציאה את עצמה מחדש כל הזמן, והספרים שלה משגעים.

ספר

DSC_0181

אומן נוסף שאני מאוד מעריכה הוא המעצב הבלגי מרטין מרג'יאלה. קונספטואליסט בתחום האופנה. על-אף שמעולם לא יחצן את עצמו (הלוגו שלו היה תווית שחורה וסדרות העיצוב שלו סומנו במספרים בלבד), העבודה שלו הוצגה במוזיאונים ובחנה שאלות של ערכים הקשורים לעולם העיצוב והאופנה.

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
אין מצב שלא הייתי.

אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
אני מאוד מעריכה את מי שקנה את העבודות שלי. מוזיאון תל-אביב, אספנים. אשמח אם יקנו עוד, אבל אעשה דברים חדשים. מהעבודות שיש לי פה אני לא נפרדת. הייתי שמחה גם להציג את העבודות שלי בכל מוזיאון שירצה. אולי גם בחו"ל.

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
כרגע אני מאוד רוצה שיסתיים תהליך רישום הפטנט, כדי שאוכל להתקדם עם התערוכות. אחת התערוכות עוסקת בקשר בין הפטרון לאמן. עד היום, ראיתי את האופנה כתחום מתחנף, פתייני, שבא למצוא חן, ואת האומנות – כתחום שאינו כזה. היום אני מבינה שגם באומנות יש פן שרוצה למכור, לרצות. זה מאוד מורכב.

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
לא לוותר. אין ייאוש בעולם כלל. בקשר לעולם הבא אני לא יודעת, אף אחד עוד לא חזר. אבל בעולם הזה אסור להתייאש. כל עוד אנחנו חיים, ויש לנו ידיים ורגליים, הכול טוב. יש לי עבודות שאני לא מראה לאיש, כי רק אני יודעת כמה כאב יש מאחוריהן. אבל צריך לצאת משם. לקוות.

מה המוטו שלך?
ההמלצה היא גם המוטו שלי. ואני גם מעבירה את המסר הזה לתלמידים שלי. מה שהיה, לשים בצד. להסתכל קדימה. זה קורה לכולנו. תמיד כשנראה לנו שאין יותר סיכוי, לתת עוד צ'אנס קטן, לחכות קצת, ודברים מסתדרים. לא להרים ידיים.

איזה עצה תוכלי לתת לקוראים שלנו מניסיונך האישי?
יש ספר מופלא בשם – "דרך האמן", של ג'וליה קמרון. הוא עזר לי כשהייתי במקום לא בטוח, ויכול לעזור להרבה אנשים אפילו אם הם לא עוסקים באומנות. זה תקף לכל תחומי החיים. העשייה מוציאה את כולם מה'דשדשת'. לי, למשל, הייתה תקופה שהתמרמרתי שבגלל ההוראה אין לי זמן לעסוק באומנות, רק בחופשים. ואז החלטתי לעשות במקביל. לקום ב5 בבוקר, ולעשות יותר. ככה נכנסתי לרצף של עשייה. ועצתי בקשר לאופנה – לעקוב כל הזמן אחרי מה שקורה בעיתוני האופנה. לא להקשיב מה אומרים בטלוויזיה, לא לציית להכתבות, אלא לגבש טעם באופן עצמאי.

פורסם בקטגוריה כללי, כתבות | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | תגובה אחת

מי מסתתר מאחורי המסכה?


יהודית גרינשפן – עיצוב בתיאטרון

נולדה בפולין כיהודית מוצ'ניק בשנת 1933. גדלה בתל-אביב.  חיה ועובדת בתל-אביב. מעצבת בתיאטרון, מסיכות ואביזרים.

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
עיצוב בתיאטרון, עם התמחות מיוחדת בנושא אביזרים ומסכות. אני בפירוש לא בובנאית, אלא אשת תיאטרון שעושה עיצובים שלמים וגם בובות. בנוסף לעיצוב ויצירת האביזרים, אני גם מופיעה ומרצה על הנושא ומלמדת אותו בסמינר הקיבוצים.

DSC_0002

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
עליתי מפולין לארץ בגיל שנתיים וחצי, כך שהזיכרונות הראשונים שלי הם כילדת שכונות בשכונת מונטיפיורי בתל-אביב, עוד כשהיא נחשבה מחוץ לתל-אביב. שטותניקית. תמיד סרגתי, רקמתי, עשיתי עבודות יד. מאוד חרוצה. הייתי, כמו כל הילדים באותה תקופה, בתנועת הנוער. השאיפה היחידה שלי בחיים הייתה לצאת להגשמה בקיבוץ. מעבר לזה לא היו לי שום מטרות. לא ידעתי מה אני רוצה להיות ולא תכננתי. החיים הסבירו לי פנים. הגעתי לקיבוץ סאסא ועבדתי ברפת. רציתי להוכיח שנשים יכולות לעשות עבודה של גברים.

