מעבדה של השראה

נעה בר-לב דוידור – יוצרת רב תחומית – אומנות, אדריכלות ועיצוב

נולדה בשנת 58, ברמת השרון. גרה במושב אביחיל, אם לשניים ובעלת סטודיו 'בילונגינג'.

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך? לקח לי זמן להבין שזה בסדר שאני עוסקת בהרבה דיסציפלינות. בכרטיס ביקור דמיוני הייתי רוצה שיהיה כתוב שאני 'עושה דברים'. 'מייקרית'. יוצרת. מספרת סיפורים, בחומרים שונים, בדרכים שונות.

צילמה לירון זנדמן.

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום? נולדתי לאימא ציירת ואבא טייס. גדלתי במושב והייתי ילדה כותבת. אני זוכרת את עצמי גם תופרת ומתעסקת בחומרים, אבל טקסטים מאוד משכו אותי. גם היום, המילים מאוד משמעותיות ביצירה שלי. העבודות שעשיתי בבית הספר לא תמיד ריצו את המורים, הן היו יותר לכיוון האבסטרקטי, ולכן הופתעתי כשבכתה ח', במבחן הסקר לקראת התיכון קיבלתי ציון גבוה בתחום המלאכות. בתיכון,הייתה לי מורה לספרות שגילתה את הפוטנציאל היצירתי שלי וממש פתחה לי עולם חדש. התנסיתי בעיצוב במה, כתיבה ועריכת עיתון. אחרי שירות צבאי בסיני, התחלתי לעבוד כדיילת באל-על ובמקביל למדתי תולדות האומנות ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. היה לי ברור שאלמד משהוא יצירתי וחשבתי על בצלאל.על 'שנקר' שמעתי במקרה, כמה ימים לפני בחינות הקבלה. הרגשתי מיד שזה הדבר בשבילי, הכנתי תיק עבודות בזריזות, והתקבלתי ללימודי עיצוב אופנה. בסיום התואר הראשון עבדתי בחברת 'מיפ', המקבילה ל'קסטרו' של היום. די מהר הפכתי למעצבת ראשית, הבאנו אריגי וסריגי פשתן לארץ וכבר אז היה לי ברור שהחומרים הטבעיים חשובים לי מאוד. אחרי 'מיפ' עבדתי בחברה שנקראה 'ג'ייד'.  שם, עסקנו בעיקר ביצוא, ולמרות שהחברה הייתה מאוד מוצלחת, היא נאלצה להיסגר אחרי כמה שנים. כל אותה תקופה, לימדתי במקביל ב'שנקר' והייתי מאוד מחויבת להוראה. לאחר הסגירה של 'ג'ייד' נסעתי לניו יורק לתקופה קצרה, וכשחזרתי, החלטתי להקים חברה משלי ולהתחיל ליצור כל מה שנשאר לי בספר סקיצות כשעשיתי קולקציות מסחריות. באותה תקופה, גרתי בבית ערבי מדהים ביפו. עבדתי כפרילנס עבור חברות כמו 'גולף', עשיתי מכירות בבית, ייעצתי ל'פולגת', אבל הרגשתי שהעניין שלי מתרחק מאופנה לכיוון יותר אומנותי. הקורסים שלימדתי ב'שנקר' תפסו גם הם בהדרגה כיוון יותר אומנותי. במקביל, הכרתי את בעלי ונישאתי. כשהייתי בת 33 ילדתי את בתי הבכורה, וכשהייתה רק בת 8 חודשים, נסענו לגור חצי שנה ביפן, במסגרת העבודה של בן זוגי.החוויה ביפן הייתה נקודת מפנה מאוד משמעותית עבורי. הרגשתי שכבר הייתי שם בגלגול קודם. גרנו בקיוטו, בסביבה מאוד יפנית ומעוטת זרים. באותה התקופה הייתה פריחה של מעצבי אופנה יפנים כמו איסי מיאקי, יוז”י יממוטו, קום דה גרסון ….אבל לא רצתי לראות את האופנה אלא דווקא מצאתי את עצמי הולכת הרבה למקדשים, לגני זן, לשכונות המסורתיות…לטבע. את היצירתיות הפניתי לאריזת מתנות, משהו שכיח ביפן. ארזתי מחומרים מהטבע שמצאתי בשיטוטי. חזרנו לארץ, והרגשתי שאין לי יותר מה להגיד באופנה. שלא מתאים לי יותר ליצור במטריה שהקיום שלה, שזמן המדף שלה, כל כך זמני וקצר. באופנה, במיוחד ביצוא, עובדים על הקולקציה של שנה הבאה, בזמן שקונים בדים לעוד שנתיים, מתאהבים וזורקים, רומנים קצרים. איבדתי את התשוקה לזה. התקופה ביפן ביחד עם האמהות שינתה לי את האופן שבו התייחסתי לעיצוב, לטרנדים. בינתיים, החלטנו לבנות בית במושב אביחיל. לקחנו ארכיטקט, ואני זוכרת את עצמי כל אותה תקופה יושבת בלילות עם התוכניות, בודקת מה שהוא עושה, נכנסת לזה יותר ויותר ובאיזשהו שלב, נפרדנו מהארכיטקט והמשכתי את העבודה על הבית שלנו לבד. זה פשוט קרה. נכנסתי לעולם העיצוב והאדריכלות.