DSC_0090

בתקופה הזו כבר הייתי נשואה, אבל בעלי, שבא מבית עשיר ומפנק, לא החזיק מעמד בקיבוץ ועזב. בגיל 23 עזבתי גם אני והצטרפתי אליו בתל-אביב. השלמתי את לימודי התיכון, ונרשמתי לסמינר הקיבוצים כדי לרכוש מקצוע ולהיות גננת. בסופו של דבר, מעולם לא עבדתי כגננת. אחרי סיום הלימודים ילדתי את שני ילדיי ונשארתי בבית לגדל אותם. בשנת 55 עברנו לדירה שאני חיה בה עד היום, ב'פופיק' של תל-אביב. לעבודה בתיאטרון הגעתי לגמרי במקרה, כשהייתי אימא לילדה אחת קטנה ומשעממת. ילדה טובה מהסוג שנשאר איפה ששמים אותה. חברתי, הגר עמרני, עשתה עבודה לקאמרי ולא היה לה איפה לעבוד. הצעתי לה לעבוד אצלי בדירה, הצטרפתי לעבודה מפאת השעמום שלי וככה נשאבתי לזה. את רוב העבודה למדתי בעצמי, תוך-כדי, אבל היו גם שתי השתלמויות מקצועיות מעניינות בחו"ל. הראשונה הייתה בת 3 חודשים, עם מלגה של קרן תרבות ישראל, ב"רויאל שייקספיר קומפני" בסטרטפורד, אנגליה. שם למדתי באמת מה זו ראיה בימתית. הבנתי שאביזרי במה, אפילו אם הקהל לא רואה אותם כמעט, חשוב שיהיו אמינים ומפורטים כדי להקל על השחקן את הכניסה לתפקיד. ההיפך הגמור מתיאטרון חלטוריסטי. בחודשים שעבדתי אתם הבנתי שאני עובדת נכון. ראיתי באותה נסיעה עשרות הצגות, וזה היה השיעור הטוב ביותר. ההשתלמות השנייה שלי הייתה אצל גדול עושי המסכות בעור באיטליה – דונטו סרטורי. למדתי שם המון על מסכות מעור, והוספתי ידע על קומדיה דל-ארטה האהובות עלי.

DSC_0077

מה הייתה העבודה הראשונה שיצרת?
העבודה הראשונה שעשיתי עם הגר עמרני – זו הייתה עבודה של הלבשת תפאורה ל"רוזנים ואביונים" בבימויו של שמואל בונים ב-1960 בקאמרי. מעצב התפאורה היה אריה נבון. היו שם ספסלים, כדים ענקיים מעיסת נייר.

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
אני עובדת בבית, וחייה בתוך העבודה שלי. זו הממלכה שלי. עם השנים, השטח הולך וקטן כי כל הדברים שעשיתי סביבי. היה לי נוח אם היה לי יותר מרחב. יש לי עבודות בכל מקום, חומרים בחדר השינה, ראשי גבס במרפסת. בלגאן גדול. בכל אופן, לא הייתי משנה את המיקום שלי. מאוד נוח לי כאן.

DSC_0105

DSC_0006

DSC_0028

?מהם מקורות ההשראה שלך
את ההשראה לפרויקט מסוים אני מחפשת אחרי שאני קוראת את הטקסט ונפגשת עם הבמאי להבנת הקונספט. את מרבית העבודות שלי עשיתי לפני עידן האינטרנט, כך שמציאת השראה הייתה כרוכה בהמון התרוצצויות, חיפושים, שאלות, בדיקות, הרבה מחשבה ודמיון. היו גם עבודות שעשיתי כ'אומנות לשמה', לא למחזה או מופע מחול ספציפי. הכול התחיל כשיעקב אגמון, שהיה באותה תקופה מנכ"ל פסטיבל עכו, פגש אותי במקרה בסוזן דלל כשעבדתי עם להקת ענבל. הוא הציע שאבוא לפגישה עם נציגי הפסטיבל, ואביא מסיכות שעשיתי. הם רצו שאכין תערוכה שתוצג בפסטיבל. בניתי תערוכה שהציגה עבודות שלי בצורה סטטית, אבל גם החיתה אותן, כי קשה להציג מסיכות על קיר. בהמשך, התערוכה זכתה להצלחה גדולה ונדדה בארץ במסגרת "אומנות לעם". במקרים כאלה, של אומנות נטו, ההשראה חופשית יותר. אין אילוצים והגדרות של טקסט או במאי. הכול בידיים שלי. ויש גם דברים שקורים לגמרי במקרה. צריך רק להיות ערניים ולקלוט. לדוגמא, הוזמתי להשתתף בתערוכה לרגל 250 שנה למוצרט. היה לי כינור, והחלטתי להכין בגד תקופתי מתנפנף שמתאים לגנדרנות של מוצרט, מעיסת נייר מהתווים של 'קונצ'רטו לכינור'. כשהיצירה כבר עמדה בתערוכה, ראיתי פתאום שהבגד והכינור ביחד יצרו צללית של מוצרט.

DSC_0123

DSC_0100

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
עבודה חדשה מתחילה לרוב בקריאת הטקסט ופגישה עם הבמאי. אחרי שמגבשים ביחד את הקונספט, אני מתחילה בתכנון שלי. יש הבדל בין עבודות שבהן אני מכינה מסיכות בלבד, לבין הפקות שבהן אני עושה עיצוב כולל של מסיכות, אביזרים ותפאורה. אני עוסקת בעיצוב תפאורה בעיקר במופעי מחול, כשיש תפיסת חלל מסוימת. אני בוחרת את צבע המסך, ויוצרת את האלמנט המרכזי במידה ויש כזה, כמו למשל – הקלחת הענקית ב"שוליית הקוסם". מופעים נוספים שעשיתי להם עיצוב כולל היו לדוגמא – "אהבת שבע הבובות", "קרנבל החיות", "הקץ של העץ". בעבודות כאלה אני נעזרת בנגרים, בתופרות ובעלי מקצוע שונים. לגבי העבודה על המסכות והאביזרים אצלי בבית, לאחר שהרעיון כבר קיים ואני יודעת איך תיראה המסכה, אני מזמינה את השחקן להורדת תבנית פנים עם תחבושות גבס. המסכה צריכה להתאים באופן מושלם כדי

DSC_0009

להיראות טוב ולא לזוז בזמן ההופעה. מספיק שתהיה תזוזה של כמה מילימטרים, והשחקן לא יראה כלום. כשיש לי ביד את התבנית המדויקת, אני מתחילה לפסל עליה בחמר או פלסטלינה. השלב הזה יכול להימשך גם שבועות, אני ממשיכה לפסל עד שאני שלמה עם הדמות והיא בדיוק מה שאני רוצה לראות על הבמה. כשהגעתי לנקודה הזו, אני יוצרת את המסכה – מעיסת נייר שכבות בד, או מלטקס. את הלטקס אני פחות אוהבת. הוא אומנם גמיש יותר ומאפשר ביטוי רגש מדויק יותר, אבל הוא לא שורד טוב. כמו גומיות, הוא מתייבש ונשבר, או נמס ונהרס. בעיסת ניר (או רצועות בד), מדובר בחומר שמבוסס על תאית, אני מדביקה שכבות שכבות, ואז צובעת ועושה התאמות אחרונות. העבודות שלי מחזיקות עשרות שנים. עם קרנבל החיות, למשל, כבר מופיעים משנת 85!

DSC_0126

איך נראה יום בחייך?
היום אני כבר חיה בנחת. עד לפני כמה שנים, בתקופה העמוסה יותר של חיי, לא היה לי יום ולא לילה. הייתי קמה בשש בבוקר ומתחילה לרוץ. דרום תל-אביב, חנויות, שווקים, מתיאטרון לתיאטרון. פגישות, חיפוש חומרים. זכורה לי אפילו פעם שהלכתי למכון הפתולוגי באבו-כביר כדי לעשות מחקר לעבודה עם חנוך לוין על אדם ששפכו עליו חומצה. בלילה, כשכבר אי אפשר ללכת לשום מקום, הייתי עובדת על המסכות בבית. לא הייתה שגרה. עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות, בצורה הפדנטית ביותר, לא כדי לעשות וי על עוד עבודה.

DSC_0013

על מה את עובדת כרגע?
בימים אלה אני ממשיכה להריץ מופע עם דוד דביר – "מסכיות" (משחק מילים על מסיכות וחיות). אנחנו עושים את זה כבר המון זמן, ומאוד נהנים. אני מסבירה, ודוד רוקד בתוך העבודות שלי. יש פידבקים מצוינים. זה ממש שלאגר. יש לי גם הרצאה נודדת בשם "אביזרים ומסכות בתיאטרון", שקיבלתי עליה את פרס "הצילינדר הנודד" של "אומנות לעם". בנוסף לזה, אני מלמדת בסמינר הקיבוצים פעם בשבוע, ועושה עבודות קטנות, בעיקר מסכות, קומדיה דל-ארטה. הפסקתי עם ההפקות הגדולות.

DSC_0069

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
זה כל חיי. התחתנתי עם העבודה אחרי שהתגרשתי מבעלי. והיום אני חיה בעבודה. למזלי הגדול, זכיתי להתפרנס ממה שאני אוהבת לעשות.

DSC_0067

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
אני גאה באופן כללי בעבודה שלי. אני גאה מאוד בדברים שעשיתי עם חנוך לוין ועם רמי באר. לשמחתי גם זכיתי בהערכה רבה על העבודות שלי. זכור לי מקרה אחד, כשעבדתי על "שלישיית פנטומימה" עם שייקה אופיר ויורם בוקר. כל אחד מהם, על פי המקום שלמד בו, פיתח גישה למסכות. יורם אהב אותן מאוד, ושייקה חשב שהן מסתירות את המימיקה ואין בהן צורך. סוכם שעד ההפסקה יהיו רק עם מסיכות ואז יסירו אותן. עם השנים, גיליתי שמתאהבים במסכות, וזה מה שקרה עם שייקה. מאוחר יותר, כשהופיע ב"מלך מתיא הראשון", החמיא לי במסיבת הפרמיירה והביע את ההערכה שלו לעבודה שלי. אני גם גאה בבובות שעשיתי לטלוויזיה הלימודית, ל"פרפר נחמד", צ'ומפי, אינשם, ועבודות נוספות בטלוויזיה. אפילו זכיתי שיופיעו על בולים במהדורה מיוחדת של הדואר.

DSC_0022

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
העובדה שאני גרה במרכז תל-אביב וקרובה לכל מרכזי התרבות היא רק בונוס של נוחיות עבורי. אני בסך הכול ילדת שכונות שהחיים הובילו אותה מעבר לציפיות. בעיני, מה שמשמעותי זה לא איפה אתה גר, או אם אתה כפרי או עירוני, אלא כל מרכיבי היצירה האחרים.

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
אני אחת שלא נבהלת מקושי. אני מתמודדת עם הכול. כמו למשל למצוא את החומרים הנכונים.

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
העבודה שלי כולה מבוססת על שיתופי פעולה. היו הפקות שעבדתי בהן עם מעצבים אחרים, ואני עדיין אוהבת לשתף  פעולה עם מעצבים שאני מעריכה.

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
אני מעריכה מאוד את דבורה ברטונוב ז"ל, רקדנית וכוריאוגרפית, דניאלה מיכאלי, מעצבת תנועה וכוריאוגרפיה ומיכל בת-אדם, שהיא במאית ושחקנית. אני חייבת לציין גם את ג'ים הנסון, למרות שאינו אישה, יוצר החבובות האגדי. הוא נתן לי המון השראה.

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
לא יודעת. אולי הייתי נשארת בקיבוץ, או עקרת בית. אני מאמינה שהכול תלוי במזל. אני מאושרת ואוהבת לעבוד. כשהייתי עקרת בית, השיש אף פעם לא חייך אלי בחזרה, רק המשיך להתלכלך. מאז אני לא אוהבת את המטבח, למרות שאני יכולה להיות מאוד יצירתית גם באוכל.

DSC_0130

אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
עבדתי עם כל מי שרציתי. מימשתי מעל ומעבר למה שתכננתי. עם חנוך לוין למשל, זו חווית חיים. תמיד הטיל עלי משימות בלתי אפשריות בעליל. גם עם רמי באר היה לי מרתק לעבוד. הייתי חלק בלתי נפרד מהיצירה.