צילום:שי אדם.

אנשים ראו ושמעו, ומצאתי את עצמי עובדת בתחום שהוא כל כך הרבה יותר משמעותי בשבילי מאופנה – בית. חלל, אכסניה לחיים. בעבודה עם משפחות על הבתים שלהם, פיתחתי שיטה, או דרך מיוחדת ליצור את הבריפ של הבית. את אבני היסוד ועמוד השדרה שממנו יגזרו כל ההחלטות וכל הבחירות .אני מאמינה שאי אפשר ל'עשות למישהו בית. הדרך שלי היא לגלות יחד עם האנשים את הסיפור של הבית הספציפי שלהם.

צילום:שי אדם.

מהם הצרכים הפונקציונאליים, כמו הרגשיים, האנרגטיים. וכד'.. ואז לתרגם אותם לחללים, לחומרים, לשבילים בבית ועוד.. . לכל משפחה יש את הסיפור והחזון שלה. אני מאמינה בלהתחבר אל האנשים ולהגיע אתם לאמת שלהם, כדי שהבית לא יראה כמו אסופה של טרנדים, 'קאט אנד פייסט' שראו בכל מיני מקומות. בית צריך להיות על-זמני ואישי. בשנת 2000 נסענו לקליפורניה. שוב, במסגרת העבודה של בן זוגי. גרנו בברקלי שבקליפורניה, בעיני המקום האורבני הנחשק בעולם, כמעט 3 שנים. שם נפרץ אצלי הסכר של האמנות. לא עבדתי באותה תקופה, היה לי סטודיו בחצר והתחלתי ליצור בטירוף.

צילום:שי אדם.

התחברתי בצירוף מקרים מדהים לאמנית ידועה, קרול בידל, שיש סביבה קבוצת אומנים. התקבלתי לקבוצה, ושיטת העבודה הייתה כזו שהיא נותנת כל פעם נושא, עובדים עליו ומקבלים ביקורת. עבדתי הרבה עם חומרים רכים , סיבים, (פייבר ארט) אבל גם עם בטון, לטקס, זפת ועוד.יצא שהעבודות שלי הוצגו בגלריות ותערוכות. עסקתי גם בצילום. באמנות אני משתמשת  הרבה בחומרים "ביתיים" חומרים זוכרים, המשפחה, הגרביים, חפצי מעבר ועוד..אחרי שלוש שנים החלטנו לחזור לארץ, החלטה שהושפעה בעיקר מהמשפחה והילדים. רצינו שיתחילו חטיבה וכתה א' בארץ. בארץ חיכו לי פרויקטים של בתים, והמשכתי גם עם האמנות בסטודיו הפרטי שלי. פגישות עם לקוחות עשיתי בדרך כלל בבתי קפה, הרגשתי שהסטודיו אישי מדי. עם החזון של 'בילונגינג' אני הולכת כבר 15 שנים. אפילו לפני שהיה לו שם. ידעתי שתהיה פלטפורמה ושאתעסק שם במוצרים שימושיים, פונקציונאליים לצד אובייקטים אמנותיים.