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
להמשיך ללמד. לא תיארתי לעצמי שזה כזה כיף. להעביר ידע שצברתי במו ידי לאחרים.

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
קשה לי לתת המלצות. אולי פשוט לקבל את העובדה שכשאתה יוצר, כולך בתוך העניין. שום דבר אחר לא מעניין.

מה המוטו שלך?
הכול מקרי בחיים. אבל בלי חריצות וכישרון, המקריות לא תעזור.

DSC_0011

איזה עצה תוכלי לתת לקוראים שלנו מניסיונך האישי?
העצה שלי מופנית לנשים המתלבטות אם להתגרש. אני נגד גירושין, אבל אם את מרגישה שמדכאים אותך, לא נותנים לך מקום, כמו אפס מאופס – קומי ולכי. נכון, אפשר להישאר על הרצפה, אבל אפשר גם, כמו כדור שקופץ, לעלות חזרה למעלה. אחרי הגירושים שלי גיליתי מה אני שווה. הפכתי מעקרת בית מדוכאת ל-יהודית גרינשפן.

פורסם בקטגוריה כללי, כתבות | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | תגובה אחת

נמרה של נייר


רותי שניצר – פיסול בנייר

נולדה בשנת 1959. גדלה בנוף ים שבהרצליה. אם לשני ילדים בוגרים. כיום חיה בחיפה עם בעלה איציק ועובדת בסטודיו בסדנאות האומנים בקיבוץ עין-כרמל.

ruti3

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
אני מגדירה את עצמי כעוסקת בפיסול נייר. אני לא אומנית נייר, מפני שאני לא עושה נייר וגם לא עובדת עם עיסת נייר. פיתחתי טכניקה משלי שבה אני יוצרת ומלמדת בסטודיו.

ruti2

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
הורי עלו ממרוקו וילדו אותי בגיל צעיר מאוד. גדלתי בבית שלא עסקו בו באומנות, אבל אמי הייתה כשרונית מאוד. כילדה, למדתי רישום קלאסי ברישפון, מה שבעצם ניתב אותי ללימוד אומנות. בתיכון, למדתי אומנות בויצ"ו ובהמשך למדתי במדרשה. זה נתן לי את הבסיס.

DSC_0227

מאוחר יותר, גרנו בתל-אביב. בעלי עשה את המאסטר שלו ואני עבדתי כגננת. לפיסול בנייר הגעתי רק בארצות הברית, לשם עברנו לצורך הפוסט-דוק של איציק בפיזיקה בניו-ג'רזי. עבדתי באותה תקופה במשרה חלקית כמורה לעברית, ואז כאסיסטנטית למורה לאומנות.

DSC_0139

החלטתי לקחת קורסים באומנות שימושית בקולג' המקומי, והתנסיתי בתחומים כמו קדרות, פיסול, ציור, נגרות, טקסטיל, וגם נייר. נמשכתי לנייר בהדרגה. הרגשתי שזה נותן לי שחרור. שאר התחומים היו יותר מובנים בעיניי, ואולי בגלל שלמדתי רישום, יכולתי יותר להתפרע. לא שאני מהמתפרעים, אני ריאליסטית באופיי, אבל ממשיכה לנסות לצאת מהקווים. לאחר שנתיים נוספות בלוס-אנג'לס, בשנת 94 חזרנו לארץ והתמקמנו בחיפה. בשנים הראשונות התמקדתי בהתאקלמות של הילדים ועסקתי בהדרכת חוגים שונים באומנות ובנייר. בשנת 2000 הגעתי למתחם האומנים בעין-כרמל ומצא-חן בעיני. איציק היה זה שפרגן והזיז עניינים. חתמתי מיד על חוזה והתחלנו לשפץ את המקום. ידעתי שייקח זמן לבסס אותו ולכסות את ההוצאות, אבל זו הייתה השאיפה שלי. רק לכסות הוצאות. בהדרגה הפסקתי ללמד בחוץ והעברתי את כל הפעילות שלי לסטודיו.

DSC_0158

מה הייתה העבודה הראשונה שיצרת?
דג. הרבה מתחילים מדג. השארתי אותו בארה"ב. היו לי גם ברווזים גדולים שנשארו בגינה של מישהו בלוס-אנג'לס. אני לא נקשרת לעבודות. נותנת אותן בשמחה ומאמינה שאם יהיו אצל מישהו שאוהב אותן, הוא ישמור עליהן טוב יותר ממני.

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
כשנכנסתי לכאן היה פה לול מוזנח. אחרי שסידרתי אותו, הייתי באה לכאן ורק שומעת מוזיקה. הייתי בשוק, לא מאמינה שזה שלי. כמו ילד בחנות צעצועים. אני אוהבת אותו, לא משנה אם הוא מבולגן או מסודר. אין לי רצון שיהיה מלוקק. אני אוהבת אותו כי הוא שלי. בבית אין לי כמעט עבודות שלי. אני לא רוצה להעמיס את עצמי שם. המון מהמחשבות הכי כמוסות שלי מתרחשות פה. יש לי כאן בהירות. גם הבן שלי אוהב לבוא לפה. זה מקום שקט בשבילו.. אולי הייתי מגדילה אותו מעט, כי יש כאן המון דברים של התלמידים שלי.

קולג-סטודיו

מהם מקורות ההשראה שלך?
כל מה שסובב אותי. לפעמים זה נושא של תערוכה שאני מוזמנת אליה. לדוגמא – הוזמנתי להשתתף בתערוכה על שירי ביאליק. קראתי את שיריו והתחברתי להשראה שהוא קיבל מהנשים שעבדו בחקלאות. בנות שפיה החלוצות. מה שמעניין זה איך אותה השראה מוציאה דברים שונים מאמנים שונים. אני עשיתי נשים לבושות חאקי ואוחזות קלשון, בזמן שאמנית אחרת בתערוכה עשתה אישה מעורטלת בהשראת אותו השיר.

שפיה

גם טיולים נותנים לי השראה. לא קורה שאני חוזרת מטיול בלי רעיון לעשות משהו. לדוגמא, האופנוען, שנמצא בתהליך עבודה – טיילנו בכפרים הקטנים בפרובאנס, שאפשר להיכנס אליהם רק עם האופנועים הקטנים האלה. קניתי לי אחד בשוק פשפשים, כהשראה.  גם הומור נותן לי השראה. לפני כמה שנים,

DSC_0124

בתקופה שבעלי עבד מאוד קשה, הכנתי לו כמתנה ליום הולדת 50 חמור עם שני שקים, שהיו מצופים בניירות מהדו"חות שלו ומדליה על הצוואר. מקור נוסף להשראה יכולים להיות ספרים, כמו הספר "פספורט" של saul steinberg שהיה מאייר ב"ניו-יורקר".  יש שם רישומים מתומצתים, קו וחצי, מלאי השראה.

ruti4

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
הכול מתחיל מרעיון, התחברות לנושא מסוים, הזמנה לתערוכה. אני מתחילה מאב טיפוס ואז עושה הרבה מאותה משפחה – עיזים, חמורים, נשים.. לפעמים אני מתחילה מרישום, וכשלא – אני לוקחת חוט ברזל דק ועושה שלד, שהוא בעצמו כמו רישום. אז, אני לוקחת גושים של עיתונים ויוצרת את הצורה עם הפרופורציות המדויקות. זה נשאר לי מהרישום הקלאסי. בשלב הבא אני מנסה בכוונה לצאת מהפרופורציות הנכונות. כמו הסוסים ארוכי הרגליים שלי. אחרי שנתתי נפח, אני מגיעה כמעט עד הסוף רק עם נייר ומסקינגטייפ. על יבש לגמרי. רק המעטפת החיצונית היא קליפה שהופכת לפסל. בתחילת דרכי עבדתי בעיסת נייר, אבל לא אהבתי את העבודה עם המים, את הלכלוך. כך התפתחה לה הטכניקה היבשה. אחרי השלד והנפח, אני בוחרת נייר למעטפת החיצונית. כל נייר הוא טוב אם הצבעוניות שלו מתאימה לי. אני משתמשת בעיקר בדבק טפטים ובדבק פלסטי. דבק טפטים שורד מאות שנים, ולא הופך למזון לחיידקים כמו דבקים אחרים. בכלל, בניגוד למה שחושבים, פסלי ניר יכולים להישמר יותר מקרמיקה. הם לא נשברים, ויש משהו משמח בשבילי בעובדה שאני ממחזרת חומרים. מעבר לזה, עבודה בנייר אף פעם לא נגמרת. אפשר לקחת עבודה גמורה, ולהפוך אותה למשהו חדש לגמרי. להמשיך להוסיף עליה שכבות ולשנות את הצורה שלה. גם זה מיחזור.

DSC_0195

איך נראה יום בחייך?
לרוב אני קמה מוקדם, למרות שהילדים כבר הרבה שנים לא בבית. מתחילה את היום ב'מתיחה' של הבית. אני זקוקה לסדר הזה ואוהבת לחזור לבית מאורגן. שלוש פעמים בשבוע אני בחדר כושר, סתם כדי להאריך את החיים, ופעם בשבוע אני לומדת איטלקית ואז מגיעה לסטודיו. פעמיים בשבוע אני מלמדת ובימים אחרים אני גם בסטודיו, עובדת על דברים שלי. כשאני כאן, במקביל לעבודה, אני שומעת את המוזיקה שלי ומשננת את האיטלקית.

DSC_0037

על מה את עובדת כרגע?
בימים אלה אני מכינה יצירות שימכרו בחנות "גילדה" בירושלים. זו חנות של קרמיקאים, שמתארחים בה מדי חודש אומנים מתחומים אחרים. אני הבאה בתור. אני אוהבת את התקופות שאני יוצרת באופן חופשי, ולא למטרה או תערוכה מסוימת, למרות שהתערוכות מוציאות ממני דברים שאולי לא הייתי מגיעה לעשות בדרך אחרת.

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
את המקום הרגשי הכי גדול. החלקים המונוטוניים בעבודה שלי נותנים לי זמן לחשוב ולחלום. הדחף היחיד שלי הוא ליהנות. אין לי שום רצון להתפרסם או לגדול. אני נהנית מהעשייה, התלמידות שלי הן חברות שלי, והמיומנות שאני מפתחת כשאני מלמדת, מאוד עוזרת לי. זה מקום מפלט בשבילי. המוזיקה, שבבית לא משתגעים עליה, היא רק שלי. אני אוהבת מוזיקה ערבית מודרנית, כמו בוסתן אברהם, סועד מאסי (שהיא זמרת אלג'ירית מדהימה), ומוזיקה איטלקית. פה אני המלכה, ואף אחד לא יחליט בשבילי.

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
לרוב אני לא נקשרת לעבודות שלי. אין לי בעיה לתמחר ולמכור. דווקא בשבת האחרונה שסדנאות האומנים היו פתוחות לקהל, מכרתי עבודה שהיה לי עצוב להיפרד ממנה. יהיו מצבים שאשים מחיר גבוה כדי שלא יקנו.

DSC_0053

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
אני אוהבת מאוד להיות חלק מסדנאות האומנים של עין כרמל. ויש הרבה יתרונות למיקום הזה. לדוגמא, יצא לי לעשות פרויקטים גדולים לעדליידות, ויכולתי להיעזר בנגרים שמסביבי כדי להפיק אותם.