צילום:שי אדם.

עיצוב ואמנות ותצוגה וטיפול משתנה בחלל ויצירה. מה שהפך את זה מרעיון למציאות היה תהליך שעברתי עם יועץ ארגוני, שבכלל הגעתי אליו כי חשבתי שאני צריכה להחליט בין אדריכלות לאמנות, ורציתי לבחור. כל הזמן גם דגדג לי בנוסף הרעיון הזה של מקום. בית לכל העיסוקים שלי. לחיבורים. זה נכון שאפשר לעשות הרבה דברים, כמו ברנסנס, אבל יש מחיר לזה שאתה גם וגם וגם. חששתי מהטוטליות שתבלע אותי, חששתי שזה רעיון גדול ומאתגר מידי, חששתי שהרב תחומיות גדולה ובלתי אפשרית… בתוך 'בילונגינג' יש המון עולמות של חומר, המון תחומים של עשייה, ניהול, מכירות. כשהתחלתי לעבוד עם היועץ והוא שמע ממני על החזון הגנוז הוא שאל – מה אם. מה אם תעשי מה שאת רוצה בלי שתהיה לך האפשרות להיכשל ?? דמייני שאין לך מגבלות של זמן וכסף, שאין שיקולים של משפחה וילדים. ואז, מתוך האוטופיה הזו, נשפך החוצה החזון המאוד ברור של המקום הרב תחומי שלי. ידעתי בדיוק איך אני רוצה שהוא יהיה. גם ברמת הפיקסל, וגם במבט העל. התרגיל הזה נתן לי את הביטחון שאני יכולה ללכת על זה ולהקים עסק. לקחתי איתי את יעל, שעובדת אתי עד היום, ורצינו לעשות משהו קטן, אני לא אוהבת מטרות גדולות. התחלנו לעבוד.היה חשוב לי השם. וזה פשוט קרה. כתבתי את זה בחוט במחברת עוד לפני המון שנים, מתוך מחשבה שזה יכול להיות שם של עבודה, או שם לתערוכה. ואז הבנתי שזה זה. שיחקתי עם המילה, פירקתי אותה, וזה הרגיש לי נכון. היה חשוב למתג את הפרויקט מהיום הראשון. הקולקציה הראשונה שעשינו, עוד בסטודיו הקודם בויתקין נקראה – 'בילונגיגנ וואן ווייט'. אחד ולבן. התחלה. כל הקולקציה נבנתה סביב דברים שגורמים לנו להרגיש שייכות. מה הייתה העבודה הראשונה שיצרת? אין אצלי עבודה בודדת. אני תמיד עובדת על כמה דברים במקביל. זה מאזן אותי. בקולקציה הראשונה היו מחברות, צעיף , כלי קרמיקה, תיקים, קרשים ועוד…כולם לבנים. החומרים שונים. איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה? את המקום הנוכחי לקח לנו שישה חודשים לבנות, ואנחנו עדיין מתמקמים בו. הסטודיו-מעבדה-חנות-גלריה-גינה הוא חלל העבודה שלי ושל הצוות. הרבה נעשה פה ויש עבודות שיוצאות לביצוע חיצוני, כמו קרמיקה, ברזל , מתפרות, נגריות וכד'. יש לי כמה שולחנות עבודה, אני זזה… הצוות כיום מונה שלוש עובדות, יעל, נילי ולירון, וגם רומי, הבת שלי מגיעה מדי פעם לעזור. הדבר האהוב עלי ביותר פה זו העבודה עם האנשים. זו כמו מעבדה של יצירה. נקודת המבט שלי בפרויקט הבילונגינג שהוא המשך לעבודה ולשפה התרבותית וחומרית בבתים ובמקומות שאני מתכננת, באה ממקום שבע מחידושים והפתעות טכנולוגיות, חפה מגימיקים והיצמדות לטרנדים. באה מעולם פשוט וצנוע שנותן מקום