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
אהיה חייבת לאכזב בשאלה הזו. לכל אחד יש קשיים. אבל אני לא יוצרת מתוך עצב. כשאני עצובה אני פשוט לא יוצרת. לדוגמא, במלחמת לבנון השנייה נהרג חבר מאוד טוב של הבן שלי. הייתי פה כל המלחמה, אבל לא יכולתי לעבוד. כשאני יוצרת אני מביעה את הכיף שבחיים. קורה שקשה לי עם תלמידות שמגיעות אלי, שאני פחות מתחברת אליהן במישור האישי, זה מעיק עלי שבמקום האישי והפרטי הזה יש מישהו שאני לא מסמפטת.

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
לא היו הרבה. עשיתי פעם עבודה משותפת עם שלומית איזנשטיין, אומנית הזכוכית. היא עשתה צורה אמורפית מזכוכית, ואני הלבשתי עליה מעין דמות מנייר. זו הייתה סידרה לתערוכה, ומישהו קנה את כולה.

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
אני מאוד אוהבת את האיורים של ברכה אלחסיד-גרומר. את סיגל לנדאו, שהיא אומנית פיסול, וידאו ומיצב, ואת קנדינסקי, למרות שהוא גבר.. אני אוהבת גם את העבודות של התלמידות שלי, שהן יוצרות ומורות בזכות עצמן. באופן כללי, אני אוהבת אנשים שעושים דברים שונים ממני.

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
אולי משהו שקשור בעבודה סוציאלית, אבל לא בטיפול אינדיבידואלי. אני לא מתאימה זה. אולי יותר במאקרו, כמו הבת שלי, שעובדת בקידום נשים, ערבים והמגזר החרדי במשרד התמ"ת. אני ממש מקנאה בה, בשינוי שהיא יוצרת כדי לעזור לאנשים לצאת ממעגל העוני ומעגל הבית.

אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
הייתי רוצה ליצור משהו למשוררות. ישנה משוררת פולניה בשם – ויסלבה שימבורסקה. היא זכתה בפרס נובל, וכבר אינה בחיים. השירים שלה נהדרים, התמציתיות, ההומור. (בתרגומו של רפי וייכרט). גם לאגי משעול. אני גוזרת שירים שאני אוהבת ותולה על לוח המודעות שלי.

DSC_0260

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
אני מרגישה שאני במקום טוב, אני לא מחכה להיות שום דבר, אני מודה שאין לי שאיפות. מקווה רק לאריכות ואיכות חיים. אני ברת מזל. לא להרבה אנשים חופש לעשות באמת באמת מה שהם רוצים. הבן-זוג שלי מאד תומך ומפרגן והיה לו ברור שאני לא הולכת להרוויח פה כסף. מראש ידעתי שאני לא רוצה להשקיע פה כסף מהבית, אבל גם לא להרוויח מעבר להוצאות. זה לא מיזם עסקי.  ובאופן רחב יותר, הייתי שמחה אם המדינה הזו תתנהל טוב יותר, בשלום עם השכנים ולא סביב מלחמות.

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
לא נראה לי שאני במקום של לתת המלצות. העיסוק שלי הוא ברובו אגואיסטי. אני מובלת על ידי הרצון שיהיה לי טוב, ולא על ידי חומריות. יכולתי לעבוד בעבודה מסודרת ולדאוג לפנסיה. מי שרוצה להתפרנס מיצירה, צריכה לפתוח פייסבוק, חנות באטסי, לפרסם, למלא כיתות של תלמידים, לפנות לאוצרים של תערוכות. לא להיות פאסיבית כמוני. מבחינתי, גם אם לא אציג יותר באף תערוכה עד מותי, עדיין אהיה מרוצה. פעם אפילו סירבתי להשתתף בתערוכה במוזיאון הארץ.

מה המוטו שלך?
אני מאמינה שאנחנו עוברי אורח בעולם ולא מאמינה בעולם הבא. אנחנו ארעיים, וכל יום שעובר ולא קורה בו משהו מכאיב, הוא יום נהדר. אם יהיו ימים רבים כאלה – דיינו.

איזה עצה תוכלי לתת לקוראים שלנו מניסיונך האישי?
כל מי שאומר שאין לו ידיים טובות, חשוב שימצא את המקום המתאים לו ויגלה מה טוב לו. לא לכולם מתאימה עבודה אומנותית, אבל אם יש מישהו שנרתע רק כי הוא חושב שהוא לא מספיק מוכשר או יצירתי, שימשיך לנסות. לא לוותר. זה יכול לעשות רק טוב ברמות שהרבה דברים אחרים לא יכולים.

פורסם בקטגוריה כללי, כתבות | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , | 3 תגובות

היחפנית והים


אליה זוהר – מעצבת ומייצרת נעליים.

נולדה בשנת 82, גדלה במושב יעד בצפון. חיה במכמורת עם בעלה זאב. עובדת בסטודיו הביתי, בעלת המותג "UrbanBarefoot".

DSC_0016

DSC_0060

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
אני מעצבת ומייצרת נעלים. אני בעצם עושה הכול לבד: בונה קולקציה, מעצבת, מייצרת ידנית, משווקת ונמצאת בקשר ישיר ואישי עם הלקוחות.

DSC_0128

קולאג'-אליה-3

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
גדלתי במושב הקהילתי "יעד" שבגליל. תמיד הלכתי יחפה. אף פעם לא מצאתי נעליים שהיו לי נוחות, הרגשתי מסורבלת. אחרי הצבא , ב-2003, נרשמתי לבצלאל, במסלול לאופנה ואביזרים. בשנה השלישית היה קורס בנעליים, והתאהבתי. בעיקר בעור כחומר גלם. סופסוף מצאתי דרך לעשות לעצמי נעליים נוחות ונעימות. בהתחלה עשיתי רק מעטפת, כמו עור שני שמתחתי על יציקת גבס של כף הרגל שלי. מצאתי דרך לקשור את זה עם שרוכים, ואנשים מאוד התלהבו. מצאתי פיתרון שהוא נעל למראית עין, לא התלוננו יותר שאני הולכת יחפה. אחרי הלימודים עבדתי במשך שנה וחצי אצל שלושה מעצבי נעליים בתל-אביב: ענבר יוסיפון – "שומייקר", נטע גרציאני וארז עמרם. ככה למדתי את כל שלבי הייצור, עד לניהול ולשיווק. לפני שלוש שנים, כשעברנו לגור במכמורת, החלטתי לצאת לדרך עצמאית.

making

מה היו הנעליים הראשונות שעשית?
המגפיים שבכרטיס הביקור שלי. הנעליים המתוחות היו הנסיון הראשון, משהו קונספטואלי, כמו רוב העבודות בבצלאל, אבל המגפיים היו הנעלים האמיתיות הראשונות שעשיתי.

DSC_0110

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
הסטודיו הקטנטן שלי ממוקם בצמוד לבית שלנו במכמורת, חלל מאורך וקטן במעין מרפסת סגורה. אני אוהבת לשבת מול החלון ולראות את כל הירוק שבחוץ, בעיקר בבוקר מול השמש. המכונות הגדולות שלי עומדות מחוץ לבית, מכוסות בניילונים. הייתי משלשת את הגודל שלו, כך שכל המכונות יהיו בפנים ויהיה עוד מקום לעשרה אנשים להסתובב. כמו שזה עכשיו, אני צריכה לעבוד מאוד מסודר. מספיק שדבר אחד לא במקומו והכול נהיה מסורבל.

DSC_0069

DSC_0159

מהם מקורות ההשראה שלך?
המון דברים. מטבע עד אנשים. יש אשה אחת שמלווה אותי כל החיים, יעל אילן, היא למדה אותי צילום בתיכון ונשארנו חברות. היא מורה, השראה. גם נעליים שאחרים נועלים יכולות לתת לי השראה. אני תמיד מסתכלת על אנשים מלמטה למעלה. אני אוהבת להסתכל על הנעליים ש – Trippen עושים, דברים יפהפיים. יש גם חוברת שיוצאת פעם בחצי שנה ונקראת – Bloom. היא עוסקת בתחומים שונים של אומנות ומאוד מעוררת השראה. כל דבר בעצם יכול לעורר השראה.

Untitled-1

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
רוב העבודה שלי היא דווקא לא במקום של הרעיון. אני עושה שתי קולקציות בשנה כדי לעורר איזה שהוא גל של עניין ופעילות עסקית, אבל כל השנה עובדת על פי דגמים קיימים. בכל קולקציה, מתווספים בין חמישה לעשרה דגמים. יש לי כבר כתשעים דגמים, כך שכשבא לקוח חדש, אפשר לדפדף יחד בדגמים הקיימים ולעשות שינויים מינוריים. רוב העבודה היא אינטראקציה עם הלקוח. אם זו נעל בהתאמה אישית, אני עושה לפעמים יציקת גבס. ואם לא, אני מתחילה מהסוליה והגזרה. יש לי גזרות מוכנות בדו-מימד. אם מדובר בגזרה חדשה, אני מותחת מסקינג-טייפ על האימום ומציירת עליו. משם, זה הופך לגזרה על נייר בדו מימד, ואז לבד שמדמה עור, כדי לראות אילו תיקונים דרושים. גזרת הבד עוברת לעור, ואז מתווספת ביטנה ועור חיצוני. אני גוזרת, תופרת, מותחת ומוסיפה סוליות. כשמדובר ביציקת גבס, אני גוזרת, מרטיבה ומכניסה את העור למקרר ליומיים, ואז מותחת עם מסמרים. אני עושה שתי שכבות לכל נעל, ובנוסף שכבה של גומי לסוליה, להגנה מפני גשם ושחיקה.

DSC_0169

איך נראה יום בחייך?
בכל בוקר אני הולכת קודם כל לים, בדרך כלל עם זאב, בעלי. ואז, חוזרים הביתה, מכינים מיץ, ואחרי ריטואל קטן של סידור או ניקיון, אני מתיישבת לעבוד עם המוזיקה ועם עצמי. קורה שנכנסים אנשים וקוטעים את הרצף, אבל מוסיפים משהו אחר. אחרי הפסקת צהרים אני ממשיכה לעבוד עד השקיעה. פעם בשבוע-שבועיים, אני נוסעת לקנות חומרים בתל-אביב אצל יבואני עורות ואביזרים.

DSC_0053קולג'-אליה1

על מה את עובדת עכשיו?
אני אמורה לעבוד על קולקציית קיץ , אבל בגלל הנסיעה שלנו לירח הדבש זה נדחה. כשאחזור, אכנס לקצב ואכין את הקולקציה ואת הקטלוג. אז בדרך-כלל מתחיל הלחץ, כי יש גל של הזמנות. הקטלוג זו תמיד הפקה מאוד כיפית. יש לי חברה שמצלמת ויוצאים קטלוגים מאוד יפים בעיני. אני לא משתמשת במדיה של דפוס, מפני שהפייסבוק מגיע לתוצאות הרבה יותר טובות, ובחינם. את הקטלוג האחרון שלי, למשל, ראו 11,000 איש בשלושה ימים.

קולאג'-אליה-4

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
תופס הרבה מאד מהחיים שלי, ואני עוד קוראת לעצמי יחסית מאוזנת. אבל נראה לי שזו גם התרבות שלנו. מלמדים אותנו שצריך לעבוד כל יום מהבוקר עד הערב. אני משתדלת לא לעבוד אחרי השקיעה. זה הסימן שלי לקפל את הדברים וללכת לים. העבודה שלי זה המקום שלי להתבטא. תמיד אהבתי להפעיל את הידיים. זה הכלי שלי לביטוי מהפנים החוצה. גם כשהעבודה פחות קונספטואלית ויותר יצרנית, אני אוהבת את זה מאוד.