לחומריות האיכותית אך הבסיסית… לראשוניות, לאיפוק, לצורות הפשוטות לקראפט. מהם מקורות ההשראה שלך? הכול נותן לי השראה. אני מחוברת לטבע. קורה שאני רואה בדמיוני סצנה שלמה שמובילה אותי למימוש או שחומר מסוים הוא שבוחר אותי. כשאנחנו מרימים עלה אחד מסוים ביער או אבן אחת בים, יש סיבה שבחרנו דווקא באחד הזה מתוך הרבים שסביבו… בגדול ,ההשראה נמצאת בכל מקום ובכל רגע. הפניות שלי להתחבר היא המפתח. מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש? תמיד יש "נושא" גג. עכשיו למשל עובדים על קולקציה חדשה שהמוצרים ותוצרים שלה יהיו מתחומי חומר וצורה שונים – ברזל, עץ,נייר,טקסטיל ועוד… בתוך עולם רעיוני מסוים. התהליך הוא מאוד חופשי, אסוציאטיבי, ולפעמים משותף. יש רגעי קסם, שהאוויר נהיה קרקע לרגלי, וזה יכול לקרות בארוחת צהריים, כשאנחנו מבינות שקרה משהו, או במכונית, או במקלחת. אני מתחילה לספר סיפור, דרך חומר או אובייקט או מוצר כלשהו. מרגע שיש את הרעיון הספציפי, אם זה תפירה או סריגה למשל, זה נעשה ממש פה בסטודיו, ויש עבודות שיוצאות לבעלי מקצוע מעולים שאני עובדת אתם כמו נגרים, מסגרים קרמיקאית ועוד.. על כל המוצרים עובדים בצמוד לבעלי המקצוע במעורבות צפופה.ישנם מוצרים שהיו בתחילה מייצבים בחנות, ולקוחות ביקשו לקנות אותם. ההתייחסות שלי לכל אובייקט שאני יוצרת היא זהה. בין אם זו עבודת אמנות שירדה מתערוכה לבין אם זה מחברת או סבון. המחקר, ההתעסקות, החיפוש, ההתרגשות..הסיפור שאני בונה לעצמי סביב זה. אין חשיבות בעיני אם התוצר בסופו של תהליך הוא יעודי פונקציונאלי או אמנותי מטפורי. אין בעיני גבוה ונמוך. בסופו של דבר זה אובייקט וזה אובייקט. שניהם חומר, שניהם אנרגיה. כשהבנתי את זה, נתתי לעצמי את הרשות האמיתית להגיד – זה בסדר, זו הפלטפורמה, זה השדה, ואני עושה פה חיבורים, אינטגרציות. יש קשר אסוציאטיבי בין הפריטים. נוצר במקום נרטיב, ולכן, כשקונים פריט מסוים, אני מרגישה לפעמים כאילו שהוציאו לי מילה מתוך הסיפור. איך נראה יום בחייך? הבקרים שלי איטיים, אני קמה מאד לאט, חולמנית, וכדאי לא לדבר איתי.המשך היום שלי משתנה. הרבה מהזמן אני ב'בילונגינג', אבל מאחר ואני גם עובדת על בתים ופרויקטים מחוץ לסטודיו יש לי פגישות עם לקוחות, עם בעלי מקצוע, ייעוצים של עיצוב פנים, המון דברים במקביל.  לאחרונה הילדים כבר לא בבית, אז ימי העבודה שלי יותר ארוכים. על מה את עובדת כרגע? כרגע אנחנו עובדות על הקולקציה השלישית, ראסט. העבודה היא עם המון חומרים ומוצרים במקביל, ויש המון התרגשות סביב זה. איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו? המון.זה אורח חיים. זו גישה לחיים. זו השאיפה והנשיפה… . אילו עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד? הייתה עבודה שעשיתי בקליפורניה שאני מאד קשורה אליה והיא עוסקת בנוכחות של משהו שנעדר מתוכה. בזיכרון. איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו? ישנה השפעה ברורה. החיבור לטבע, לפרדסים, לעונות השנה, הקירבה לים. אני מופעלת מהשינויים הויזואליים בסביבה שלי, מהחומרים של היום יום שאני פוגשת באקראיות. מהפשטות. זה ברור שהעשייה שלי גם מושפעת וגם משפיעה על הסביבה. אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום? כל ההתעסקות מול הרואה חשבון. ענייני הכספים… כשמתחילים לדבר אתי על מסלקה אני נהיית דיסלקטית. הקושי המרכזי הוא המולטי-טסקינג. להיות גם יוצרת, מפיקה, יזמית, מנהלת, אוצרת, מארחת.. ועוד ועוד…המעבר בין התחומים לפעמים קשה, ואני גם מייצרת לעצמי המון משימות בהתנדבות. האתגר שלי עכשיו זה ללמוד לנהל את הזמן טוב, כדי שזה ייקח ממני פחות אנרגיה. אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה? עכשיו כשאנחנו במשכן החדש זו תהיה הזדמנות מצוינת לעשות מידי פעם שיתופי פעולה או סוג של הפריה הדדית עם אמנים אחרים ויש כבר תוכניות בכיוון… איזה יוצרות אחרות את מעריכה? אני מאוד אוהבת את העבודה של האמניות: לואיז בורז׳ואה, אווה הסה, אנה מנדיאטה, סופי קאל, וקיקי סמיט. אני גם מאוד מעריכה את הכוחות היצירתיים של הצוות שעובד אתי ב'בילונגינג': יעל כהן רז פורת, נילי בן סימון ולירון זנדמן. אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת? הייתי מזמינה משקיע של מלון או בית אירוח קטן. בטבע. ליצור מקום שמחובר לסביבה ושואב ממנה השראה במבנה… בחומריות… לתכנן ולעצב את המקום מהחזון והמבנה ועד אחרון הפרטים. חללים ציבוריים וטריטוריות פרטיות. כולל איך אוכלים.. מה אוכלים.. הכלים.. המוסיקה… הכל. ליצור חווית שהות שלמה של נינוחות, פשטות,חיבורים אמיתיים. מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד? קודם כל אני שמחה עם מה שיש. יצרתי לי וסביבי מקום שמאפשר לי לתת ביטוי לכמה תחומי עיסוק ומימוש. אני רואה ב'בילונגינג' מעין חופה שתחתיה אפשר להמשיך ליצור, לייצר, ליזום ולממש. מקום שמאפשר גם שיתוף ומפגשים של השראה, של חוויה, של הפריה. אולי אחזור ללמד. אולי אתפנה לעשות ספר שאני הוגה המון זמן … אני לא מאלה שמתכננים קדימה מטרות. אני "רואה" חזון והולכת איתו יד ביד… ודברים קורים. עצות? מוטו? יש לי משפט: 'מהדפקט יצא אפקט'. אני אומרת את זה המון לילדים שלי, וגם לצוות. מהטעויות יוצאים הדברים הכי יצירתיים. אני נגד תיקון טעויות. דילגתי על תפר במכונה? המצאתי תך חדש! אני רואה את הברכה בטעויות. מהקשיים והשגיאות נולדים דברים מצוינים.