DSC_0094

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
כמעט תמיד זו הנעל האחרונה שעשיתי. יש התפתחות מקצועית מנעל לנעל. בתפרים, בגימורים.

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
התאהבתי בים עוד כשעשיתי שנת שירות בבית ינאי. ידעתי שכשאסיים את הלימודים אחזור לים. כשגרים במקום כלשהו מתרגלים אליו, אבל כשבאים אנשים מבחוץ ומתפעלים, זה מזכיר לי שהמקום הזה הוא פנינה. פיסה של שלווה ששומרת עלי רוב הזמן מאוזנת.

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
בתחילת הדרך, הייתה קשה לי היציאה לעצמאות. מה אעשה בלי משכורת, עד שהעסק יגדל, איך להביא לקוחות חדשים.. היום זה כבר לא הקושי העיקרי. העסק נכנס למעין תלם נעים כזה, ובכל שנה, כשאני חוגגת יום הולדת עסקי ובודקת את החודש, הוא הטוב ביותר שהיה לי. זה נורא מעודד אותי ומראה לי שעשיתי את הבחירה הנכונה. מעבר לזה, יש דברים שאני פחות אוהבת לעשות, כמו תיקוני נעלים. אני לא משחררת נעל עד שהיא יושבת טוב. לפעמים אין מנוס מלפרק אותה. הלקוחות שלי יודעים שאפשר גם לחזור אלי אחרי שנה לתקן, אבל זה לא דבר שאני מאוד אוהבת לעשות.

DSC_0008

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
לפני כשנה השתתפתי בפרויקט עם מעצבים נוספים בחנות "ביק'לה" בנווה צדק. החנות החליטה שבמקום להציג קולקציית חורף, הם יקצו את החנות למשך ארבעה חודשים לארבעה מעצבים שנבחרו. מבחינתי זו הייתה קפיצת מדרגה מקצועית מאחר ש"נאלצתי" להכין נעליים לתצוגה עם האימומים ולא עם יציקות הגבס שנהגתי לעשות. מאז, אני עורכת ארבע מכירות בשנה בשיתוף אומנים אחרים. אני מגיעה עם דגמים ובהמשך מייצרת לפי הזמנות.

קולאג'-אליה2

איזה יוצרים אחרים את מעריכה?
אותה מורת דרך שנותנת לי השראה, היא גם יוצרת שאני מעריכה – יעל אילן. היא צלמת מדהימה. אומן נוסף שאני מאוד אוהבת הוא גאודי. בעיקר מרתק אותי תהליך העבודה שלו, ואיך שהוא לוקח צורות מהטבע והופך אותן לתלת-מימד.

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
אולי טייסת. זה חלום שנורא בא לי להגשים. העוצמה שבזה, השיוט בשמיים, לראות מקומות חדשים. אני מאוד אוהבת לנהוג, אבל טיס זה מימד אחר לגמרי.

אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
הייתי שמחה לעשות נעליים לתום יורק הסולן של להקת רדיו-הד. נראה לי שיש לו חשיבה לא שגרתית, ובטח היה נותן לי לעשות לו נעליים מעניינות.

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
מבחינה אישית, הייתי רוצה להקים משפחה ענפה. מבחינת העסק, היה לי חזון ממש מההתחלה. אני שואפת לסטודיו גדול יותר, אולי עם בעלי המקצוע שצריך – גזרן, מותח ואפילו מעצב או שניים, כשאני מנהלת את כל העסק מלמעלה ושומרת על האופי המאוד מסוים של הקו שלי. הייתי שמחה להוזיל מחירים. הבעיה היא שעור הוא חומר גלם מאוד יקר וחסר תחליף. אני מתמחרת במינימום, רק כדי לכסות הוצאות ולחיות.

DSC_0083

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
תמיד נכון ללכת אחרי הלב. הוא יודע מה נכון ומביא תוצאות טובות.

מה המוטו שלך?
יש הרבה קלישאות שאני מאמינה בהן. הן אומנם קלישאות, אבל נכונות, כמו – חלומות מתגשמים, ונועדו שיגשימו אותם, הכול לטובה, וגם, כמו שאמרתי, ללכת אחרי הלב.

איזה עצה תוכלי לתת לקוראים שלנו מניסיונך האישי?
הייתי אומרת לנעול תמיד רק מה שנוח. וחשוב שהנעל, בדיוק כמו בגד, תשדר את האני הפרטי של כל אחד.

פורסם בקטגוריה כללי, כתבות | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , | תגובה אחת

קפה כרכור


קפה-כרכור

פרדס-חנה כרכור. טריטוריה מעט זרה עבורנו. יום חם, ושני ראיונות ארוכים ומהנים עם אדווה ברונר ושירה טילס-מרקוס כבר מאחורינו.
רגע לפני שנוסעות חזרה אל השגרה, המקומיים ששאלנו ממליצים בלי היסוס – קפה כרכור.
ואכן, בדיוק מה שרצינו. אווירה של בית. ספרים, למרות שרוב הסובבים אותנו מלווים במחשב האישי שלהם וברור שזה המקום הקבוע שלהם.
אוכל טוב, אורגני וטבעוני, ואפילו אופציה צמודה לשופינג, חנות אורגנית. מה כבר ביקשנו?
הזמנו סלט נזירים מקורי, מלא בכל טוב ומשביע. אורז אדום, טופו, נבטים. קפה טוב עם כריך עיראקי
על המתוקים הצלחנו לדלג הפעם, אבל לא לעולם חוסן…

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה